אני רואה אותם עומדים בחשיכה, בטור ארוך ושקט. 6500 איש. כולם אהובים וכולם ברורים. מיד הם ימלאו כמעט עד אפס מקום את אצטדיון יד אליהו.

אין שם משחק ואין שם שמחה. עד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה כולם ינסו להתאבד.

אני רואה אותם עומדים בחשיכה, בטור ארוך ושקט. 6500 איש. כולם אהובים וברורים. מיד הם ימלאו כמעט עד אפס מקום את אצטדיון יד אליהו. אין שם משחק ואין שם שמחה. עד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה כולם ינסו להתאבד

גברים ונשים בני כל הגילאים הפסיקו לראות את יופיה של הזריחה. הפסיקו להרגיש או להאמין בנס של ההתאהבות, לא חשים עוד את טעמה הנפלא של ארוחה. כולם איבדו את הלהט וההתרגשות שחוו לפני שמסע החיים הפך עבורם למשא כבד מנשוא.

לא הרחק משם מגיעים לאצטדיון רמת גן חבריהם הטובים ובני משפחותיהם הקרובים. גם הם עומדים בחשיכה ובשקט, בטור אינסופי.

רק ארבעים אלף מהם יצליחו להיכנס. שבעה לכל אחד מהעומדים בתור לאצטדיון יד אליהו. פשוט אין מקום ליותר.

גם כאן אין שום משחק ואין שום שמחה.

גם הם ישבו בחושך ובשקט.

על הבמה לא תהיה תזמורת. מדי פעם יצלצל הטלפון של אחד מהם. שבעה אנשים יקומו בעיניים דומעות וילכו לבקרו בחדר מיון. כל השאר יפלטו אנחת רווחה קלה. ברוך השם שזה לא קרה אצלנו, יחשבו בליבם. הם לא יידעו שעד סוף הלילה שיימשך שנה שלמה, יצלצל הטלפון אצל כולם.

וברחובות העיר התנועה זורמת כרגיל ובשעה שמונה בערב נשב שוב לשמוע חדשות. ושוב לא תיאמר מילה. לא על השניים שהתאבדו היום ולא על העשרים שניסו היום להתאבד.

היום כמו בכל יום. בכל השנה. כל שנה.

ולא תיאמר מילה על הקפיצה במספרם של הילדים מתחת לגיל 14 המנסים להתאבד.

ולא על ההכרח לדבר על זה. ולא על כך שצריך ואפשר למנוע התאבדויות.

שקט על פני תהום.

גברים ונשים בכל הגילאים הפסיקו לראות את יופיה של הזריחה, להרגיש או להאמין בנס ההתאהבות, לא חשים עוד טעמה של ארוחה. כולם איבדו את הלהט וההתרגשות, שחוו לפני שמסע החיים הפך עבורם כבד מנשוא

בעוד מספר ימים תתקיים הצעדה השנתית של עמותת ״בשביל החיים״, המתוכננת כרגיל להתקיים בדממה. הדממה שסביב ההתאבדויות. הורים, מורים, מפקדים, מנהלים, פוליטיקאים, אנשי מימשל, רבנים ואנשי דת. כולם מ-פ-ח-ד-י-ם ושותקים.

ממש כמו שאף אחד לא דיבר איתי לאחר שאורית אשתי שמה קץ לחייה. כי משפחה, חברים, ידידים ומכרים לא מדברים על התאבדות. כולם יודעים ואף אחד לא מדבר.

26 שנה. 9500 יום. אף שאלה לגבי האלמן הצעיר ומצידי שום סימן של פחד, כאב או מצוקה. הבדידות מתעצמת.

שקט על פני תהום.

*  *  *

אני עוצם את עיני ובדמיוני אני עומד ברחבת היכל התרבות בתל אביב. רחש חדש מפר את הדממה.

צעירים יפים ואמיצים מצטרפים לבני משפחה, שייחלו כל הלילה לרגע נפלא זה של זריחה. שלטים זוהרים בכל צבעי הקשת: ״השקט הורג״, ״ישראלים לא מפחדים״ ו״דברו איתנו״, לצד ״התאבדות אינה גזירת גורל״.

סביבי עומדים דומעים בני משפחה חברי עמותה. דבי וקשת, עפרה וחגי, יוסי ושגית, אבשלום ומיכל. שחר של יום חדש עומד להפציע.

ואיזה עולם נפלא מחכה לנו. שנדבר כולנו יותר בחופשיות, גם בתקופות היותר קשות.

26 שנה. ראי אורית ראי. מלחמת השחרור שלי הסתיימה.

אני פוקח את עיני.

ממש כמו שאף אחד לא דיבר איתי לאחר שאורית אשתי שמה קץ לחייה. כי משפחה, חברים, ידידים ומכרים לא מדברים על התאבדות. כולם יודעים ואף אחד לא מדבר

״אולי תגידו שרק חלמתי, אך זה כוחו של החלום. אם נדמיין אותו ביחד נגשים אותו עכשיו״. כך שר ג׳ון לנון.

ורק אל תגידו לי שזה בלתי אפשרי.

ב-17.11.21 תתקיים בהיכל התרבות בתל אביב העצרת המרכזית של השבוע לזיכרון היקירים שהתאבדו, למניעה ולטיפול באובדנות,  תחת הכותרת: "אובדנות- זוכרים ומונעים". האירוע הוא תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת "בשביל החיים", משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ומרכז אלה. לפרטים ולהרשמה (ללא תשלום):

לתמיכה במשפחות שכולות על רקע התאבדות: https://path-to-life.org/assistance-centers/

להזמנת הרצאות – במסגרת פרויקט "הורים ומדברים"- על דרכי התמודדות עם מצוקות אובדניות בקרב בני נוער : hartzaot@bishvil-hahayim.com

יורם מוסקוביץ הוא מנכ"ל עמותת "בשביל החיים" לסיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות ברמה הלאומית (צילום: עופר חג'יוב)

ב-1.3.21, התא הסטודנטיאלי של UMASS SJP (סטודנטים למען צדק בפלסטין) באוניברסיטת מסצ'וסטס החליט לקיים אירוע לזכר צעירים פלסטינים אשר ״נרצחו״ על ידי המשטרה הישראלית.

חשוב להדגיש שבניגוד לטענות הפוסט המדובר, רוב האירועים המוזכרים לא אירעו בין משטרת ישראל לצעירים פלסטינים אלא התרחשו בין צה״ל לבינם. זהו עיוות משמעותי ש-UMASS SJP עושים, שתואם את הנרטיב שלהם, לפיו ארגון ה-ADL (הליגה נגד השמצה) מביאה שוטרים אמריקאים לישראל.

בניגוד לטענות, האירועים המוזכרים לא אירעו בין משטרת ישראל לצעירים פלסטינים אלא התרחשו בין צה״ל לבינם. זהו עיוות משמעותי שתואם את הנרטיב, לפיו הליגה נגד השמצה מביאה שוטרים אמריקאים לישראל

להלן המחבלים המוצגים בפוסט ההזמנה לאירוע הזיכרון לפי הסדר, אסקור כל מקרה לגופו:

מחמד אכרם אבו סלאח, נהרג בהפגנות שהשתתף בהם כאשר כוחות צה״ל הגיעו להרוס בית של מחבל שרצח באכזריות את יהודה דימנטמן. הפרות הסדר האלימות שהתרחשו על ידי חבריו ועל ידיו, (יש לציין שהיה פעיל בגדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של פת״ח) , הובילו למותו.

מוחמד שחאדה נהרג מירי חיילי צה״ל כאשר הוא וחבורתו יידו בקבוקי תעברה על כלי רכב ישראלים. מטרתם הייתה לשרוף ולרצוח אזרחים ישראלים. אין עוררין ששימוש בבקבוק תבערה נועד בשביל להרוג, כמו שקרה ב-1988 בפיגוע קו 961, בו שלושה צעירים פלסטינים זרקו בקבוקי תבערה על אוטובוס וגרמו להריגתם של 5 ופציעתם של 4 ישראלים, או בעוד עשרות מקרים של זריקת בקבוקי תבערה. צה״ל פרסם נתונים מדאיגים אודות העלייה באירועי השלכת בקבוקי תבערה, כאשר בשנת 2021 היו 1,022 מקרים של זריקת בקבוקי תעברה. מדובר בעלייה של מעל ל-30 אחוז משנת 2020,

מוחמד א- דחיל, אשרף אל מבסלט ואדהם מאברוכ, שלושתם שימשו כחוליית מחבלים השייכת לזרוע הצבאית של פת״ח. הם חוסלו על ידי הימ״מ הישראלי, אבל בעבר נעצרו רבות על ידי כוחות הביטחון הישראלים בשל הפרות סדר ואירועי ירי בהם היו מעורבים.

ככל שפעילותם התרחבה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שיאלצו לעצור אותם. לכן למשפחות המחבלים נמסרה הודעה, לפיה אם הם לא יסגירו עצמם הם יחוסלו. במהלך העימות עם המחבלים כוחות הביטחון לא יכולים היו לבצע מעצר שלהם מכיוון שהמחבלים היו חמושים והביעו התנגדות. מכורח הנסיבות החוליה חוסלה.

ניהאד אמין אל-ברגותי ישב בעבר בכלא הישראלי בגין עבירות ביטחוניות שביצע. ברגותי חוסל על ידי צה״ל, כאשר הוא וקבוצת פלסטינים יידו אבנים על חיילים שהתקרבו למוצב צבאי. אך גם בזריקת אבנים אסור לזלזל, כיוון שמדובר באמצעי לחימה מסוכן, כזה שהרג את יגאל יהושע, אשר נסע ברכבו בעת המהומות בעיר לוד, שם נזרקה על ראשו לבנה על ידי מתפרעים ערבים והרגה אותו. למרבה הצער קיימים שלל מקרים בהם ישראלים נוספים נרצחו מיידוי אבנים. הבחירה של אל-ברגותי לפגוע בחיילי צה״ל בצורה זו מסבירה לנו על כוונותיו הזדוניות.

המשותף לכל המקרים הוא שכולם היו מול צה״ל והימ״מ, וכולם היו גברים צעירים אשר בחרו לסור מדרך הישר ולפעול בטרור, הם בעלי עבר אלים עוד מלפני כן ולא אנשים שנקלעו לסיטואציות הללו במקרה.

המשותף לכל המקרים הוא שכולם היו מול צה״ל והימ״מ, וכולם היו גברים צעירים אשר בחרו לסור מדרך הישר ולפעול בטרור, בעלי עבר אלים ולא אנשים שנקלעו לסיטואציות הללו במקרה

הסניף של UMASS SJP משתמש במונח ״רצח״ כשהוא מדבר על המשטרה הישראלית, ומקביל את זה לתקריות שונות בהן נהרגו אזרחים אפרו-אמריקאים לא חמושים על ידי המשטרה האמריקאית. התופעה הזו נקראת ״החילופים הקטלניים״ (Deadly exchange), ולטענת JVP (קול יהודי למען השלום), ארגון אנטי ציוני, משטרת ישראל מכשירה את משטרת ארה״ב לאכזריות ולמדיניות גזענית כלפי אפרו-אמריקאים. אחד האירועים המוכרים בהם נעשה השימוש השגוי והציני הזה הוא המקרה המחריד של ג׳ורג פלויד, שאירע ב-2020 וטלטל את העולם.

הרצח המחריד של פלויד נוצל ואומץ בציניות ע״י קבוצות פרו-פלסטיניות כמו ארגון "בצלם", המנצלות אותו למאבקן השגוי. קבוצות כדוגמת BDS משתמשות בבעיות הגזענות באמריקה כדי להאשים את ישראל כנושאת באחריות לרצח שחורים. במקביל, BDS ושלוחותיה משתמשות באמריקאים יהודים וציונים, ומציגות אותם כאויבים הרוצים לפגוע בחבריהם האמריקאים הלא לבנים.

קמפיין החילופים הקטלניים (Deadly exchange), לוקה באנטישמיות ואנטי ישראליות. האשמת יהודים ברצח אפרו-אמריקאים היא עלילת דם בנוסח עלילות הדם שהייתה נפוצות בעבר נגד יהודים.

יש לציין שאכן מתקיים שיתוף פעולה בין ארה״ב לישראל, בייחוד אחרי אירועי ה-11/9, ובמסגרתו יש הכשרות משותפות בישראל למודת מתקפות הטרור, המלמדות שוטרים אמריקאים כיצד להתמודד מול מחבלים. הכשרות אלה מועילות להגנת ארה״ב ומסייעות בשיתוף הידע הישראלי איתם. אין קשר כלל וכלל להכשרות גזעניות, כטענת UMASS SJP, כלפי מיעוטים כאלה או אחרים וחשוב לשים את הדברים על דיוקם.

טענותיהם העיקריות בהקשר ״לחילופים הקטלניים״ הן שמדובר בניסיון לקדם מדיניות גזענית, וכי אופי השיטור בארה"ב ובישראל נועד כדי לוודא שלעולם לא יתייחסו לאנשים שחורים באמריקה ולפלסטינים בישראל כבני אדם אנושיים בעלי זכויות.

קמפיין החילופים הקטלניים לוקה באנטישמיות ואנטי ישראליות. האשמת יהודים ברצח אפרו-אמריקאים היא עלילת דם בנוסח עלילות הדם שהייתה נפוצות בעבר נגד יהודים

ההקבלה לפלסטינים כבני מיעוטים וההשוואה למצבם של השחורים כמיעוטים באמריקה אינה ראויה ואף מבזה. למשל, האשמתן של קבוצות פרו-פלסטיניות את ADL ברצח מייקל בראון האפרו-האמריקאי, משום שהשוטר שהרג אותו עבר הכשרה בישראל. החיבור השגוי שלהם בין הדברים הוא בגדר שקר מוחלט משום שהשוטר פרש שישה חודשים לפני הרצח של הצעיר, מה שהוכיח כמה טענות אלה לא מבוססות.

טענה נוספת של הארגונים הללו היא שנציגי המשטרה האמריקאית, ה-FBI (הלשכה הפדרלית לחקירות) וה-ICE (שירותי האכיפה של ההגירה והמכס) נפגשים עם המשטרה הישראלית, שידועה היטב בשימוש באלימות בעת דיכוי המחאה הפלסטינית השלווה. אבל המחאה הפלסטינית היא הכול חוץ משלווה. מחבלים פלסטינים משתמשים בדרכי טרור ואלימות נגד חיילי צה״ל ומשטרת ישראל בכל הזדמנות המתאפשרת להם. והניסיון של ארגוני פת״ח, חמאס והג׳יהאד האסלאמי הוא להתסיס ולהצית מחאה באופן בלתי פוסק.

לסיכום, לפני ש-UMSS SJP וארגונים נוספים ממהרים לעשות אירועי זיכרון לצעירים פלסטינים, יש לזכור טוב ולהכיר את התקריות והאלימות הקשה בהם היו מעורבים, אלימות שהביאה למותם. SJP מנסים לגרום למקרים אלה להיראות כאילו שוטרים ישראלים הורגים אזרחים תמימים, אבל דה פקטו מדובר בחיילים שמותקפים ונאלצים להגיב.

ההשוואה המחפירה של פעולות הגנה אלו ״להכשרת״ מקרי האלימות המשטרתית נגד השחורים באמריקה היא מעוותת והשימוש בה פסול ולא מוסרי.

צריך ללמוד לעשות את ההפרדה בין הסיטואציות ולא לתת יד לקמפיין ״החילופים הקטלנים״ המופצים בקבוצות אנטי-ציוניות.

עדי מיכאל לומדת מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן. עמיתה של התכנית -CAMERA, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות.

זוהי קינה לשירין אבו עאקלה, ששמה פרץ לתודעה השבוע. שירין, אליה נחשפנו בעקבות הסרטון בן 16 השניות בו יכולנו לראות, כך פשוט ללא פילטרים, את ראשה המפוצץ מכוסה דם מהכדור שנורה בסמטה בג'נין.

זוהי קינה לשירין אבו עאקלה, אליה נחשפנו בסרטון בן 16 השניות בו יכולנו לראות, כך פשוט ללא פילטרים, את ראשה המפוצץ מכוסה דם מהכדור שנורה בסמטה בג'נין

Footage shows the moments of Al Jazeera’s senior reporter Shireen Abu Aqla’s death.

In appearance, Israeli footage that says there was a Palestinian cross fire doesn’t fit with this location.

She is also wearing a helmet and body armour. pic.twitter.com/fYCMQqxlxf

— Ragıp Soylu (@ragipsoylu) May 11, 2022

אני לא רוצה לדבר כרגע על הגבורה של העיתונאית, ילידת ירושלים, שליוותה ב-25 השנים האחרונות את הלחימה המתמשכת בין צה"ל לפלסטינים.

עיתונאית שראתה חובה לעצמה ולציבור הצופים באל-ג'זירה להיות שם. שם, בכל מקום בו קורית התרחשות של ממש. צעדות, לחימה, לוויות. לא רבים מעמיתיי הגברים העיתונאים עושים זאת. רבים מהם מסתפקים בצפייה בסרטונים מהשטח ושיחות עם בכירים. אבל זה נושא אחר לגמרי שעוד ידובר בו.

היום נכוון את האלומה אל שירין, שירין שמהווה רק דוגמה למה שקורה יום יום ושעה שעה בשטחים, ביהודה ושומרון, בסמטאות הצרות שם. משפחות שלמות –  הסבים והסבתות כמו הגברים והנשים, כמו הילדים והפעוטות, שחיים על זמן שאול.

רק שהפעם יש להרוגה שם ופנים, והיא מפורסמת והיא אמריקאית. כמה לפניה נהרגו מכדור תועה? בחילופי אש? במרדף אחרי מחבל או אחר חשודים?

והקולות שעלו מהסרטון, הזעקות והפחד, שניתן היה ממש להריח אותו, חשפו בפנינו, אנשי העורף, את המציאות הכל-כך בלתי אפשרית. להיכנס לסמטה ולא לדעת מה מצפה מעבר לקיר, מימין או משמאל או מהחלון הפתוח למעלה בבניין.

והקולות שעלו מהסרטון, הזעקות והפחד, שניתן ממש להריח, חשפו בפנינו, אנשי העורף, את המציאות הבלתי אפשרית. להיכנס לסמטה ולא לדעת מה מצפה מעבר לקיר

וזה לא רק הם. זה גם אנחנו, ילדינו, נכדנו, שמגיעים לסמטאות הצרות צרות האלה כשהם לא יודעים מהיכן יצוץ החמוש הבא ויפנה לעברם את הקנה. אלה הצלקות שנחרטות על ליבם לאחר שירו והרגו מטווח קצר. כשהם רואים את פרפורי המוות האחרונים של ההרוג. כן, הם מכוסים מכף רגל עד ראש באפוד מגן ובקסדה, אבל העיניים, העיניים רואות הכל.

והם חוזרים הביתה והם לא מספרים. ואנחנו לא יודעים. אלא אם עברנו ליד חדרם וצותתנו שלא במתכוון לשיחות שלהם עם החברים מהמחלקה. מהפלוגה. מהשבוע אנחנו יכולים לדמות גם את הפנים של הנפגעים. לאחר שראינו את ראשה המדמם ואת גופתה של שירין על הקרקע בג'נין.

מאז שנת 2000 נהרגו כ-2000 ילדים פלסטינים. בישראל היו למעלה מעשרת אלפים פיגועי טרור בזמן שלטון נתניהו והליכוד. מאז כינון הממשלה הזו נרצחו 16 בני אדם.

ישראל הרגה כ-2,000 ילדים פלסטינים מאז שנת 2000, ואנחנו "ארגון טרור"? https://t.co/Z1AMpKzx4f

— עדי ארגוב عدي أرجوف Adi Argov (@adinitay) December 16, 2021

כן אנחנו חברה בהלם קרב.
ואולי הגיעה העת לשינוי?
חשיבה אחרת. חשיבה חדשה.
חשיבה על שלום.

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה.