אני רואה אותם עומדים בחשיכה, בטור ארוך ושקט. 6500 איש. כולם אהובים וכולם ברורים. מיד הם ימלאו כמעט עד אפס מקום את אצטדיון יד אליהו.

אין שם משחק ואין שם שמחה. עד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה כולם ינסו להתאבד.

אני רואה אותם עומדים בחשיכה, בטור ארוך ושקט. 6500 איש. כולם אהובים וברורים. מיד הם ימלאו כמעט עד אפס מקום את אצטדיון יד אליהו. אין שם משחק ואין שם שמחה. עד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה כולם ינסו להתאבד

גברים ונשים בני כל הגילאים הפסיקו לראות את יופיה של הזריחה. הפסיקו להרגיש או להאמין בנס של ההתאהבות, לא חשים עוד את טעמה הנפלא של ארוחה. כולם איבדו את הלהט וההתרגשות שחוו לפני שמסע החיים הפך עבורם למשא כבד מנשוא.

לא הרחק משם מגיעים לאצטדיון רמת גן חבריהם הטובים ובני משפחותיהם הקרובים. גם הם עומדים בחשיכה ובשקט, בטור אינסופי.

רק ארבעים אלף מהם יצליחו להיכנס. שבעה לכל אחד מהעומדים בתור לאצטדיון יד אליהו. פשוט אין מקום ליותר.

גם כאן אין שום משחק ואין שום שמחה.

גם הם ישבו בחושך ובשקט.

על הבמה לא תהיה תזמורת. מדי פעם יצלצל הטלפון של אחד מהם. שבעה אנשים יקומו בעיניים דומעות וילכו לבקרו בחדר מיון. כל השאר יפלטו אנחת רווחה קלה. ברוך השם שזה לא קרה אצלנו, יחשבו בליבם. הם לא יידעו שעד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה, יצלצל הטלפון אצל כולם.

וברחובות העיר התנועה זורמת כרגיל ובשעה שמונה בערב נשב שוב לשמוע חדשות. ושוב לא תיאמר מילה. לא על השניים שהתאבדו היום ולא על העשרים שניסו היום להתאבד.

היום כמו בכל יום. בכל השנה. כל שנה.

ולא תיאמר מילה על הקפיצה במספרם של הילדים מתחת לגיל 14 המנסים להתאבד.

ולא על ההכרח לדבר על זה. ולא על כך שצריך ואפשר למנוע התאבדויות.

שקט על פני תהום.

גברים ונשים בכל הגילאים הפסיקו לראות את יופיה של הזריחה, להרגיש או להאמין בנס ההתאהבות, לא חשים עוד טעמה של ארוחה. כולם איבדו את הלהט וההתרגשות, שחוו לפני שמסע החיים הפך עבורם כבד מנשוא

בעוד מספר ימים תתקיים הצעדה השנתית של עמותת "בשביל החיים", המתוכננת כרגיל להתקיים בדממה. הדממה שסביב ההתאבדויות. הורים, מורים, מפקדים, מנהלים, פוליטיקאים, אנשי מימשל, רבנים ואנשי דת. כולם מ-פ-ח-ד-י-ם ושותקים.

ממש כמו שאף אחד לא דיבר איתי לאחר שאורית אשתי שמה קץ לחייה. כי משפחה, חברים, ידידים ומכרים לא מדברים על התאבדות. כולם יודעים ואף אחד לא מדבר.

26 שנה. 9500 יום. אף שאלה לגבי האלמן הצעיר ומצידי שום סימן של פחד, כאב או מצוקה. הבדידות מתעצמת.

שקט על פני תהום.

*  *  *

אני עוצם את עיני ובדמיוני אני עומד ברחבת היכל התרבות בתל אביב. רחש חדש מפר את הדממה.

צעירים יפים ואמיצים מצטרפים לבני משפחה, שייחלו כל הלילה לרגע נפלא זה של זריחה. שלטים זוהרים בכל צבעי הקשת: "השקט הורג", "ישראלים לא מפחדים" ו"דברו איתנו", לצד "התאבדות אינה גזירת גורל".

סביבי עומדים דומעים בני משפחה חברי עמותה. דבי וקשת, עפרה וחגי, יוסי ושגית, אבשלום ומיכל. שחר של יום חדש עומד להפציע.

ואיזה עולם נפלא מחכה לנו. שנדבר כולנו יותר בחופשיות, גם בתקופות היותר קשות.

26 שנה. ראי אורית ראי. מלחמת השחרור שלי הסתיימה.

אני פוקח את עיני.

ממש כמו שאף אחד לא דיבר איתי לאחר שאורית אשתי שמה קץ לחייה. כי משפחה, חברים, ידידים ומכרים לא מדברים על התאבדות. כולם יודעים ואף אחד לא מדבר

"אולי תגידו שרק חלמתי, אך זה כוחו של החלום. אם נדמיין אותו ביחד נגשים אותו עכשיו". כך שר ג'ון לנון.

ורק אל תגידו לי שזה בלתי אפשרי.

ב-17.11.21 תתקיים בהיכל התרבות בתל אביב העצרת המרכזית של השבוע לזיכרון היקירים שהתאבדו, למניעה ולטיפול באובדנות,  תחת הכותרת: "אובדנות- זוכרים ומונעים". האירוע הוא תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת "בשביל החיים", משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ומרכז אלה. לפרטים ולהרשמה (ללא תשלום):

לתמיכה במשפחות שכולות על רקע התאבדות: https://path-to-life.org/assistance-centers/

להזמנת הרצאות – במסגרת פרויקט "הורים ומדברים"- על דרכי התמודדות עם מצוקות אובדניות בקרב בני נוער : hartzaot@bishvil-hahayim.com

יורם מוסקוביץ הוא מנכ"ל עמותת "בשביל החיים" לסיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות ברמה הלאומית (צילום: עופר חג'יוב)