השנה, לפני כחודש, מלאו עשרים לאסון התאומים – איך שהזמן טס. כמו בכל אירוע בסדר גודל שכזה (הישנם עוד כאלו?) מיד מתעורר איזה צורך בלתי נשלט להרהר במיקומך בזמן ובמרחב על ציר החיים כשזה קרה: איפה היית ומה עשית. רק שבמקרה של אירועי האחד-עשר בספטמבר מיד עולה גם שאלה רלוונטית נוספת  – איפה ראית.

כמו בכל אירוע בסדר גודל שכזה מתעורר צורך בלתי נשלט להרהר במיקומך בזמן ובמרחב על ציר החיים כשזה קרה: איפה היית ומה עשית. באירועי ה-11 בספטמבר עולה שאלה רלוונטית נוספת  – איפה ראית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לא ניתן הרי לדבר על אסון התאומים (שכן על אף היות אירועי האחד-עשר בספטמבר סדרה של אירועים שונים, הם נבלעים כולם בתוך סיפור "אסון התאומים") מבלי לתת את הדעת על תפקידה של התקשורת בסיפור הזה, ובמיוחד לזה של הטלוויזיה. נסו לדמיין: איזו תהודה הייתה לו לאסון התאומים אם יכולנו אז רק לקרוא עליו בעיתונים, למשל, או לשמוע עליו ברדיו.

גם מבחינה ויזואלית, זה לא שלא הופקו תמונות עוצמתיות מהאירוע. ישנם בוודאי רק מעטים שטרם נתקלו בצילום ה"אדם הנופל", למשל, תמונתו האייקונית המצמררת של ריצ'רד דרו, ובה אוחזת בצופה דמותו של אדם הקופץ אל מותו מאחד המגדלים. ובכל זאת, הרגע הזה שבו נראה מטוס בתעופתו עד להתנגשות העוצמתית במגדל הדרומי הוא לפני הכל חתיכת רגע טלוויזיוני נדיר. אותו רגע ייחודי ייצר דימוי שחקוק מאז במוחם של אזרחים רבים ברחבי העולם וייזכר לדורות.

האדם הנופל ממגדלי התאומים (צילום: ריצ'רד דרו, אסושיאייטד פרס, ויקיפדיה)

את כוחו הרב של הדימוי הזה ניתן במידה רבה לייחס לשתי תופעות באבולוציה של חדשות הטלוויזיה:

1

הראשונה, יכולתה של הטלוויזיה לשוות חיוּת. זו התעצבה בשנות ה-60, אז הביאה הקדמה הטכנולוגית לפיתוח ציוד צילום קל לנשיאה ולמערכות עריכה מתקדמות. אלו אפשרו גמישות רבה בעבודת חדשות הטלוויזיה השוטפת ולתיעוד ממקומות מרוחקים בעולם, ובתוך כך לקהל הצופים להיחשף בשידור חי לאירועים יוצאי דופן כמו מלחמת וייטנאם, שנחשבה אז למלחמה הטלוויזיונית הראשונה, או לנחיתה על הירח.

לא ניתן לדבר על "אסון התאומים" מבלי לתת את הדעת על תפקיד התקשורת, ובמיוחד לטלוויזיה, בסיפור. נסו לדמיין: איזו תהודה הייתה לו אם יכולנו אז רק לקרוא עליו בעיתונים, למשל, או לשמוע עליו ברדיו

2

השנייה היא התבססותה של רשת CNN כרשת שידור משמעותית בזירת החדשות הגלובלית. זו החלה את דרכה בתחילת שנות ה-80 כערוץ חדשות מסביב לשעון בבעלותו של טד טרנר, שהצליח לחבר את התחנה שלו למוקדי השלטון השונים בארה"ב, לארגונים מחוצה לה, לבתי מלון ולמוסדות שונים, ולמכור במקביל מנויים לאזרחים פרטיים.

בתוך כמה עשורים בודדים הגדילה CNN את קהל הצופים שלה לאין שיעור: אם בתחילת שנות ה-80 הגיע הערוץ לכמיליון משקי בית ברחבי ארה"ב, הרי שלקראת סוף המאה העשרים מיצבה את עצמה CNN כבר כערוץ חדשות דומיננטי הנצפה בכ-59 מיליון משקי בית ביותר מ-140 מדינות שונות (היום, אגב, זמין הערוץ בשפות שונות ועל גבי פלטפורמות שונות ותכניו נצפים על בסיס קבוע בכ-425 מיליון משקי בית, ביותר מכ-200 מדינות שונות!).

הערוץ החדשני איפשר צפייה בתכנים חדשותיים מגוונים ממקומות שונים בעולם בשידור חי תוך הקפדה על מבנה ופורמט חדשותי מוכר; לראות את העולם ולהרגיש בבית. קרנה של הרשת עלתה באחת עם פריצתה של מלחמת המפרץ, אז העלתה CNN שידורים חיים בלתי פוסקים מזירת הלחימה המרוחקת, גם אם תמונת הקרב הוצגה בה כמלחמה סטרילית ונקייה מדם.

*  *  *

שתי התופעות האלו סייעו במידה רבה להפיכתו של מכשיר הטלוויזיה לכלי ייחודי, המביא לייצורם הבלתי פוסק של שלל דימויים כלל עולמיים, כפי שתיאר זאת ג'ון פיסק, חוקר התקשורת שהלך לעולמו לא מזמן:

"בשעה אחת של צפייה בטלוויזיה יכול כל אחד מאיתנו לחוות יותר דימויים משחווה אדם בחברה בלתי מתועשת בכל מהלך חייו".

יכולותיה אלו של הטלוויזיה בייצורם של דימויים הגיעו לשיאן במהלך השידור החי של אסון התאומים תוך ייצורו של דימוי עצמתי יוצא דופן, חד פעמי. זהו דימוי שנטען מהאירוע שקרה, בוודאי, אך כזה שקיבל עד מהרה חיים משל עצמו תוך שהוא "בולע" את האירוע לתוכו, כפי שתיאר זאת בודריאר, ומציע אותו לצריכה עולמית. החיים והפנטסיה התערבבו כאן עד שלא ניתן להפריד בין השניים. הרי גם המפגעים עצמם כיוונו לפיגוע סמלי, "פיגוע ראווה" מה שנקרא, שיפגע בבטן הרכה של האתוס האמריקאי ובאחד מסמליו של העולם החופשי, ולא שיערו בחלומותיהם הוורודים ביותר שהמגדלים יקרסו.

יכולותיה אלו של הטלוויזיה בייצור דימויים הגיעו לשיאן במהלך השידור החי של אסון התאומים, תוך ייצור דימוי עצמתי יוצא דופן, חד פעמי, שנטען מהאירוע שקרה, בוודאי, אך קיבל עד מהרה חיים משל עצמו

במבט קר על ממדי האירוע המדובר, ההיסטוריה האנושית ידעה זה מכבר אסונות גדולים מאסון התאומים, ויש להניח שהאנושות תדע גם אסונות גדולים ממנו בעתיד. אך ספק אם אי פעם ניתקל בדימוי עצמתי כמו זה שסיפקה לנו הטלוויזיה באחד-עשר בספטמבר, דימוי של מציאות שעולה על כל דמיון.

ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה