היום, כ"ט בנובמבר לפני 74 שנים, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטת החלוקה – להקים שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית, בשטח ממערב לירדן. ההחלטה הזאת היא זו שנתנה את הלגיטימציה להכרזת העצמאות והקמת המדינה.

החלטת החלוקה התקבלה בעקבות המסקנה כי שני העמים הטוענים לבעלות על הטריטוריה של ארץ ישראל לא יכולים לחיות בשלום על אותה פיסת אדמה. התנועה הציונית חגגה, הפלסטינים דחו בתוקף את ההחלטה ויצאו למלחמה. מלחמת 1948 הפכה לנכבה הפלסטינית, ורק המדינה היהודית הוקמה.

אחרי החלטת החלוקה התנועה הציונית חגגה. הפלסטינים דחו בתוקף את ההחלטה ויצאו למלחמה. מלחמת 1948 הפכה לנכבה הפלסטינית, ורק המדינה היהודית הוקמה

רעיון שתי המדיניות עלה מחדש אחרי 1967. הסכמי אוסלו בשנת 1993 יצרו מציאות אנומלית של חלוקת הגדה לאזורי שליטה, ויצרו את הישות פלסטינית, שהפלסטינים קוראים לה מדינה, על שטח של 18% מהגדה (כ-1000 קמ"ר!).

ב-2007 נוספה עוד הסתבכות, עזה תחת שלטון החמאס התנתקה מהרש"פ
והקימה ישות אסלאמית נפרדת. בפועל, בשטח שממערב לירדן לצד מדינת ישראל מתקיימות שתי של ישויות נפרדות.

ובחזרה להחלטת כ"ט בנובמבר, המהווה את הלגיטימציה לרעיון שתי המדינות.
מפת החלוקה של כ"ט בנובמבר לקחה בחשבון שני פרמטרים: הדמוגרפיה והמקומות הקדושים. קווי החלוקה בין שתי המדינות שורטטו על פי קווי המתאר הדמוגרפיים: ליהודים – השפלה, מגדרה עד לעכו, ורצועה מזרחית מבית שאן עד למרום הגליל העליון, ורוב רובו של הנגב הצחיח. לערבים רצועת עזה ושטחים במערב הנגב המרכזי להתרחבות עתידית, הגדה המערבית והגליל המערבי. ירושלים ובית לחם, המקומות הקדושים – בשליטה ופיקוח בין לאומי.

בן גוריון קיבל את ההחלטה "בגיל ורעדה". הוא הבין כי בעקבות ההחלטה הערבים יצאו למלחמה. ויותר מכך הבין כי גבולות החלוקה הם בלתי אפשריים. בראייתו ובמדיניות שלו, החלטת החלוקה היתה התחלה שבאמצעות המלחמה תוביל לעיצוב גבולות חדשים, שיכללו גם את ירושלים בבת עינו במלחמת השחרור.

גם בן גוריון חשב על הדמוגרפיה – הוא שאף למדינה יהודית דמוקרטית ציונית. ואכן, בסופה של המלחמה, שהיתה נכבה לערבים, גבולות המדינה היו כפולים מאלה של כ"ט בנובמבר. ובתחומי המדינה החדשה, כפי שחתר בן גוריון, נותרו 156 אלף ערבים פלסטינים מתוך כמעט מיליון שחיו בגבולות החדשים של המדינה היהודית.

גם בן גוריון חשב על הדמוגרפיה ושאף למדינה יהודית דמוקרטית ציונית. ואכן, בסוף המלחמה, גבולות המדינה היו כפולים מאלה של כ"ט בנובמבר. ובתחומיה נותרו 156 אלף ערבים פלסטינים מתוך כמעט מיליון

מלחמת 1967, "הנכסה" – מילה בערבית שפירושה מפלה מבישה נוספת – החזירה את המצב של ארץ ישראל למצב שהיתה בו בכ"ט בנובמבר 1947. כל ארץ ישראל המנדטורית נותרה אחרי המלחמה בשליטה ישראלית.

אחרי כ-25 שנות כיבוש היתה אוכלוסיית הגדה ורצועת עזה יחד עם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל על סף רוב דמוגרפי בארץ ישראל. הסכנה הדמוגרפית הזאת נבלמה בזכות העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. גם החלטתו הנבונה והמפוכחת של אריק שרון להתנתקות מעזה תרמה לשיפור המאזן הדמוגרפי.

מלחמת 1967 הובילה לגל לאומיות דתית משיחית ששינתה את סדר העדיפות של התנועה הציונית. ארץ ישראל, כאדמת קודש, ארץ הבטחה האלוהית, הפכה ליעד המרכזי, לא עוד מדינת יהודית-דמוקרטית.

חצי מיליון ישראלים התנחלו בגדה והצליחו ליצור מצב שאין ממנו חזרה. תסבוכת דמוגרפית שהופכת את האפשרות של חלוקה לשתי מדינות לבלתי אפשרית ומותירה אותנו במדרון החלקלק והמסוכן אל עבר מדינה דו-לאומית.

היום, 74 שנה לאחר החלטת החלוקה, הפריסה הדמוגרפית היהודית-ערבית בארץ ישראל לא פחות מסוכנת מזאת של 1947. כמו אז, חגורה ערבית עוטפת את מרכזי האוכלוסייה היהודית.

מלחמת 1967 הובילה לגל לאומיות דתית משיחית ששינתה את סדר העדיפות של התנועה הציונית. א"י כאדמת קודש, ארץ הבטחה האלוהית, הפכה ליעד המרכזי. לא עוד מדינת יהודית דמוקרטית

החגורה הזאת מתחילה בעזה עם למעלה מ-2 מיליון פלסטינים, יותר ממחציתם מתחת לגיל 20, ומשם מזרחה לנגב הצפוני, בו מתגוררים 300 אלף בדואים סביב העיר באר שבע. קצב הגידול של הבדואים הוא כ-4% בשנה, ממוצע של שמונה ילדים במשפחה, כשמחצית מהתינוקות הם לאימהות תושבות השטחים שיובאו ככלות.

בגדה המערבית, מדרום חברון עד לג'נין עוד כ-2.8. מיליון פלסטינים.

החלק האחרון של החגורה הם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. כ- 2.1 מיליון המתגוררים במשולש, שולייה המערביים של הגדה ובגליל, בעיקר בחלקו המערבי.

יותר ויותר פלסטינים מתגוררים בערים מעורבות, לא רק ירושלים, יפו, לוד רמלה וחיפה אלא גם ערים אחרות כמו כרמיאל , ורד הגליל, באר שבע ונוף הגליל. בירושלים, כ-350 אלף פלסטינים במעמד של תושבי קבע במדינה. הם מהווים כ-40 אחוזים מאוכלוסיית העיר. כ-24% מאוכלוסיית העיר הם חרדים. כלומר רוב של אוכלוסייה עיר הבירה אינה ציונית

המציאות הקיימת מהווה סכנה, שכן תוך שנים מועטות יהודים יהיו מיעוט בארץ, השולטים על רוב פלסטיני. כלומר מדינה דו לאומית ומלחמת אזרחים ללא הפסקה.

כבר הזכרנו כי שתי תנועות לאומיות קיצוניות עם השפעה דתית הרסנית לא יוכלו לחיות במדינה אחת. כדאי להיזכר בדבריו של עבד אל-קאדר אל-חוסיני, מהמנהיגים הנערצים של הפלסטינים שאמר כי "לא ייתכן שפלסטין תהיה לערבים ולציונים יחדיו – זה או אנחנו או הם, זו מלחמה לחיים או למוות, או שנצא מהמלחמה מנצחים, או שנמות כולנו".

המציאות הקיימת מהווה סכנה, שכן תוך שנים מועטות יהודים יהיו מיעוט בארץ, השולטים על רוב פלסטיני. כלומר מדינה דו לאומית ומלחמת אזרחים ללא הפסקה

במציאות הקיימת, שרויה החברה הפלסטינית במשבר חברתי-פסיכולוגי, ללא תקווה ובמצב מדיני וחברתי ירוד. התנועה הלאומית הפלסטינית, אש"ף, מתפוררת. הפיצול האידיאולוגי, פוליטי וחברתי בין חמאס והפת"ח מעמיק. המשילות של אבו מאזן מתקיימת מכוח הדיקטטורה וקני הרובי של אנשי הביטחון שלו, שהחברה הפלסטינית רואה בהם שכירי חרב של ישראל. העם הפלסטיני מאס בשלטון הרשות.

פרדוקסלית, השבר בתנועה הלאומית (שהיא מוסד ארגוני) חיזק בחברה הפלסטינית את הרגשות הקולקטיביים של הלאומיות (שהיא אידיאולוגיה, תחושה רגשית ואמונה חברתית) ואיתם את השנאה לישראל. המציאות הזאת מכתיבה וסוללת את הדרך למדינה הדו-לאומית שהיא המתכון הבדוק לטרור, אלימות ושפיכת דמים.

כ"ט בנובמבר הוא עיתוי מתאים לבלום, לעצור, לחשב מסלול מחדש. כי לא קונפדרציה, לא פדרציה, גם לא אוטונומיה הם פתרונות לפלונטר שבו אנו חיים. על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, אנו חייבים להיפרד מדינית מהפלסטינים. ההסדר של שתי מדינות לשני העמים הוא בראש וראשונה עבור עתידנו, ועתיד ילדינו.

כ"ט בנובמבר הוא עיתוי מתאים לבלום ולחשב מסלול מחדש. לא קונפדרציה, פדרציה או אוטונומיה הם פתרונות לפלונטר. להבטחת עתיד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חייבים להיפרד מדינית מהפלסטינים

בכ"ט בנובמבר 1947 אימצנו את החלטת החלוקה כדי להקים את המדינה. היום אנו חייבים לחזור להצעה שקבעה שתי מדינות (כמובן בגבולות שאנו נקבע) כדי להציל את המפעל הציוני שבזכותו מתקיימת המדינה.

ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.