בהחלט עצוב לראות מה קורה באפגניסטן. ג'ו ביידן יכול להתעקש כמה שהוא רוצה שאמריקה הלכה להרפתקה שם כדי למנוע טרור ולא לשנות סדרי עולם – זה לא נכון. זו הייתה דוקטרינת בוש כולה: לייצא דמוקרטיה וערכים נאורים לפי ראיה מערבית למקומות חשוכים.

עצוב לראות מה קורה באפגניסטן. ביידן יכול להתעקש שאמריקה הלכה להרפתקה כדי למנוע טרור ולא לשנות סדרי עולם – זה לא נכון. זו הייתה דוקטרינת בוש: לייצא דמוקרטיה וערכים נאורים למקומות חשוכים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רבים ניבאו שייכשל, הן באפגניסטן והן בעיראק. מעניין שזה נכשל יותר באפגניסטן. כלומר, לחלוטין. השבוע הגיע עסק הביש לפרשת דרכים, כאשר הנשיא-בובה אשרף גאני נמלט, הטאליבן חזרו לשלטון כמעט בדיוק 20 שנה לאחר שגורשו ממנו, והאמריקאים עורכים נסיגה מבוהלת שמזכירה את הבריחה המבזה מסייגון לפני כמעט חצי מאה. אפגניסטן שוב תישלט על ידי פנאטים אסלמיסטים רצחניים ושונאי נשים.

אני ניהלתי עד לא מזמן את הסיקור של סוכנות AP במזרח התיכון, כולל אפגניסטן ופקיסטן. אני מעריץ את עמיתי לשעבר בקאבול ומייחל שמשפחותיהם ימלטו בזמן. הצלמת שלנו אניה נידרינגהאוס הגרמנייה אף נהרגה שם בשנת 2014 בניסיון להביא את סיפור אפגניסטן לעולם – אחת מעיתונאים רבים שמתו שם. כואב הלב שכך זה נגמר אחרי כל ההקרבה הזאת.

אבל זה לא לגמרי מפתיע. גם הבריטים והרוסים נכשלו בנסיון לשנות את הארץ השבטית, הנחשלת, ההררית והמבודדת הזאת.

יש שם פער בלתי נתפס בין הערים לפריפריה, קצת כמו במערב, אבל יותר קיצוני: הפריפריה דתית עוד יותר ושבטית עוד יותר (אבל כולם מושחתים באותה מידה). וכמובן שהפרופורציות הפוכות בהשוואה למערב העירוני מאוד (וגם בהשוואה לישראל).

ניהלתי בעבר את סיקור סוכנות AP במזה"ת, כולל אפגניסטן ופקיסטן. אני מעריץ את עמיתי לשעבר בקאבול ומייחל שימלטו בזמן. הצלמת שלנו אניה נידרינגהאוס הגרמנייה נהרגה שם בניסיון להביא את סיפור אפגניסטן לעולם

האתגר היה עצום, אבל זה לא היה חייב להסתיים בצורה המבישה והטרגית הזו. ישנן מספר סיבות לכך שהטאליבן לא נמחץ על ידי המכונה הצבאית האימתנית ביותר בהיסטוריה.

• אמריקה ובעלות ברית נאט"ו לא כפו שינוי סדרי עולם (לאמור: הגינות, שקיפות, יושר כפיים, רצינות, וממלכתיות) על הממשלות שהם הקימו בקאבול; השחיתות נמשכה ללא הרף, כולל תחת גאני. ולמרות שכוחות הברית הוציאו באפגניסטן מאות מיליארדים כדי לחמש ולהכשיר כוח גדול פי ארבעה מהטאליבן (שיש לו רק כ-80000 לוחמים), הם לא דאגו שהממשלה תשלם לחייליה משכורות בזמן אפילו. אוי לאותה חלמאות – זו באמת הייתה אחת הבעיות. האמריקאים, כמו הישראלים, מנסים לשכנע ולא כל כך לכפות. שימו לב שגם על שלטון הליכוד בישראל הם לא כפו יותר מידי, וגם המשיכו לשלם.
• לטאליבן הם הירשו לצבור כל כך הרבה כסף באמצעות פרוטקשן בלתי נשלט  וסחר כמעט לא מוגבל באופיום עד שהם יכלו לשחד פקידים ומפקדים מושחתים – ובגדול להכניע את צבא המדינה בימים האחרונים כמעט ללא מאבק.
• אמריקה לא הורידה נבוט על הראש החצוף של פקיסטן, ידידתה-לכאורה שלמרות זאת תמכה לא-כל-כך-בסתר בטאליבן, ממש כדי לשבש את שכנתה מסיבות מתפלפלות שרק היא ממש מבינה. כבר עשורים היא נותמת לטאליבן מחסה ב"אזורי השבטים" שלה רחוק מאיסלמבד (זה התירוץ) וקרוב לגבול אפגניסטן (בפקיסטן הרי גם מצאו לבסוף את אוסמה בן לאדן). פקיסטן הניחה שהנשק הגרעיני שלה ייתן לה מרחב פעולה להתחכמויות כאלה, ולמרבה הפלצות היא צדקה.
• ארה"ב מעולם לא החליטה באמת לשחק כדי לנצח. להביא את אותו כוח מחץ למלחמה נגד הטאליבן שהיא הביאה למערכה נגד דעאש בעירק וסוריה. במקום זאת ארה"ב נכנסה למלחמת התשה בתנאים שהטאליבן הכתיב, עם הפוגות חורף מתוכננות וחזרה שנתית ל"עונת הלחימה" הזויה (כן, ככה זה נקרא, כי בחורף קר – ופשוט להכנע הרי אי אפשר). זה הביא כל קיץ התקפות קבועות על מטרות צבאיות ואזרחיות הן של מקומיים והן של זרים.

האתגר היה עצום, אבל זה לא היה חייב להסתיים בצורה המבישה והטרגית הזו. ישנן מספר סיבות לכך שהטליבאן לא נמחץ על ידי המכונה הצבאית האימתנית ביותר בהיסטוריה

לשחק כדי לנצח זו אסטרטגיה שהייתה גובה מחיר נורא בחיי אזרחים, מכיוון שאסלאמיסטים תמיד משתלבים בקרב אזרחים חסרי אונים, כמו במוסול, כמו בעזה, כמו בכל מקום שחווה את הטרגדיה הזאת.

האם מחיר כזה יכול להיות מקובל? לשאלה המוסרית הזאת יש תשובה מן הפסיכולוגיה בלבד: זה מקובל כשעולים מים עד נפש. מרקטות מעזה, מפיגועי התאבדות בבלגיה, מעריפת ראשים של עובדי סיוע מערביים ומשעבוד נשים יזידיות.

גם מברית עם הנאצים: לכן האמריקאים הפגיזו ללא רחם את טוקיו והורידו פצצת אטום על הירושימה, ואז – זה ממש לא ייאמן – לא חיכו הרבה והורידו שניה על נגסאקי. זה נורא, וקשה להצדקה, אבל הם באו לנצח, והם ניצחו. אין אנלוגיות הסטוריות מושלמות ותמיד יש הבדלים – אבל זה ההבדל העיקרי.

כעת האמינות של האמריקאים די בזבל – אמינות התכנון, המודיעין והדיפלומטיה גם יחד. ובמזרח התיכון יאמר מי שיאמר: לאסד היה את פוטין; לגאני היה את ביידן. מי משניהם עדיין בשלטון? לא טוב.

עם זאת, קל לישראלים ללעוג לביידן ולבקר את אמריקה מרחוק. זה האינסטינקט של אנשים רבים כאן: לראות את הדמוקרטים כחלשים. אני מציע להם לקחת בחשבון כמה דברים.

ראשית, "הסכם השלום" של דונלד טראמפ עם הטאליבן מהשנה שעברה הוא זה שהתחיל את ההתפוררות בכך שהעניק למורדים הקיצוניים את הזכות לנתח מהשלטון. זה היה שיא של ניהול משא ומתן עם מחבלים, זה נתן להם נצחון לא מוצדק ולא מוסרי, וזה סימן שאמריקה נוטשת את בעלות בריתה. זה היה תחילת הסוף, והדרך היחידה שביידן יכול היה לשנות את זה היתה לקרוע לגזרים את ההסכם (והיו לו סיבות, כי הטאליבן הפר אותו ללא היסוס וברגל גסה).

"הסכם השלום" של טראמפ עם הטליבאן הוא זה שהתחיל את ההתפוררות, כשהעניק למחבלים זכות לנהל מו"מ על נתח מהשלטון. זה נתן להם נצחון לא מוצדק וסימן שאמריקה נוטשת את בעלות בריתה

שנית, אמריקה נותרה בעיקר לבדה במערכה בשנים האחרונות. אף מדינה אחרת לא התקרבה להשקעה שאמריקה השקיעה במשימה הקשה באפגניסטן.

ושלישית, כמה ישראלים מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל את נשות אפגניסטן משלטון ברברי? כמה ישראלים מוכנים באמת לעשות מעשה שיש בו סיכון ממשי ואפס עניין יהודי? קצת פחות צביעות, חבר'ה, וקצת יותר צניעות. אם יש כאן בעלי אינסטינקט הומניטרי שכזה, אני מציע להם גישה מוכרת משנות ה-90: עזה תחילה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com