"לדודה הפרחונית שלומית טנא המתהדרת בשמה המלא", כך הגיב בגוגל טוקבקיסט על טוקבק שלי, החתום בשמי, בו הבעתי דעה בוויכוח על סוגיה כלשהי. אותו טוקבקיסט, שחתם בשם פיקטיבי, חלק בגסות על דעתי. בתגובה על השתלחותו בי ציינתי שמתבקשת פה הבהרה:

"למה הזדהות של טוקבקיסט בשמו המלא נתפסת בעיניך כ'התהדרות'? מדוע אינך מפרש חשיפה של השם האמיתי כהימנעות מהסתתרות מאחורי שם בדוי, פיקטיבי? והלוא אותה הסתתרות המקובלת בטוקבקיאדה בגוגל מאפשרת פיזור רעל, הכפשות, ביזוי וטינוף הזולת. גסות רוח מבעבעת. גם בגללה הרשת מתפקעת מאלימות".

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא, האמיתי.

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא

הסתרת שמותיהם של רוב המטקבקים בגוגל מלווה, באופן אבסורדי, דווקא בחשיפה. נראה שהיא חושפת מעין תת-הכרה. וגם קנאה עזה נחשפת. אותה מפלצת ירוקת עין מרימה מדי פעם את ראשה.

די להציץ, למשל, באתר וואלה בראנז'ה. שם מתפרסמים דיווחים על מינוי אנשים וקידומם בענפי "התעשייה": הבידור, התקשורת וכו'. רוב המגיבים מפרגנים ומשבחים את מושא הדיווח, משגרים לו איחולי הצלחה, אפילו מאמינים שהוא יגיע רחוק. אבל תמיד יש נם משביתי שמחה. טוקבקים בנוסח "הוא כלומניק", "הוא אפס ביחסי אנוש", "ההצלחות שלו נבנות רק מפוליטיקה, ממרפקים וליקוקים".

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים נפוצים עד לזרא כמו "מדהים", "מהמם", "מקסים", "אתה אלוף", "את אהובה", "יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

רוב התגובות הללו (לא כולן) אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה, סנטימנטלית, סכרינית, ולעתים קרובות מביכה.

וכבר נאמר שהפייסבוק הביא עימו צורה חדשה של הצגת ה"אני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד אידילית ולכן כוזבת ומלאכותית.

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים

לפעמים אין ברירה, מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, לצאת איכשהו ממצבים מביכים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי (וגם את העולם האמיתי) גורמת, בין השאר, לערעור האמון במחמאות. גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו. אולי המחמיא אינטרסנט (שואל את עצמו המוחמא), שמא גם הוא מתחנף?

ואולי יש צדק מסוים בדברי טובקיסט שכתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא שקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש. וזה ממש לא חדש. אבל פייסבוק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים".

*  *  *

אני חוזרת מפייסבוק אל גוגל. עד כה לא נתקלתי במענה כלשהו לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם המלא כל-כך נדירה? גם טוקבקים תרבותיים, לעתים אף מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח – חתומים לעתים רחוקות בלבד בשמות האמיתיים של כותביהם.

אשר לי עצמי: מדי פעם אני "מתהדרת" בשמי המלא, אבל במקרים רבים נמנעת מכך, כי לא נוח לי להיות חריגה. זה קצת מביך להיות יוצאת דופן בין עשרות ולעתים מאות שמות פיקטיביים. ואני גם נמנעת מלהזדהות בשמי המלא כאשר טוקבק שכתבתי חושף טפח או יותר מחיי הפרטיים.

עד כה לא נתקלתי במענה לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם כה נדירה? גם כשמדובר בטוקבקים תרבותיים, מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח

ועוד משהו על ההשוואה בין הארסיות המפעפעת בטוקבקיאדה של גוגל לבין הסכריניות שמציפה את פייסבוק. לא אהיה מופתעת אם מומחי מחשבים יבצעו מעקב ויגלו שבין מרססי הרעל בגוגל יש טוקבקיסטים שמתגלים בפייסבוק כגדולי החנפנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

המשנה במסכת בבא קמא מזכירה את נר חנוכה. אך מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו לנר חנוכה? התשובה היא פשוטה, המשנה קובעת כי סוחר שמניח נר מחוץ לחנותו, אחראי לנזקים שהנר גורם. את הדין הזה מסייג רבי יהודה וקובע כי אם מדובר בנר חנוכה – אין אחריות לנזקים.

מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו – לנר חנוכה? עפ"י המשנה, סוחר המניח נר מחוץ לחנותו אחראי לנזקים שהנר גורם. רבי יהודה מסייג, שאם מדובר בנר חנוכה אין אחריות לנזקים

בשני המקרים משתמש בעל החנות ברשות הרבים, כאשר בראשון הוא חייב ובשני פטור – מדוע? הרי גם במקרה הראשון אנו יכולים לטעון שעל מי שעובר בדרך לשים לב לנר. ולחלופין גם במקרה השני, אדם יכול לא לשים לב, להיתקל בנר ולהדליק את סביבתו.

נראה לי כי ההבדל טמון בשימושים המותרים בפרהסיה, ברשות הרבים. בניגוד למה שהתרגלנו, רשות הרבים נועדה להיות תמיד פנויה לרבים, ואין ליחיד זכות לשים בה את רכושו או את דבריו.

כך לכאורה היה צריך להיות בנוגע לרכבים, לשולחנות בתי קפה, לפסולת ואפילו לכיסאות נוח להשכרה על חופי הים. כחברה אנחנו בוחרים לאפשר ליחידים להשתמש ברשות הרבים גם לשימושם הפרטי, על אף שאינם משרתים אדם אחר ועל אף שאין זה ייעודה. זאת למרות שהקצאה זו אינה שוויונית, ומקפחת למשל את מי שלא מחזיק ברכב, והיה ראוי שמי שמשתמש ברשות הרבים יפצה את הכלל על שימוש זה.

בניגוד לכך, כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם. נר חנוכה מספר את סיפור זיכרון המקדש, את סיפור המאבק בגזרות דתיות, וגם את ניצחונה של הדיפלומטיה שהובילה להקמת המדינה החשמונאית.

כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם

מסיבה זו אנו יכולים לדרוש מאדם העובר ברשות הרבים לשים לב לנר החנוכה של אדם אחר – כי נר החנוכה הזה מבטא קול, שכחברה וכציבור אנו קובעים כי חשוב שיהיה נוכח ברשות הרבים. באופן דומה לגיטימי להנכיח קולות יהודיים מגוונים ברשות הרבים ולצפות מהם להתקיים אלה לצד אלה.

רשות הרבים היא בעצם מרחב הזהות הקולקטיבי, ולכן מה שקורה בה צריך לבטא את הזהות הזו. השימוש בה אינו זכות הפרט, אבל הוא כן חלק משיח הזהות הקולקטיבית. לכן ראוי לאפשר ברשות הרבים תפילה מעורבת, תפילת נשים ותפילה נפרדת בהובלת גברים – וכך גם בכותל המערבי.

אגב, מאותה סיבה בדיוק לגיטימי, כי מי שמוחה על אחד מסוגי התפילות יוכל למחות עליה – אך ללא פגיעה בצד השני ומתוך חובה לאפשר לו את דרכו "המוטעית" לטעמו. וכנראה עדיף שאת המחאה יעשה במקום אחר, ולא במקום התפילה של בר הפלוגתא שלו. עם זאת, אם הזהות הקולקטיבית תחשוב שהקול הזה פסול מכל וכל – אין מקום לאפשר אותו.

במובן זה הדיון הוא עדין. דוגמה קרובה היא הפרדה באוטובוסים או באירועים ציבוריים – כאן נראה כי הקולקטיב או הרוב סבור כי אין היא לגיטימית, על אף שיש מיעוט התובע זאת. עם זאת למיעוט יש פתרון בהפעלת תחבורת המונים פרטית נפרדת, או בקיום אירועים נפרדים במרחב פרטי.

גם נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב. אגב, בדמוקרטיה הפרהסיה צריכה לתת מקום גם לרוב וגם למיעוט – מה שהופך את הדיון הזה לסבוך אף יותר.

נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב

ההיתר להניח את נר החנוכה ברשות הרבים מזכיר לנו שהפרהסיה שלנו היא המרחב הקולקטיבי של הציבור, בעוד שהאחריות על חפץ פרטי המונח בשטחה מזכירה לנו שאל לה לפרהסיה לשמש לצרכינו האישיים, הפרטיים.

מאמר זה נכתב במסגרת חוברת לחנוכה על המפגש בין רשות הרבים ורשות היחיד

הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ופעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.. צילום: מיכל פתאל