השבוע הייתי בהקרנה של סרט יוצא מן הכלל. גם היציאה הזאת הייתה יוצאת מן הכלל, באופן אישי ובאופן כללי, גם בגלל קורונה וגם בגלל היעדר הבייביסיטר לקטנה והעייפות הכללית ובכלל.

כרזת הסרט "אשת חיל"

אבל כשהוזמנתי על ידי הבימאית אנה סומרשף להגיע להקרנת סרטה "אשת חיל" על המאבק של הנשים החרדיות לזכות בקול ולהיבחר לכנסת, פתאום מצאתי את הכוחות ואת הבייביסיטר, ואף ביצעתי ניתוח דחוף של הסרת בעל מהספה.

הסרט של סומרשף עוסק במאבקן של נשים חרדיות אמיצות ובראשן אסתי שושן המדהימה, על זכות להיבחר ולייצג ציבור בפוליטיקה הארצית והמקומית.

היה לי חשוב לצפות בסרט הזה גם כי יש לי היכרות אישית עם הנושא ועם גיבורות הסרט. כשרק נבחרתי לכנסת, פגשתי את אסתי שושן ואת אסתי רידר מה"לא נבחרות-לא בוחרות". התרשמתי עמוקות מהן והזדהתי מאוד עם מאבקן. בעיניי, זה שבכנסת ישראל יושבות שתי מפלגות שמדירות נשות ואוסרות עליהן להיבחר – זאת אנומליה ואבסורד.

יש לי היכרות אישית עם הנושא ועם גיבורות הסרט. כשרק נבחרתי לכנסת, פגשתי אותן והתרשמתי עמוקות. בעיניי, זה שבכנסת יושבות שתי מפלגות שמדירות נשות ואוסרות עליהן להיבחר – זאת אנומליה ואבסורד

יזמתי אז דיון בועדה לקידום מעמד האישה, וגם הגשתי הצעת חוק שדרשה לאסור על המפלגות שמדירות נשים להיבחר לכנסת, כיוון שההתנהלות הזאת נוגדת את חוקי היסוד במדינת ישראל ואת הנורמות הבסיסיות במדינה דמוקרטית. עוד אחזור להצעת החוק הזאת ולתגובות להן זכיתי בעקבותיה.

"אפילו במצרים יש נציגות": הצעה לפסול מפלגות מדירות נשים http://t.co/wUHkIfjnhW pic.twitter.com/P7ihBkif0U

— וואלה (@WallaNews) October 18, 2015

במהלך הסרט שושן ורידר דיברו רבות על ההתמודדות עם צונאמי של גועל ושנאה ברשתות החברתיות. "לא ידעתי אם יש לי את הכוח להמשיך ולשלם מחיר נפשי לא פשוט עבור המאבק הזה. כל אחד כותב רק משפט אחד, אבל אני מקבלת אותם באלפים והטוקבקים הללו מכים כמו אבנים", אומרת אסתי שושן בקול רועד באחת הסצנות.

היום בבוקר כשעברתי על הפיד שלי בטוויטר, נתקלתי במאמר מצויין שכותרתו "מדוע אנשים מתנהגים באופן כל כך איום ברשתות החברתיות?". המחבר של המאמר שפורסם בניו יורק טיימס ניתח באופן מדוייק את ההתנהלות של אותם האנשים שמרגישים חסרי אונים בחיי היומיום שלהם, ושואבים כוח מהתנהלות בריונית ברשת שמאפשרת לשפוט, להעליב, לקלל, להעניש, לצלוב, "להיכנס" באנשים אחרים.

בסרט שושן ורידר דיברו על ההתמודדות עם צונאמי של גועל ושנאה ברשתות החברתיות. "לא ידעתי אם יש לי את הכוח להמשיך ולשלם מחיר נפשי לא פשוט עבור המאבק הזה. הטוקבקים הללו מכים כמו אבנים"

"הם יכולים להיות "מפורסמים מדי" שפתאום טועים בכל דבר שאותו הם עושים, פוליטיקאי שכשל בלשונו לפני עשר שנים או רוצח המונים – זה לא משנה, כי אין פרופורציות ואין גבולות, ושום דבר לא מידתי.

כמובן שאנשים שעושים משהו ופורצים את הגבולות תמיד מושכים יותר תשומת לב ומעוררים דיון, אך השאלה היא מדוע הדיון הופך בהכרח לבריוני ואלים.

רבות דובר על האשמה של הרשתות החברתיות שמתמרנות את המשתמשים וגורמות להם להיות יותר אלימים ובוטים, אך כאשר מדובר באנשים מבוגרים ולא בילדים קטנים או מתבגרים, אין סיבה שאדם נורמטיבי יקלל, יעליב, יפגע ויתנהג באופן שמוגדר על ידי החברה האנושית כבעייתי ולא ראוי ולא יבין שיש כאן בעיה.

בחזרה ל"אשת חיל" והצעת חוק שהצעתי בזמנו. היא לא זכתה לתמיכה רבה אפילו בקרב אנשי האופוזיציה. רבים התעלמו ממנה כי חשבו שאם אין להצעת החוק הזה שום סיכוי לעבור, אז למה לטרוח. אחרים חששו להסתבך עם החרדים – ומה אם הם יצטרכו לשבת אתם בממשלה? היו חברות כנסת עם הצעות חוק דומות שסירבו לחתום כי רצו לקדם רק את ההצעה שלהן ולא של מישהי אחרת, וכהנה וכהנה.

הייתי רק בתחילת דרכי בכנסת ולא הבנתי אז שככה זה פוליטיקה. שתי האסתיות – שושן ורידר – גם מאוד הופתעו מכך שכל נשות הכנסת, מימין ומשמאל, אלה שאף אחד לא מערער על זכותן לבחור ולהיבחר, לא תמכו בהצעה.

רבות דובר על אשמת הרשתות החברתיות שמתמרנות את המשתמשים וגורמות להם להיות יותר אלימים ובוטים. אך כאשר מדובר באנשים מבוגרים ולא בילדים או מתבגרים, אין סיבה שאדם נורמטיבי יתנהג כך

אבל מה שהכי הפריע לי אז הייתה תגובה פוגענית מכתב בכיר שהחליט לתקוף את ההצעה ואותי בטוויטר, לגלג על מישהי ש"אין לה שום מושג בחברה הדתית" (זאת למרות שדווקא התחנכתי בבית ספר דתי בירושלים) וכהנה וכהנה. בעיני זה היה רוע צרוף ולא יותר מזה.

לא היה מדובר בבוט או בטרול, אלא באדם עם שם ופנים, מישהו שהכרתי. ועדיין, במקום להתחיל דיון על מהות החוק ועל המצב האבסורדי בו במדינה דמוקרטית נשים חרדיות מודרות מהכנסת בחסות שתי סיעות הבית והסיעות האחרות שממשיכות לשתוק על כך, הוא עשה את הבחירה שלו לטובת עלבונות ומתקפות.

הרבה דברים קרו מאז – כמו, למשל, ההחלטה של בג"ץ על כך שהמפלגות החרדיות צריכות לתקן את התקנון שלהן כך שלא יפלה את הנשים – אבל כפי שאנו יודעים היום, המצב לא השתנה והמאבק על שילוב הנשים החרדיות בפוליטיקה עדיין נמשך.

אני מודה לאנה סומרשף על עבודתה המסורה. היא עקבה אחרי "לא נבחרות – לא בוחרות" במהלך כמה שנים והייתה עדה לרגעים של שבר ושל שמחה, ולכן הסרט יצא כל כך טוב. אני מאחלת לכך שבבחירות הבאות הנשים האמיצות האלה יגשימו את משאלת ליבן ויוכלו לייצג את המגזר שלהן בכנסת ישראל וברשויות המקומיות.

ואני מאחלת לכך שהיד של כולנו לא תהיה קלה על המקלדת. "מיהו גיבור – הכובש את יצרו", אמרו חכמינו, והאמת היא שכאשר אנו באים במגע עם הרשתות החברתיות, כיבוש היצר וכיבוש הרצון להסב כאב, לקלל, לעלוב ולהגחיך הוא מן המשימות הסיזיפיות והקשות ביותר, שאפילו הרקולס המיתולוגי לא היה עומד בהן.

אבל מה שהכי הפריע לי אז  הייתה תגובה פוגענית מכתב בכיר שהחליט לתקוף את ההצעה ואותי בטוויטר, לגלג על מישהי ש"אין לה שום מושג בחברה הדתית" (זאת למרות שדווקא התחנכתי בבית ספר דתי בירושלים)

מצרפת לינק למאמר על הסרט החשוב בתגובות למטה. לכו לראות אותו!

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.