התמונה הזו, של כלים למסירה, שהגיעה אלי ממכר אחרי טיול  שנתי של בית ספר מפורסם, מספרת את כל הסיפור. התלמידים לא השתמשו בכלים חד-פעמיים, אבל הפכו את הסירים האיכותיים שרכשו במיוחד לטיול ל"חד-פעמיים".

הכלים, שהיו אמורים להגיע לפח האשפה, נאספו על ידי המכר, שהפיץ את התמונה והציע אותם לכל המעוניין כדי למנוע את השלכתם לפח.

כלים שנקנו לטיול שנתי ונועדו להזרק אחריו. (צילום: באדיבות הצלם)

והבעיה הגדולה, לדבריו, היא שזה הנוהל הקבוע בכל טיול שם. ועוד לא דיברנו על תועפות האוכל הסגור המושלך לפח כלאחד יד בסוף הטיול.

הכלים נאספו ע"י מכר, שהציע אותם לכל כדי למנוע את השלכתם לפח. והבעיה הגדולה, לדבריו, היא שזה הנוהל הקבוע בכל טיול שם. ועוד לא דיברנו על תועפות האוכל הסגור המושלך לפח בסוף

בעיה כלכלית אין לבית הספר הזה ולהורי התלמידים שלו. הבנת המציאות שאנחנו בתוכה לוקה קצת בחסר, ככל שניתן להתרשם מהתנהלותם. אבל העיקר שהם לא השתמשו בכלים חד-פעמיים…

כלי הפלסטיק החד-פעמיים, שיצורם זול מאוד ועושים שימוש בחומר גלם הנמצא בשפע (כל עוד אנחנו ממשיכים לשרוף דלקים פוסילים ולהשמיד את האפשרות של התלמידים האלו וכל בני דורם לחיים הוגנים), עברו למרכז השיח הציבורי בישראל.

הארץ מלאה בדיון במס החדש על הכלים החד-פעמיים, בעד ונגד, מעושק השכבות הנמוכות, ועד כתרים של מהפכה. מהלך כנגד השימוש התחיל מארגוני חברה אזרחית, עבר לרשויות מקומיות, ועכשיו גם משרדי ממשלה הצטרפו.

טיפוח נמסיס

נמסיס, אלת הנקמה המיתולוגיה היוונית,  התנקמה ביריבה נרקיס, כשייצרה השתקפות של עצמו במי הביצה כך שידבק ויאהב את הדימוי של עצמו. זאת מבלי לדעת שהוא עצמו נשקף אליו מהמים, עד שגווע.

הפיכת הכלים החד-פעמיים לעניין המרכזי לענות בו, היא חרב פיפיות עבור כל מי שמעוניין לקדם את היערכותה של ישראל למשבר האקלים. מצד אחד היא מקדמת אותנו בהפחתת פסולת מזיקה, אך במקביל היא מטפחת את הדימוי שיחסום צעדים משמעותיים יותר.

הפיכת הכלים החד"פ לעניין המרכזי, היא חרב פיפיות למעוניינים לקדם את היערכות ישראל למשבר האקלים. מצד אחד מקדמת הפחתת פסולת מזיקה, ובמקביל מטפחת דימוי שיחסום צעדים משמעותיים יותר

העולם בוער. אנחנו צריכים לעשות תהליכים דרמטים. לפנות מקום לצמחיה בכלל ועצים בפרט, להוריד מכוניות מהכביש, לשנות אורחות חיים והרגלים של צריכה בכלל וצריכת אנרגיה בפרט, להפסיק לטוס לסופשים באירופה – ומול כל המשימות האלו אנחנו דנים בסוגיית הכלים החד-פעמיים.

אין לטעות, לכלים החד-פעמיים ולתרבות שהם מהווים את אחד הסימפטומים שלה, תרבות החד-פעמי, יש השלכות מזיקות וקריטיות.

זוהי תרבות המייצרת קו ישר, קצר מאוד, בין לקיחת משאבי טבע לתהליך יצור, מכירה, שימוש קצר והשלכה לפסולת, של כל מה שאנחנו משתמשים בו. אלקטרוניקה, ביגוד, כלי בית, הכל!

התלמידים שהוזכרו בהתחלה לא עשו משהו יוצא דופן. הם מחליפים את הטלפון שלהם כל שנה ומשליכים לפח את הישן, הם קונים בשיין בגדים וזורקים כשזה מגיע ומסתבר שזה לא מתאים וכן הלאה. והם עושים כמונו, הוריהם. התלמידים האלו אינם הבעיה אלא הסימפטום של החברה בה הם גדלים. הם משקפים לנו את הערכים שלנו.

ערכים המשתקפים בין השאר בתרבות החד-פעמי מאיימים פעמיים על החברה האנושית:

פעם ראשונה במשאבים ובאנרגיה המושקעת ביצור, והפליטות הנגרמות בתהליך היצור, השינוע והמכירה מצטברות יחד עם שאר הפליטות ומאיימות על המשך קיום החברה האנושית.

פעם שניה בה התהליך הזה מסכן אותנו כולל אספקט מקומי. הפסולת שאנו מייצרים בכמויות הולכות וגדלות פוגעת במערכות תומכות החיים שאנו תלויים בהן, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. בסביבה הימית, בבעלי החיים סביבנו, בצמחיה שהם תלויים בה, בכל המערכות המופלאות המתקיימות באדמה שאנחנו מזדרזים לכסות בכבישים, בטון וריסוסים.

ואנחנו? אנחנו מדברים על כלים חד-פעמיים.

העולם בוער. נדרשים תהליכים דרמטים. לפנות מקום לצמחיה בכלל ועצים בפרט, להוריד מכוניות מהכביש, לשנות אורחות חיים והרגלי צריכה – ומול אלה אנחנו דנים בסוגיית הכלים החד-פעמיים

אמת, כשכלים האלו מגיעים בסופו של דבר לים, יש נזק ייחודי ומאיים על המערכות האקולוגיות הימיות, וראוי מאוד להגביל ולהפסיק את השימוש בהם. אבל, רק כחלק מסדרת צעדים להתמודד עם התרבות השלמה שהם חלק קטן ממנה.

ההתמקדות בהם, כאמור, כנמסיס החדש של התנועה הסביבתית, עתידה לרכז את השיח ואת תשומת הלב הציבורית על אחד השדות הפחות משמעותיים בהם אנחנו צריכים להתמודד כרגע.

לא כדאי להתעלם מההקשר הסוציולוגי של המס החדש. שכבות מוחלשות כלכלית נוטות (מסיבות שונות) להשתמש בכלים חד-פעמיים, והן אלו שייפגעו יותר מהמס החדש. לעומת זאת בשכבות אלו לא נמצא משקי בית עם שניים ושלושה רכבים פרטיים, טיסות לחופשות סקי ועוד מאפיינים שהמשמעות שלהם היא קריטית הרבה יותר לכל הסוגיות שהוזכרו כאן, גם מבחינת הפליטות בתהליך היצור שלהם, וגם מבחינת האיום שהם מהווים על מערכות תומכות החיים שלנו.

כמה מהחוגגים את המס החדש תבעו להשית מס שיקטין את כמות הרכבים והתיעדוף שלהם בכל מערכות החיים ברשויות בישראל? כמה תבעו למסות משקי בית על פי השטח שנתפס כדי לסלול את כל התשתיות אל ביתם? או מיסוי מוצרי הטקסטיל? ועוד אפשרויות מגוונות לגעת בבעיות הגדולות של דרך החיים שלנו, בנוסף לשימוש בכלים חד-פעמיים.

הנכונות להתמקד בנקודה זו, בזכות קונסטלציה פוליטית מקרית המאפשרת את קידומה, ולחגוג את ההישג, תפעל כנגד כל למי שינסה לקדם מהלך רחב ומשמעותי יותר.

השיח הממוקד בסוגיה זניחה יחסית, מאפשר למשרד האוצר לצאת טוב, לכאורה. משרד האוצר, אשר דרך מדיניות תקציב לא רלוונטית לתקופתנו תוקע כל התקדמות ממשית להיערכות של ישראל למשבר האקלים שאנחנו בתוכו, ניצל את הזדמנות שיצרנו עבורו לגרין-ווש.

שר האוצר אומנם חוגג כמה הוא "ירוק" עם סיפורים על כוסות במשרדים, אבל למעשה הוא מפקיר את מדינת ישראל בלי התקציבים הדרושים כדי לעשות את הצעדים המהירים והנחושים הדרושים. הן צעדים להפחתה בפליטות והתכנסות לתוך המתווה שהקונצנזוס המדעי העולמי משרטט, והן להיערכות של הערים והישובים בהם אנחנו חיים, שכולם מאויימים במגוון דרכים על ידי השינויים שמביא איתו משבר האקלים.

שר האוצר אומנם חוגג כמה הוא "ירוק" עם סיפורים על כוסות במשרדים, אך למעשה מפקיר את המדינה בלי התקציבים הדרושים לעשיית הצעדים המהירים והנחושים הדרושים

כל אלו חמקו מביקורת ומהשיח הציבורי ואפשרו לרבים להנות מהישג משמעותי לכאורה, אך זניח לעומת השינויים שאנו נדרשים לעשות.

תהליכים אלו, הממסגרים את השיח הציבורי בישראל, אינם נשארים מאחור, אלא יקומו עלינו לעכב תהליכים אחרים, משמעותיים הרבה יותר. והדימוי הנשקף אלינו ממימי הביצה, של אורח חיים מקיים, נטול כלים חד-פעמיים, יתנקם בנו כשנרצה להציע צעדים משמעותיים יותר.

רן רביב חבר בצוות NZO תוכנית לאומית לאנרגיה מתחדשת. אוהב מדבר וג'אז. תושב בית שמש, נשוי ואב ל-3.