יחסי ישראל והפלסטינים לא ידעו אפילו פסק זמן רגעי בתקופת החגים. אם כבר, הפער בין הצדדים רק התרחב, ומדגיש את הנתיב המסוכן שאליו מוביל הקיפאון הנוכחי. לפיכך, החזרה לשגרה אינה מסמנת הבטחה לנורמליות או לשקט.

היות שלא ניתן להכניס את הסכסוך להקפאה עמוקה והסלמתו תהיה הרת אסון לכל המעורבים, האתגר של מציאת מוצא מהמבוי הסתום דוחק מתמיד.

ממשלת ישראל, רעועה ככל שהיא מגוונת, שרדה את מאה הימים הראשונים שלה על ידי כך שהקפידה להתחמק מנושאים שנויים במחלוקת ולהתמקד במשימות המיידיות, הן בארץ והן בזירה הבינלאומית. מאה הימים הבאים לא יאירו לה פנים באותה מידה.

ממשלת ישראל, רעועה ככל שהיא מגוונת, שרדה את מאה הימים הראשונים שלה על ידי כך שהקפידה להתחמק מנושאים שנויים במחלוקת. מאה הימים הבאים לא יאירו לה פנים באותה מידה

יחסי ישראל ופלסטין, אם תרצה ואם לא (כפי שניסה ראש הממשלה לעשות בהתעלמותו המוחלטת מהנושא בנאומו באו"ם), הם בהחלט על סדר היום. הדבר ניכר לא רק בהתגברותן של התנגשויות אלימות יומיומיות, אלא גם בהתנגדות המתמשכת למאמציה של ישראל לצמצם את הסכסוך על ידי הצעת הטבות אינדיבידואליות-כלכליות, במקום קולקטיביות-פוליטיות, לפלסטינים תמורת ביטחון רב יותר לישראלים.

ראש הממשלה נפתלי בנט נואם בעצרת הכללית של האו"ם, 27 בספטמבר 2021 (צילום: AP Photo/John Minchillo)

אך העניין עולה דרך קבע בשיחות עם מצרים וירדן ועם השותפות להסכמי אברהם, וכן עם מדינות אחרות. הוא מרכזי בקשריה של ישראל עם ממשל ביידן (וכנראה ימשיך לתפוס מקום גם בדינמיקה הפנימית בתוך המפלגה הדמוקרטית) ומהווה סלע מחלוקת מתמשך ביחסיה ההולכים ומתערערים של ישראל עם יהודי ארצות הברית.

ההתעלמות השיטתית משאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים פירושה כי ההנהגה הנוכחית בישראל אינה מתכננת לעשות כל שינוי משמעותי במאזן הכוחות השורר מאז 1967. אין דבר שמבהיר את הגישה הזאת יותר משלושת הלאווים של ראש הממשלה בנט.

ההתעלמות השיטתית משאיפותיהם של הפלסטינים פירושה כי ההנהגה הנוכחית בישראל אינה מתכננת לעשות כל שינוי משמעותי במאזן הכוחות השורר מאז 1967

בחודש החולף הוא שב והצהיר כי לישראל תחת הנהגתו אין כל כוונה (1) לספח שטחים מהגדה המערבית; (2) לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל; (3) לפתוח בשיחות שלום עם מחמוד עבאס או עם הרשות הפלסטינית.

הדבר מעלה את השאלה מה בכוונתו לעשות. תשובתו, נכון לעכשיו, היא עוד מאותו הדבר: בדיוק אותו שילוב של סיפוח זוחל, דיכוי והדחקה שמוביל להידוק שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים ללא שום אופק לשינוי.

ראש הממשלה נפתלי בנט נפגש עם ראשי מועצת יש"ע, 9 בספטמבר 2021

נפתלי בנט וחלקים גדולים מממשלתו, העסוקים בחיזוקה של הקואליציה, אולי שכחו את שלושת הלאווים הבעייתיים באותה מידה שקבעה הליגה הערבית בחרטום באוגוסט 1967 ואת השלכותיהם: (1) לא לשלום עם ישראל; (2) לא להכרה בישראל; (3) לא למשא ומתן עם ישראל.

שלוש ההבטחות הללו הניחו את היסודות להתבצרותה של ישראל בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן. הן גם סללו את הדרך למלחמת יום הכיפורים כמה שנים מאוחר יותר.

בצד הפלסטיני, הרשות הפלסטינית המקרטעת ויושב הראש שלה, מחמוד עבאס (אבו מאזן), איבדו את מרבית הלגיטימציה שנותר לו. על פי הסקר האחרון שנערך על ידי הסוקר הפלסטיני הוותיק ח'ליל שקאקי, 78% מהמשיבים מעוניינים בהתפטרותו של עבאס, אף על פי שאינם מקנים רוב ברור ליריביו בחמאס על פני הפת"ח וגורמים פוליטיים אחרים.

על פי הסקר האחרון שנערך על ידי הסוקר הפלסטיני הוותיק ח'ליל שקאקי, 78% מהמשיבים מעוניינים בהתפטרותו של עבאס, אף על פי שאינם מקנים רוב ברור ליריביו בחמאס על פני הפת"ח ואחרים

מנגנון הרשות הפלסטינית קורס, ובהיעדר מנדט מחודש בקלפי היא אינה זוכה לאמון רב. ניסיונותיהם של כמה בכירים ישראלים, ובראשם שר הביטחון בני גנץ, לחזק את סמכותה, לא תרמו רבות לשיפור אמינותה מבית.

ילד בעזה צופה בנאום של מחמוד עבאס על דחיית הבחירות לרשות הפלסטינית, 29 באפריל 2021 (צילום: bed Rahim Khatib/Flash90)

בהעדר אופציות דיפלומטיות ריאליות, נעשה קשה יותר ויותר לרסן את ההתנגדות לשלטון (ניסיונות לעשות זאת בכוח רק מעוררים ביקורת נוספת) או לשלוט באלימות המתפשטת. נאומו של אבו מאזן בעצרת הכללית של האו"ם בשבוע שעבר רק הדגיש את מצוקתו. ללא אפשרויות אחרות מלבד פנייה לקהילה הבינלאומית האוהדת אך המסויגת וקריאה חוזרת להתנעת המשא ומתן, אחיזתו המקומית מתרופפת במהירות.

נאומו של אבו מאזן באו"ם רק הדגיש את מצוקתו. ללא אפשרויות אחרות מלבד פנייה לקהילה הבינלאומית האוהדת אך המסויגת וקריאה חוזרת להתנעת המשא ומתן, אחיזתו המקומית מתרופפת במהירות

נראה כי ידם של אומרי הלאו משני הצדדים נמצאת על העליונה. לישראלים רבים נוח להמשיך להחזיק במוכר ולהדחיק את הסימנים הן למתיחות האלימה הגוברת והן לסולידריות הפנימית הנפרמת. אצל רוב הפלסטינים, ככל שהם משתוקקים להקלת ההגבלות של ישראל (על פי שקאקי, רוב הפלסטינים עדיין מברכים על צעדים כאלה), השאיפה לסיום הכיבוש נותרת חזקה יותר. שני הצדדים נמצאים על מסלול התנגשות.

זוהי תחזית עגומה, אם לא משברית לחלוטין. אולם ניתן להסיט אותה ממסלולה המתדרדר באמצעות סדרה של צעדים חיוביים לפני שיהיה מאוחר מדי.

הדרך הראשונה היא להגביר את המגעים בין ישראלים לפלסטינים כדי לבחון ולקדם גישות צודקות והוגנות להגשמת שוויון אישי ולאומי בין התושבים החיים בין הנהר לירדן.

עובדים מהרשות הפלסטינית מחכים לעבור במחסום ליד מעלה אדומים, 30 ביוני 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

אלו נעות מקריאה כללית לפתרון באמצעות משא ומתן (כמו כמה המוצעות על ידי מארגני יוזמות רבות, האמורפיות לרוב, של שיתופי פעולה בחסות גורמי חוץ–people-to people) ועד לתוכניות עומק משותפות ליישומם של הסדרים קונקרטיים שיביאו בחשבון את צורכיהם ושאיפותיהם של שני הצדדים (צורות מעודכנות לפתרון שתי מדינות לשני עמים, מגוון הצעות לקונפדרציה או לפתרונות מבוססי-זכויות שפותחו בקבוצות עבודה משותפות בשנים האחרונות).

לאחרונה, בפעם הראשונה מזה שנים, החלו יוזמות רשמיות למחצה בכיוון זה. שרים בממשלת ישראל (ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ועיסאווי פריג') נפגשו עם מקביליהם הפלסטינים. אנשי מקצוע מרשויות ממשלתיות ומהחברה האזרחית מקיימים ביניהם מגעים יותר מאשר בכל העשור הקודם. הושקו כמה תוכניות, גם אם מעטות מדי, בייחוד בענייני בריאות, סביבה ורווחה חברתית.

אולם המגעים האלה עדיין חסרים דבק פוליטי. אם יתפתחו, ביכולתם לא רק להתחיל לשנות את השיח בין ישראלים לפלסטינים, אלא גם להוליד דפוסי פעולה חלופיים ושוויוניים בעלי משמעויות רחבות יותר.

המגעים האלה עדיין חסרים דבק פוליטי. אם יתפתחו, ביכולתם לא רק להתחיל לשנות את השיח בין ישראלים לפלסטינים, אלא גם להוליד דפוסי פעולה חלופיים ושוויוניים בעלי משמעויות רחבות יותר

סדרה נוספת של צעדים חיוביים, קשה הרבה יותר לביצוע, דורשת התערבות ממשלתית ישירה.

התפרעויות בגדה המערבית. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

ישראל, בהיותה הכוח השולט, חייבת להגביר את הגנתה על אזרחים פלסטינים מפני פלישה לאדמותיהם ופגיעה ברווחתם, בייחוד על ידי מתנחלים חסרי מעצורים. אם לא תעשה כן, הדבר לא רק יוביל למרירות גוברת בקרב הפלסטינים אלא גם יפגע בביטחונם של אזרחי ישראל (זאת גם אחת הסיבות לכך שהגנה דומה צריכה להינתן לפעילי זכויות אדם). לצעדים כאלה, למרות התנגדותם של חוגים מסוימים, ישנו גם היתרון המוסף של בידוד קיצונים מיליטנטיים.

במישור אחר לחלוטין, ישראל והרשות הפלסטינית צריכות לשקול ברצינות לבצע את הצעד המתבקש של עריכת בחירות ברשות (בכלל זאת בירושלים, כבעבר). בלתי סביר ככל שהדבר עשוי להיראות, ויהיו אשר יהיו החששות שמנעו מהלך כזה בעבר, הרי שהוא חיוני לשני הצדדים.

עבור הפלסטינים הוא יניח את הבסיס להיערכות שלטונית המשקפת את הלוך הרוחות בחברה הפלסטינית ולכן לאפשרות של פיוס לאומי. עבור ישראל הוא יספק אמינות למגעיה עם מנהיגים שנבחרו כדין. עבור שני הצדדים בחירות כאלה יהוו בסיס לחידושו של משא ומתן רציני.

קבוצה שלישית של צעדים מביטה החוצה. במשך זמן רב מדי, ישראל – ובצמתים מסוימים גם הפלסטינים – סברו כי יעיל יותר לעורר תמיכה בינלאומית מאשר לדבר זה עם זה. באופן אירוני, הם פעלו מתוך ההנחה שכוחות חיצוניים יספקו פתרון לסכסוך. אולם כיום ברור כי לא ניתן לסמוך על דאוס אקס מכינה בינלאומי שכזה.

במשך זמן רב מדי, ישראל – ובצמתים מסוימים גם הפלסטינים – סברו כי יעיל יותר לעורר תמיכה בינלאומית מאשר לדבר זה עם זה. אולם כיום ברור כי לא ניתן לסמוך על דאוס אקס מכינה בינלאומי שכזה

ראש הממשלה נפתלי בנט נפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בבית הלבן, 27 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

אין פירוש הדבר שמעורבות בינלאומית אינה נחוצה או אינה מועילה. ההפך הוא הנכון – תמיכה חיצונית בצעדים חיוביים ולא אלימים בשטח היא ללא ספק חיונית בנסיבות הקיימות.

לכן, בעידן של נזילות פוליטית עצומה, כשכולם בכל זאת מדברים עם כולם, יש חשיבות רבה לשיפור יחסיה של ישראל עם מדינות שונות באירופה ובאזור (לכן גם ההתנגדות לפתיחתה מחדש של הקונסוליה האמריקאית בירושלים תמוהה כל כך, בפרט כשהמדור לעניינים פלסטיניים בשגרירות בירושלים, היושב בבניין הקונסוליה הישן, משמש בפועל כנציגות בפלסטין).

זו גם הסיבה לכך שקשרים דיפלומטיים פלסטיניים בעולם (והגברת המגעים בין פלסטיניים וישראלים מבית) יכולים למלא תפקיד כה חשוב במתן חיזוק לכמה מהצעדים שיבוצעו בשטח.

יותר מדי הבטחות של "אל תעשה" מונחות על השולחן. ניתן לנגוד את השפעתן השלילית על ידי הנעת כמה יוזמות של "עשה". המשימה הזו אינה מונחת רק לפתחן של ממשלות, אלא גם לפתחם של האזרחים שבחרו בהן.

יותר מדי הבטחות של "אל תעשה" מונחות על השולחן. ניתן לנגוד את השפעתן השלילית על ידי הנעת כמה יוזמות של "עשה". המשימה הזו אינה מונחת רק לפתחן של ממשלות, אלא גם לפתחם של האזרחים שבחרו בהן

היות שבסופו של יום נגזר על ישראלים ופלסטינים לחיות יחד, מי שעדיין חותרים לעתיד טוב יותר עבור כל הצדדים צריכים להתחיל להתמודד עם האתגר של בניית מציאות שתאפשר חיים כאלה – לפני שיהפכו לקורבנות הסופיים של מי שדוחים את האחר ואת זכויותיו הקולקטיביות ומאיימים לשלוט בקיומו לנצח.