הסופרת דארה הורן הפתיעה את עצמה כשבחרה לקרוא לספר המאמרים שלה "People Love Dead Jews" ("אנשים אוהבים יהודים מתים").  הורן לא סתם בוחנת את גבולות הטעם הטוב. הכותרת הפרובוקטיבית אמורה למשוך קוראים ל־12 מאמרי הספר, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו אך כולם קשורים מבחינה תמטית.

הורן לא מדברת על יהודים מתים במובן המילולי… לפחות לא לגמרי. "לא מדובר ביהודים מתים במובן של אנשים רוצים לראות איך יהודים מתים", הסבירה הורן בריאיון לזמן ישראל מביתה בניו ג'רזי.

כוונתה היא לדרכים הערמומיות בהן חברות לא יהודיות – גם באמריקה של ימינו – דוחקות יהודים או עושות להם "גזלייטינג" (עברית: עמעום דעת; סוג של התעללות רגשית) כדי שישנו, יתעלמו או ימחקו את זהותם היהודית.

"התפקיד שמגלמים יהודים מתים בציוויליזציות שאינן יהודיות לא דומה לאלה שהם מגלמים בציוויליזציה היהודית"

הורן שמה לב לפרקטיקה אחת החוזרת על עצמה בכל פעם שהציבור משתמש ביהודים מתים – מאנה פרנק, דרך החסידים שנרצחו בפיגוע טרור בשוק הכשר בג'רזי סיטי ועד דמויות יהודיות ספרותיות. "התפקיד שמגלמים יהודים מתים בציוויליזציות שאינן יהודיות לא דומה לאלה שהם מגלמים בציוויליזציה היהודית", אומרת הורן.

דארה הורן (צילום: מייקל ב. פריסט)

הורן, חוקרת ספרות והיסטוריה יהודית, התמקדה בעבודתה עד כה בחיי היהודים בתקופות ובמקומות שונים אך לא במותם.

הממצאים שלה גרמו לה לרצות "לחשוף, לתעד, לתאר ולנסח את האופנים האינסופיים, הבלתי מדוברים, שבהם האובססיה הציבורית בנושא היהודים המתים, אפילו בצורתה המאופקת, מהווה פגיעה בכבוד האדם", היא כותבת בהקדמה לספרה.

אחרי שפרסמה חמישה רומנים שזכו לביקורות טובות – כולם מתרחשים בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית – החלה הורן בת ה־44 בכתיבת "אנשים אוהבים יהודים מתים" (ובהקלטת ההסכת Adventures With Dead Jews). את מחקרה החלה אחרי שהתבקשה לכתוב טורי דעה המתייחסים לאירועים כמו פיגוע הירי בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג באוקטובר 2018.

"התחלתי לשים לב שבשנים האחרונות, בכל פעם שהעורכים שלי בגופי התקשורת המרכזיים ביקשו ממני לכתוב משהו, זה היה על יהודים מתים או על אנטישמיות"

"התחלתי לשים לב שבשנים האחרונות, בכל פעם שהעורכים שלי בגופי התקשורת המרכזיים ביקשו ממני לכתוב משהו, זה היה על יהודים מתים או על אנטישמיות", אומרת הורן.

"הפכתי להיות האדם שפונים אליו כשנדרש משהו מהז'אנר הספרותי המתפתח הזה – מאמרי דעה על ירי בבתי כנסת. לא הגשתי מועמדות לתפקיד הזה", היא אומרת בהומור שחור, בו היא משתמשת גם בכתיבת מאמריה.

הפגנה פרו־ישראלית ונגד אנטישמיות במנהטן, ניו יורק, 23 במאי (צילום: Ed JONES / AFP))

הורן, שתופסת את עצמה כמספרת סיפורים, החליטה לכתוב על הנושא בצורה הומוריסטית ולא פולמוסנית.

המחקר של הורן לגבי איך, למה ומתי התחילו לצפות מהיהודים "למחוק את זהותם באינטראקציה עם העולם הלא יהודי" החזיר אותה לקמפיין של המשטר הסובייטי שנערך בשנות ה־30 וה־40. מטרתו הייתה לגרום לאומנים ואינטלקטואלים יהודים להתכחש לזהותם לפני שהוחלט להוציאם להורג.

במסגרת מחקרה נסעה הורן לקצוות העולם, אבל היא גם הצליחה לאסוף חומרים בזמן הנסיעה היומית בת ה־40 דקות עם בן העשר שלה במסחרית המשפחתית. כשהאזינו להקלטת המחזה "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, בנה הופתע לגלות שגרמו לה להבין את נאומו המפורסם של שיילוק, "ואין ליהודי עיניים?", בצורה הומנית ולא ככזו היוצרת דמוניזציה ליהודים.

"ואז ראיתי את עומק עמעום הדעת: לעוות טקסטים מחליאים כדי להצדיק אותם… למה הייתי צריכה להיות חלק בתעלול ההיסטורי הזה שתמך בהשפלה של בני עמי"

"ואז ראיתי את עומק עמעום הדעת: לעוות טקסטים מחליאים כדי להצדיק אותם… למה הייתי צריכה להיות חלק בתעלול ההיסטורי הזה שתמך בהשפלה של בני עמי – השפלה שמעולם לא התקיימה רק במרחב הטקסטואלי אלא עלתה בכבודם ואף בחייהם של רבים כל כך מאבותיי?", כותבת הורן בזעם.

אל פאצ'ינו כשיילוק בהפקה שביים מייקל רדפורד ב־2004  (צילום: באדיבות Sony Pictures Classics)

במהלך מסעה הגיעה הסופרת לעיר הרבין הקפואה שבסין, שם נחשפה לניסיון הציני והקפיטליסטי שלהם לשמר את המורשת היהודית המקומית. הרבין, עיר שדרכה עוברת מסילת הרכבת הטרנס־סיבירית, נבנתה על ידי יהודים.

זה היה מקום נהדר עבור 20 אלף יהודים שחיו בה בתחילת המאה ה־20, אך החיים היהודיים במקום נמשכו רק שלושה עשורים. כעת נותר באזור רק יהודי אחד – עיתונאי ישראלי מבוגר המשמש כהיסטוריון של העיר.

קשה למצוא תיירים יהודים בהרבין. אבל זה לא מנע מסין לנסות ולמשוך משקיעים לפרויקטים הקשורים במורשת היהודית – בין היתר בהקמת מוזיאון שלא מזכיר לאן נעלמה הקהילה היהודית, ורשת גלידריות שניכסה את שמו ודמותו של מנהיג ואיש עסקים יהודי מקומי שנרצח.

"הם עשו את זה בצורה גלויה וצינית לגמרי. הם אמרו בקול רם אפילו את החלק שאמורים לנצור בלב – 'שמענו שליהודים יש הרבה כסף, ואנחנו רוצים לקבל חלק ממנו, אז אנחנו נשקם את אתרי המורשת היהודית וכל היהודים יבואו, לא רק תיירים אלא גם משקיעים". הם אמרו את הדברים בכנס, לא באופן מרומז", אומרת הורן.

"הם אמרו בקול רם אפילו את החלק שאמורים לנצור בלב – 'שמענו שליהודים יש הרבה כסף, ואנחנו רוצים לקבל חלק ממנו, אז אנחנו נשקם את אתרי המורשת"

המצבה הזאת היא אחת הבודדות שנותרו בבית הקברות היהודי באלפו, סוריה (צילום: לארי לוקסנר)

"אולי חושבים ככה גם במקומות אחרים, אבל הם לא אומרים את זה בקול רם", היא אומרת.

הורן אמרה לזמן ישראל שכחוקרת וכאוהבת של ההיסטוריה היהודית היא כמובן לא מתנגדת לאתרי מורשת יהודיים. אבל במאמר שעוסק בהרבין, כמו גם מאמר נוסף על פרויקט שימור המורשת היהודית בצפון אפריקה ובמזרח התיכון – היא מבקרת את המניעים הפוליטיים שהובילו להשמטת הסיבות להידרדרות ולהשמדת הקהילות האלה (זה קשור לכך שאנשים לא אוהבים יהודים חיים).

"בתעשיית התיירות קיימת שיטה, והיא פופולרית במקומות שמהם נעדרים יהודים, להקים 'אתרי מורשת'. המושג הזה הוא באמת שימוש גאוני בשיווק… הרבה יותר טוב מלקרוא להם 'נכסים שנלקחו מיהודים שנרצחו או גורשו", מוסיפה הורן במורבידיות.

מבקרים בתצוגה בבית אנה פרנק, ארכיון (צילום: AP Photo/Peter Dejong)

באופן בלתי נמנע השואה מוזכרת בכמה מאמרים בספר, כמו למשל בזה העוסק בבית אנה פרנק באמסטרדם ובתערוכה הפופולרית על אושוויץ במוזיאון ניו יורק. בשניהם הנושא המרכזי – הניסיון להשמיד את יהדות העולם – אובד כשמנסים לשים במרכז את הסבל האנושי האוניברסלי.

"'אתרי מורשת', המושג הזה הוא באמת שימוש גאוני בשיווק… הרבה יותר טוב מלקרוא להם 'נכסים שנלקחו מיהודים שנרצחו או גורשו"

מאמר אחר עוסק בווריאן פריי, אמריקאי שהציל אלפי אומנים ואינטלקטואלים מצרפת הכבושה על ידי הנאצים – ביניהם מארק שאגאל, מקס ארנסט וחנה ארנדט. הורן מטילה ספק בכך שנחגגת הצלחתו של פריי להציל את התרבות היהודית אלא הצלחתו להציל את התרבות המערבית.

עטיפת הספר (צילום: W. W. Norton & Company)

בכל אחד ממאמריה מאתגרת הורן את הניסיון האדיר להעלים את הזהות והמסורת היהודית מחוויית השואה כדי שיהיה קל יותר ללא יהודים להתייחס אליה. כתוצאה מכך יהודים הופכים ל"מטאפורה לגבולותיה של התרבות המערבית" במקום לבני אדם בעלי תרבות ייחודית בת אלפיים שנה.

"הבעיה היא שעבורנו הביטוי 'יהודים מתים' אינו מטאפורה אלא אנשים אמיתיים שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהפכו להיות", כותבת הורן.

"אנשים אוהבים יהודים מתים" הוא אחד משורה של ספרים שפורסמו לאחרונה בתגובה לעליית האנטישמיות בארצות הברית ובעולם. הורן לא מופתעת מהגאות הזאת. "אני חושבת שהעובדה שיש הרבה ספרים כאלה משקפת את זה שאנשים חושבים על זה. יש הרבה חרדה בקהילה היהודית סביב הנושא. כל מי שיהודי ובילה חמש דקות בטוויטר יכול להגיד לך שזה לא הכול בראש שלנו".

"יש הרבה חרדה בקהילה היהודית סביב הנושא. כל מי שיהודי ובילה חמש דקות בטוויטר יכול להגיד לך שזה לא הכול בראש שלנו"

התפקיד שיש לישראל בעליית האנטישמיות והאופן שבו היא משפיעה על יהודים באמריקה, אירופה ובכל מקום אחר היא נושא חם, אבל הורן בוחרת שלא לעסוק בו בספרה.

"זה בעצם ההפך של הבעיה הזאת. זה ספר על האופן שבו העולם הלא יהודי מסתכל על יהודים בחברה לא יהודית", היא אומרת ומסבירה מדוע לא כללה את ישראל. "הייתי יכולה לעשות פרק על ישראל. אבל זה לא יהיה הולם להתייחס אליה בהקשר של המקום שלה בהיסטוריה היהודית. לא רציתי להיות פשטנית", היא אומרת.

תפילה בבית הכנסת בפיטסבורג לזכר הטבח (צילום: Matt Rourke, AP)

למרות כל הדוגמאות מהעבר וההווה שהורן מספקת ב"אנשים אוהבים יהודים מתים" לגבי האופן שבו יהודים סובלים מעמעום דעת, מניפולציות, או נדרשים למחוק את עצמם בניסיון לשרוד, היא נשארת אופטימית ביחס לעתידה ועתיד ילדיה באמריקה.

"מה שיש לנו פה זאת מסורת של שיעורי הישרדות. זה מה שאנחנו, כיהודים, טובים בו"

"זה לא נכון שאנחנו חיים במצבים היסטוריים מקבילים. אני לא חושבת שאפשר להשוות את הדברים האלה לחיים שאנחנו חיים עכשיו בדמוקרטיה הזאת", אומרת הורן.

"אני לא רוצה להציע תיאור נוגה של ההיסטוריה היהודית. אני לא חושבת שמשהו מכל זה מחדש את התמונה הגדולה של ההיסטוריה. אבל מה שיש לנו פה זאת מסורת של שיעורי הישרדות. זה מה שאנחנו, כיהודים, טובים בו", היא אומרת.