כמעט כל התנועות המבקשות להשיג זכויות, הן שמאל. בין אם זכויות להט"ב ובין אם זכויות המיעוט הערבי בישראל. תנועות סוציאליות שמבקשות חקיקה ותקציבים, גם הן נמנות עם הצד הזה של המפה. הדבר לא נאמר מתוך רצון להדביק תווית פוליטית כדי לשלול את הלגיטימציה שלהן. אלא כדי לצלול למהות ההבדל בין ימין ושמאל, ואולי למצוא את סלע המחלוקת בינינו לבינן.
גם בארה"ב התנועות המבקשות לבצע שינויים מבניים במערכת האמריקאית ביחסה לשחורים, למשל, נמנות עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. גם שם. ונשאלת השאלה האם זה אומר שרק השמאל הוא מהפכני בטבעו? האם רק הוא מבקש לשנות, במקום לשמר?
עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"
לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.
מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.
מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.
פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.
כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.
אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94
מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.
בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.
חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה פשוט נורא. אנשים מפסידים בבחירות ומיד קוראיפ למאבק עד חורמה? איפה הרוח הדמוקרטית? לדמוקרטיה יש שיטה. בחירות. פעם בארבע שנים. ולפעמים השלטון עושה טעויות נוראיות אז תחליפו אותו. תפעלו לשינוי המצב בקלפי. תביאו ילדים. תביאו דעת קהל. למה להחריב תמדינה. יש אויב אחד והוא נמצא בגבולות. באמת בא לכם לצאת לגלות???? היה אוסלו הייתה התנתקות. היו טעויות פוליטיות שמשלמים עליהן את המחיר גם היום. מישהו קרא להחריב תמדינה? דייייי דיייייי דייייי
כנראה שלא אנחנו נתחיל במלחמת האזרחים.
כאשר הימין המשיחי, הפשיסטי יאבד מכוחו, אנשיו יתחילו את מלחמת האזרחים. המיליציות, נושאי הנשק, כבר מצויידים.
לנו תהיה הברירה להגיב במלחמת אזרחים או להיכנע מפחד.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שמרנים הם אבן ריחיים על צווארו של העולם שמתקדם למרות התנגדותם חסרת הסיכוי אבל המעיקה. הדיבורים על קצב איטי הם בזבוז זמן. מי קובע מה מספיק איטי? גם אלה על שינוי שמגיע מהעם. כל שינוי מגיע מהעם או מחלקים בו, והשמרנים – שאף אחד לא ביקש מהם להיהפך לפרוגרסיבים או מתקדמים – רק מתבקשים לא להפריע למי שכן רוצה: להתחתן בנישואים חד מיניים, לקבל זכויות שוות למרות שהוא מיעוט ועוד ועוד. השמרנים רק מפחדים שהעולם סביבם משתנה (ולפעמים שבעולם החדש הם כבר לא יהיו חזקים או דומיננטיים כמו שהם רגילים) וזו זכותם לפחד. אבל לא זכותם להצר את צעדיהם של מי שלא מפחד להצעיד את העולם קדימה. ובמובן הזה המאבק שלהם הוא גם דוחה וגם חסר סיכוי. העולם מתקדם כל הזמן. השמרנים הן רק הנודניקים שמוציאים לשאר את הנשמה אבל לא משיגים כלום.
לא שכנעת.
אני מבין את הצורך בשינוי שאינו קיצוני, ולא תואם לדעות בעם, אבל שינוי איטי לאורך שנים ארוכות כמו שאתה מתאר יגרום לסבל רב להמוני אנשים, סתם כי לאנשים אחרים זה 'לא בא טוב' בעין.
לגישתך, זה היה בסדר עם בינתיים נשים לא היו יכולות להצביע וממשיכות לשמש כרכוש של הגברים, והומואים היו מושלכים לכלא על ביצוע מעשי סדום, רק כי לגברים דתיים או מסורתיים זה יותר מתאים.
אם השמרנים של היום אומרים על מצעד הגאווה – שיעשו מה שהם רוצים, אבל רק בבית שלהם, אני אומר על השמרנים – שיחשבו מה שהם רוצים, רק בבית שלהם, ובלי לפגוע בשיוויון הזכויות של כל האנשים האחרים.