סמטאות הבטון בחלק הפלסטיני של שכונת אבו תור בירושלים המובילות לביתה של זהייה אבו ארמיילה צרות מדי לגידול צמחייה. אבל על גג ביתה תמצאו גן עדן של ממש, שופע צמחים ועצי פרי צעירים, לצד שירת מאות דוברים מזמזמות.

לפני שנתיים ראתה אבו ארמיילה בת ה־51 במקרה פוסט בפייסבוק שפרסם מוסללה – ארגון ירושלמי המשלב אמנות, אקטיביזם חברתי וקיימות – ובו נחשפה לפרויקט "נווה מדבר עירוני". הארגון יצר על גג בניין "כלל", שעומד במרכז מסחרי ישן ליד שוק מחנה יהודה, אואזיס שיש בו הכול – מכוורות ועד מערכת חקלאות עירונית.

הפוסט כלל פרטים גם על מרכז סינסילה (בערבית: טרסה חקלאית) – ארגון שמטרתו להקים "נאות מדבר עירוניים" דומים גם לפלסטינים במזרח העיר.

חלק מגינת הגג של אבו ארמיילה (צילום: סו סורקיס)

"הגינה היא הבייבי שלי. אני כל כך מאושרת כשאני כאן"

אף שבהתחלה חשבה כי לגדל דבורים בבית זה מעשה "מג'נון" – או משוגע – אבו ארמיילה נרשמה לקורס הדבוראות הראשון של המרכז, ולאחר מכן המשיכה לקורסים נוספים של הארגון: חקלאות עירונית, קיימות והידרופוניקה (גידול צמחים ללא אדמה).

עתה, אחרי שנים שהייתה עקרת בית, היא הפכה למורה לקיימות בכיתות ג'–ו' בבית ספר לבנים בשכונת א־טור. זו העבודה הראשונה שלה אי פעם. "ביטחון עצמי", היא משיבה לשאלה מה העניקה לה החוויה הזאת, "ומרחב יפהפה שבו המשפחה שלי יכולה לשבת וגם לארח. הגינה היא הבייבי שלי. אני כל כך מאושרת כשאני כאן".

קודם לכן גג ביתה עמד שומם ושימש רק לאחסון.

באמצעות הכוורת שמרכז סינסילה סייע לה לבנות, אבו ארמיילה מצליחה לספק דבש למשפחתה ולחבריה. בסופו של דבר, היא מקווה, היא תוכל גם להתחיל למכור אותו ולספק תוספת הכנסה עבור המשפחה.

הכוורת לא דורשת הרבה תשומת לב, היא מסבירה, ובאופן כללי הדבורים דואגות לעצמן, "אבל אני מבקרת אותן כל יום", היא צוחקת.

כשצרעה התעופפה באזור, היא הראתה לי בהתלהבות איך הדבורים מתאספות כדי להגן על הכוורת ולהבריח את הפולשת. אחר כך היא הצביעה על השקיקים הצהובים שעל רגלי הדבורים שחזרו ממסע איתור המזון.

בזמן סגרי הקורונה, בעלה של אבו ארמיילה – שבתחילה זלזל ברעיון גידול הדבורים – העביר את זמנו בבניית מדפים עבור העציצים והאדניות שמכילים כעת מכול וכול: מצמחי נוי ועד פלפלים חריפים, חצילים, עגבניות ואפילו עצי לימון ומנדרינה. פסולת של פירות וירקות מושלכת לקומפוסטר המשמש לייצור דשונת איכותית באמצעות תולעים.

"עכשיו בעלי שמח מאוד", אומרת אבו ארמיילה. "הוא יושב כאן בערב ונהנה מאוויר טוב". בנה בן ה־26, שעדיין מתגורר בבית משום שטרם התחתן, מביא חברים לגג כדי לעשן נרגילה. הדבורים, שיותר מתעניינות בצמחים, לא מטרידות את האורחים.

פעילות קליעת סלים בפסטיבל הגגות של סינסילה (צילום: באדיבות מרכז סינסילה)

אבו ארמיילה היא אחת מעשרות נשים פלסטיניות ממזרח ירושלים שהודות למרכז סינסילה מתחזקות כוורות לצורך ייצור דבש ומגדלות ירקות על גגות הבתים שלהן

אבו ארמיילה היא אחת מעשרות נשים פלסטיניות ממזרח ירושלים שהודות למרכז סינסילה מתחזקות כוורות לצורך ייצור דבש ומגדלות ירקות על גגות הבתים שלהן – בכך הן חוסכות בהוצאות על מצרכי מזון ומייצרות הכנסה פסיבית.

המוח מאחורי הפרויקט הוא האדריכל טארק נאסר, שבתוך שנתיים הפך את הקומה העליונה ושתי המרפסות הגדולות של הספרייה העירונית בשכונת ואדי ג'וז שבמזרח ירושלים לבית ספר לדבוראות, גינון גגות וחקלאות עירונית, ש־95 נשים השלימו בו קורסים.

מרפסת אחת מאוכלסת בכוורת גדולה ובקומפוסטר. האחרת מלאה באדניות עץ שופעות פרחים, עשבי תיבול ומערכות הידרופוניות שונות לגידול ירקות באמצעות מים מדושנים.

טארק נאסר (צילום: באדיבות המצולם)

באוגוסט האחרון המרכז השתתף בפסטיבל גגות שקיים ארגון מוסללה, והושק קואופרטיב נשים שמפעיל במקום בית קפה ונקודת מכירה לדבש ומוצרי שעוות דבורים. בספטמבר הותקן במקום קיר ירוק – מבנה אנכי מכוסה צמחים שמשולבים בו צינורות השקיה.

כמה מהנשים שלמדו בארגון הפכו את הדבוראות לעסק, ושלוש מהן, בהן אבו ארמיילה, מלמדות קיימות בבתי ספר במזרח ירושלים. הארגון מייצר לבוגרות הקורסים גם עבודות קייטרינג. בספטמבר, למשל, כמה בוגרות חילקו כיבוד באירוע נטיעה של בוסתן קהילתי מתחת לבית הספר היהודי־ערבי יד ביד בדרום העיר.

בימים אלה מנסה נאסר לקבל אישור כדי להקים משתלה של עצי פרי שתחליף את הגינה המוזנחת בחצר הספרייה. באזור אחר בעיר הוא תכנן גינת גג אותה אמורים לטפח בני נוער פלסטינים בסיכון. הוא גם מתכנן לפתוח בשנה הבאה סניף של סינסילה במרכז עירוני חדש באבו תור ומפגיש בין מומחים לגגות ירוקים לבין עובדי עירייה כדי להפיח חיים בגגות של שישה בניינים ציבוריים – בתי ספר ומרכזים קהילתיים.

נאסר, 37, בן זקונים במשפחה מוסלמית שמרנית בת 12 נפשות, גדל בשכונת ראס אל־עמוד במזרח ירושלים ולמד ב"בית ספר עני מאוד", כדבריו, בעיר העתיקה.

הוא הצטיין בלימודיו והמשיך ללימודי אדריכלות באוניברסיטת ביר זית שבגדה המערבית, עבד בארצות הברית ובסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם בירדן, והשלים תואר שני כפול בתכנון עירוני אינטגרטיבי ובתכנון בר קיימא באוניברסיטת שטוטגרט בגרמניה.

"חשבתי איך לפתח שכונות בצורה בת קיימא. אבל בשביל זה צריך לעבוד עם התושבים המקומיים. הדברים שלובים זה בזה"

בסופו של דבר הוא הבין שתכנון הוא יותר מתשריטים על נייר, ונוגע גם בנושאים תרבותיים וחברתיים רחבים יותר. "חשבתי איך לפתח שכונות בצורה בת קיימא. אבל בשביל זה צריך לעבוד עם התושבים המקומיים. הדברים שלובים זה בזה", הוא אומר.

טארק נאסר, מייסד סינסילה, יושב בכוורת (צילום: סו סורקיס)

אחרי שחזר לירושלים ב־2015, נאסר התחתן, הפך לאב לשניים והחל לעבוד בירושלים ובמקומות אחרים על פלייסמייקינג – שיפור שטחים עירוניים. מדובר בגישה שמעודדת קהילות מקומיות להחליט יחד איך להפיק את המיטב מהשטחים הציבוריים הפתוחים שבסביבת המגורים שלהן.

הוא מספר שכנער צעיר הוא שנא יהודים. הפעם הראשונה שדיבר עם יהודי הייתה רק בגיל 17, כשטס לארצות הברית לבקר את אחד מאחיו. "הבחור במטוס היה נחמד, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות", הוא נזכר. "הרבה השתנה מאותה נקודה ואילך".

במהלך סיור של פעילים קהילתיים מכל ירושלים, נאסר פגש את מתן ישראלי, אומן ומייסד שותף של מוסללה.

"גגות היו לי בראש כל הזמן", אומר נאסר, בהתחשב במחסור בשטחי קרקע פנויים במזרח ירושלים. הוא גם הבין שנשים פלסטיניות ממזרח ירושלים, שרובן אינן עובדות מסיבות חברתיות ותרבותיות, הן הכוח הדומיננטי בבית, ולכן הן השותפות המושלמות להפרחת גגות העיר – אם יצליח להפוך את מעורבותן בפרויקט גם להזדמנות כלכלית עבורן.

טיפול בכוורת בשכונת ג'בל מוכאבר במזרח ירושלים (צילום: באדיבות מרכז סינסילה))

"גגות היו לי בראש כל הזמן", אומר נאסר, בהתחשב במחסור בשטחי קרקע פנויים במזרח ירושלים

בתיווכו של ישראלי, נאסר פגש את יוסי אוד, מומחה לדבוראות ביודינמית, שרצה להעביר קורס דבוראות לנשים ממזרח העיר. נאסר השיג כיתת לימוד בספרייה של ואדי ג'וז, עיצב דף מידע והפיץ אותו במרכזים קהילתיים פלסטיניים. בתוך שבועיים פנו אליו 100 נשים.

הוא גייס בחיפזון כמה תרומות, ובאפריל 2019 פתח את הקורס הראשון ל־15 נשים, שנמשך שלושה חודשים. בוגרות הקורס לוו במשך שישה חודשים נוספים בבתיהן. נאסר מציע קורסים לנשים בלבד.

"יוסי, מתן ואני בילינו את חודש יולי בנסיעות ברחבי ירושלים לחלוקת כוורות", אומר נאסר, שעד לאחרונה היה העובד היחיד בשכר של מרכז סינסילה.

האדריכלית וחברת הצוות של סינסילה חנאן (מימין) מראה לסטודנטית לאדריכלות מהאקדמיה לאמנות בצלאל גידול הידרופוני של מלפפונים, 6 בספטמבר 2021 (צילום: סו סורקיס)

כעת הוא מצא מימון להעסקת שני עובדים במשרה מלאה – חנאן, אדריכלית, והאשם, תושב מזרח ירושלים בעל תואר בלימודי סביבה מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

"לדור [הפלסטינים] הצעיר אין תקווה, וזה מסוכן", אומר נאסר. "אנחנו זקוקים לתקווה, אבל בשילוב עם מעשים. סינסילה עוזר להעניק תקווה, וזה מחולל שינוי".