ייקח לעיתונות שנים לאחות את הפצעים שגרמו לה שנות שלטונו של בנימין נתניהו, בעיקר מאז 2015. דחיפת הידיים הלא-נקיות של לשכת ראש הממשלה לתוך הקרביים של מערכות התקשורת גבתה מחירים מידיים וארוכי טווח.
צנזורה וצנזורה עצמית, החלשת עצמאות כלי תקשורת, ערבוב אינטרסים עם המו"לים, הפחדה ורדיפה של עיתונאים, הצנחה של שופרים עם אינטרסים זרים לעמדות בכירות תוך הסוואת מטרותיהם ועוד – העיתונות של 2021 היא בחלקה הגדול עדר מבולבל של כבשים נטולי ביטחון תעסוקתי שהתפזרו לכל עבר בעקבות מתקפה חזיתית, ועכשיו מנסים למצוא את דרכם חזרה אל הכפר הבטוח שספק אם עודו קיים.
העיתונות של 2021 היא בחלקה הגדול עדר מבולבל של כבשים נטולי ביטחון תעסוקתי שהתפזרו לכל עבר בעקבות מתקפה חזיתית, ועכשיו מנסים למצוא את דרכם חזרה אל הכפר הבטוח שספק אם עודו קיים
אבל טעות גדולה היא להפיל את העול כולו על נתניהו והאידיאולוגיה השלדוניסטית שלו, זו הגורסת כי תפקידה היחיד של העיתונות היא לשרת את גחמות המשטר ולציית למאווייו. גם חקירה וחפירה במערכת היחסים המפוקפקת בין נתניהו לבין בעלי העסקים, המו"לים שרכשו או ירשו כלי תקשורת, עושה לכולנו חיים קלים מדי.
נתניהו לא היה משגשג בתהליך מעיכת ופירוק מערכות תקשורת אלמלא נמצאו בצמרת המערכות הללו אנשי מקצוע גרועים או מושחתים שיעמידו פנים שהם עיתונאים, בעודם בסך הכול פוליטרוקים בשירות האינטרסים הקלוקלים שמוטלים ברווח בין המו"ל לשלטון.
במובן זה, המקפים שמתחפשים לעורכים או מגישים בכירים ומסתירים מאחורי המסכה מאעכרים נכלוליים שמשרתים את אדוניהם, מהווים אויב גדול יותר לעיתונות החופשית מפוליטיקאים ומו"לים, נכלוליים ככל שיהיו. ואותם, בניגוד לנתניהו, קשה יותר לסלק מכס השלטון.
לא מפתיע שחלק לא קטן מהמקפים הללו יוצאים ממאורות הון-שלטון ותיקות כמו ידיעות אחרונות או חדשות יותר כמו ישראל היום. בכלי תקשורת אלה קשרי הון-שלטון נותרים המנה העיקרית בתפריט, גם כשמפעילי המסעדה הפוליטית מתחלפים.
לא מפתיע שכאשר הם מוצנחים על כלי תקשורת כמו גלי צה"ל, מעריב או וואלה – התוצאה היא פיצוץ שמותיר אחריו חורבות, בלבול, ותחושה שיקשה להחזיר לאחור ערכים עיתונאיים בסיסיים, ואולי בכלל נותרה רק האופציה לסגור.
לא מפתיע שכאשר הם מוצנחים על כלי תקשורת כמו גלי צה"ל, התוצאה היא פיצוץ שמותיר אחריו חורבות, בלבול, ותחושה שיקשה להחזיר לאחור ערכים עיתונאיים בסיסיים, ואולי בכלל נותרה רק האופציה לסגור
שניים מהבולטים שבעורכים אלה, אשר מדלגים בפירואט מרהיב בין "עמדות" ו"פוזיציות" הם ערן טיפנברון וניר חפץ, גיבורי כתבתה של רויטל חובל ב"מקום הכי חם בגיהינום" שהתפרסמה בשבוע שעבר.
הכתבה חושפת כיצד מאחורי הקלעים ניצל טיפנברון – פעם עורך האתר הגדול ynet וכיום עורך האתר הגדול וואלה – את מעמדו כאחד העורכים הבכירים בעיתונות כדי לתווך בין ההון לשלטון. כלי התקשורת והעיתונאים עליהם פיקד כעורך היו בסך הכול כלי קיבול ריק וחשיבותם אפסית. טיפנברון אפילו לא מדגמן שנאה או טינה אליהם, הוא פשוט לא סופר אותם. הם חיילים על לוח שחמט.
כלי התקשורת והעיתונאים עליהם פיקד כעורך היו בסך הכול כלי קיבול ריק וחשיבותם אפסית. טיפנברון אפילו לא מדגמן שנאה או טינה אליהם, הוא פשוט לא סופר אותם. הם חיילים על לוח שחמט
שותפו למשימות ולמזימות, מי שתמיד נכון לשרת את אדוניו על גבה של התקשורת, היה ניר חפץ. גם הוא פעם עורך בכיר בקבוצת ידיעות אחרונות ואחר כך העורך הראשי במעריב שטשטש את קווי התעסוקה בין "עריכה" (מילה אורווליאנית בהקשר שלו) של מוספים ועיתונים, שירות כמו-מאפיוזי של ראשי הון וליחוך פנכת ראש הממשלה ומשפחתו כל כך הרבה פעמים, עד שהקווים נמחקו לחלוטין והפכו למריחה מטושטשת שבה הכול מותר והכל פרוץ.
בשיא פעולתו כעורך מעריב, הזמין חפץ מעיתונאיו כתבות חיסול נגד מתנגדי המו"ל המעסיק אותו. בתפקידו כיועץ התקשורת של משפחת נתניהו ניצח על תעבורת מסרים מכפישים לעיתונאים, בין היתר כנגד נשיא המדינה דאז ראובן ריבלין, אב הבית לשעבר מני נפתלי, וגם נגדי – אחרי שחשפתי בתחקיר לגלי צה"ל את העסקתו הכפולה והפסולה של חפץ.
חובל דגה דוגמאות מחקירותיו של טיפנברון במשטרה במסגרת פרשות 2000 ו-4000, אשר מרימות מסך על מפעל המינויים לעורכים בכירים שניהל נתניהו באמצעות אנשיו בכלי תקשורת מרכזיים, במטרה להפוך אותם לידידותיים יותר עבורו (או לגרום להם להעלים עין ממחדליו).
במהותה, הפעילות הזאת אינה פלילית בהכרח, והיא אמורה להיות מוקעת במישור הנורמטיבי שכמעט אינו קיים אצלנו כבר. העיתונות אמנם טובה בדרישת "נורמות" מראשי מערכות ציבוריות – אבל גרועה למדי בהצבת מראה פנימה, לתוך הבית.
טיפנברון רצה את תפקיד עורך וואלה. העובדה שמוזס וחפץ מגדירים אותו כ"ימני", לא הפריעה לו להזנות את ynet בתפקידו כעורך ראשי בבחירות 2015 במפגן מרהיב של סיקור אנטי-נתניהו מאומץ, אולי כתוצאה מכישלון השיחות בין ראש הממשלה לבין מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס.
אחרי שעזב את קבוצת ידיעות אחרונות, החליט טיפנברון להפוך בין-לילה לאוהד נתניהו מושבע, אולי כדי לאפשר לאילן ישועה, מנכ"ל וואלה (ולבעליו איריס ושאול אלוביץ', החשודים בקבלת שוחד בגובה מאות מיליוני שקלים) למנות אותו לעורך.
אחרי שעזב את קבוצת ידיעות אחרונות, החליט טיפנברון להפוך בין-לילה לאוהד נתניהו מושבע, אולי כדי לאפשר לאילן ישועה, מנכ"ל וואלה, למנות אותו לעורך
זה לקח כמה שנים וחילופי מו"לים להשיג את המטרה, אבל הדרך מעניינת. ישועה רצה את "טיפי" (למה תמיד לנכלוליים יש שמות חיבה מתוקים, נשגב מבינתי) כי שמו הלך לפניו כעורך ש"עושה את העבודה" – כלומר ממשטר את העיתונאים לקבל גזרות צנזורה מלמעלה בלי לשאול שאלות. "שליטה מלאה תושג רק עם מישהו שיושב במערכת כמו טיפנברון", כתב ישועה לאיריס אלוביץ'.
עכשיו היה צריך לשכנע את נתניהו שטיפי הוא לא כזה שד נוראי, וכי במהלך אפיזודות 2015 טיפי בסך הכול מילא תפקיד בשרשרת הפיקוד. אז חפץ הבהיר לנתניהו שטיפנברון "ימני" וגם "חבר שלי". בקיצור, אפשר לסמוך עליו, כמו בלדר יעיל שעושה מה שאומרים לו. ובנוסף "הוא סיים עם מוזס בפיצוץ", כלומר – הוא מוכן ומזומן להתחיל לקבל הוראות מבוס אחר.
טיפנברון הוכיח היכן נמצאת נאמנותו כשישועה ביקש למנות את אבירם אלעד לעורך וואלה ב-2016. או-אז, שלח טיפנברון – שכאמור בעצמו חשק בתפקיד – הודעות סמס לחברו חפץ בהן הוא מתריע בפניו כי אלעד הוא איש שמאל ולא טוב לא לחפץ, ולא לבוס שלו, נתניהו.
חפץ המשיך לנסות ולדחוף, אבל האלוביצ'ים לא לקחו בסוף את "טיפי" כי אפילו הם, שמתגלים בתמלילים כמלכי הנכלוליות, פחדו מאופיו ההפכפך. "קח למשל את טיפנברון, היה ב-ynet והתהפך. אז אמרתי לו… אני לא כל כך מחזיקה מאלה שמתהפכים", אומרת איריס אלוביץ' לישועה. לימים תשב אלוביץ' על דוכן הנאשמים בין היתר בגלל "מתהפך" סידרתי אחר – חפץ שהפך עד מדינה.
האלוביצ'ים לא לקחו בסוף את "טיפי" כי אפילו הם פחדו מאופיו ההפכפך. "קח למשל את טיפנברון, היה ב-ynet והתהפך. אז אמרתי לו… אני לא כל כך מחזיקה מאלה שמתהפכים", אומרת איריס אלוביץ' לישועה
צמד הקונסיליירים של נתניהו בטריבונות העכורות של העיתונות, טיפי וחפץ, המשיכו במסעם הבינלאומי להנדס את התקשורת בשירות השליט גם אחרי כישלון מינויו של טיפנברון לוואלה, הפעם במאמץ להביא משקיעים בינלאומיים שיקימו בישראל עוד גופי תקשורת ימניים. ההגדרה הפוליטית "ימני" מטעה, כמובן – נתניהו לא היה מעוניין באידיאולוגיה ימנית, אלא בעיתונים שישרתו אותו ואת שלטונו.
![המיליארדר לארי אליסון, מנכ"ל אוראקל (צילום: AP Photo/Jeff Chiu)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/AP17013492969011-1024x640.jpg "המיליארדר לארי אליסון, מנכ"ל אוראקל (צילום: AP Photo/Jeff Chiu)")
מהשיחות מתברר שישראל היום שהוקם כדי לשרת אותו, ערוץ 20 שקיבל החייאה רגולטורית מפוקפקת על ידי חבריו למפלגה, כיבוש גלי צה"ל וטלטול וואלה לא סיפק אותו.
רעבונו גדל ותאגיד טיפי-חפץ נשלח ללקט השקעות מרופרט מרדוק ולארי אליסון, המיליארדר מייסד אורקל, שבאי הפרטי שלו נפש נתניהו לאחרונה. הפגישה עם אליסון בסוף בוטלה ומרדוק לא מיהר להקים פה את הסניף של פוקס ניוז.
טיפנברון נכלולי וקר אבל לא טיפש. בניגוד לחפץ, הוא גם יודע להתחבא מסערות ציבוריות, לא מגיב על טענות נגדו, ולא מתלכלך יותר מדי ברשתות החברתיות. הוא גם מבין היטב מה פסול בהתנהלות הזאת שבה הוא כעיתונאי-כביכול משרת את גחמות ראש הממשלה כדי להתקדם.
טיפנברון נכלולי וקר אבל לא טיפש. בניגוד לחפץ, הוא גם יודע להתחבא מסערות ציבוריות, לא מגיב על טענות נגדו, ולא מתלכלך יותר מדי ברשתות החברתיות. הוא גם מבין היטב מה פסול בהתנהלות הזאת
כשנשאל על ידי חוקרי המשטרה האם הוא לא רואה בעיה בראש ממשלה שהוא גם שר תקשורת הנעזר בעורכים בכירים כדי להקים גוף עיתונאי שישרת אותו, ענה: "אין כאן שאלה פלילית, יש כאן שאלה ציבורית… אני שאלתי את עצמי האם יש כאן משהו שלא בסדר. והתשובה שלי לעצמי הייתה ברורה". מעבר לכך סירב לפרט והתחמק. מוסר לא באמת מעניין מאעכרים, אפילו בתחפושת של עורך ראשי.
חפץ וטיפנברון תפעלו ותפללו את העיתונאים בשירות המולך במשך שנים. זה כלל כמובן הוראות לעיתונאים להיכנס ביריבו של נתניהו – לא "השמאל" אלא הימין, וליתר דיוק נפתלי בנט. טיפנברון הכחיש בתחילה כי קידם ב-ynet כתבות במכוון נגד בנט, בהוראה מגבוה ממוזס, אולם אחרי שבמשטרה תשאלו את העיתונאים הרלוונטיים שהעידו כי ההוראות הגיעו ממנו, הסתבך בגרסאות מגוחכות.
גם בתפקידיו הבאים הקפיד טיפנברון לשמן את צירי המקף אל הצמרת, ולעשות שימוש אתי פסול במעמדו. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בתפקידו כמנהל קבוצת RGE, המפעילה גם את ערוץ הכנסת, כאשר שלח עיתונאים לפוליגרף ופיטר אותם בעקבות דליפת קטע מביך עבור חבר הכנסת דאז עופר שלח.
בתפקידו כמנהל קבוצת RGE, המפעילה גם את ערוץ הכנסת, שלח טיפנברון עיתונאים לפוליגרף ופיטר אותם בעקבות דליפת קטע מביך עבור חבר הכנסת דאז עופר שלח
בוויכוחים ברנז'איים המתקיימים מעת לעת ברשתות (וגוזלים ממשתתפיהם טונות של זמן ואנרגיה) דנים הרבה בסוגיה המורכבת של "מהו עיתונאי".
ואכן, יש אינספור גרסאות של המקצוע החמקמק הזה: העיתונאי העצמאי, העיתונאי האקטיביסט, העיתונאי השופר, העיתונאי הפובליציסט, העיתונאי המשתתף, הבלוגר ועוד. מסוכן לבטל אגפים בעיתונות גם אם הם מאד לא מוצאים חן בעינינו או מנוגדים לסגנון שלנו.
אבל מסוכן הרבה יותר להכיר בכך שיש עיתונאים שמשרתים אינטרסים זרים, סמויים, בזויים ולעיתים אף פליליים והם ממשיכים להיות לגיטימיים. אין זה משנה כלל אם לטיפנברון, חפץ, יעקב ברדוגו ואחרים יש יכולות מקצועיות בפרופסיה העיתונאית.
מרגע שניצלו מעמדם למעשים מושחתים הם צריכים להיות מוקעים משורות העיתונות. הם מסכנים עיתונאים מימין ומשמאל, מפחיתים מערכם ומשליחותם, ומטמאים מקצוע שעיקר כוחו טמון באמון הציבור. עד שהעיתונות לא תכיר בכך, סיכוייה להחלים פוחתים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
האבחנה בין סוגי העיתונאים משרתת את הדיון כאילו הרוב בסדר והמקצת פגומים. אבל המצב אינו כך. הרי העורכים הללו לא כתבו את הכתבות – הם הורו לאחרים לפעול, והאחרים, צייתנים שכמותם, מילאו אחר הפקודות. מבלי לצייץ, מבלי למחות. חסר לך בניתוח שלך "העיתונאי הפחדן". זה שרואה את המניפולציות שעושים לו, נענה ל"מוכרחון" זה או אחר, מסכים (כדי לשמר את משרתו) לשרת אינטרסים הידועים לו כפגומים. כי הסוד היה גלוי – אבל גלוי רק לעיתונאים עצמם… והם שתקו. משפט וואלה הוא משפט העיתונות כולה, ובינתיים היא יוצאת ממנו רע. וחבל. כי מקומה חשוב בדמוקרטיה, ואבדן הדרך של אנשיה פוגע ונותן מקום לרשויות האחרות לנגוס בתפקידה החשוב.