היום, כ"ט בנובמבר לפני 74 שנים, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטת החלוקה – להקים שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית, בשטח ממערב לירדן. ההחלטה הזאת היא זו שנתנה את הלגיטימציה להכרזת העצמאות והקמת המדינה.

החלטת החלוקה התקבלה בעקבות המסקנה כי שני העמים הטוענים לבעלות על הטריטוריה של ארץ ישראל לא יכולים לחיות בשלום על אותה פיסת אדמה. התנועה הציונית חגגה, הפלסטינים דחו בתוקף את ההחלטה ויצאו למלחמה. מלחמת 1948 הפכה לנכבה הפלסטינית, ורק המדינה היהודית הוקמה.

אחרי החלטת החלוקה התנועה הציונית חגגה. הפלסטינים דחו בתוקף את ההחלטה ויצאו למלחמה. מלחמת 1948 הפכה לנכבה הפלסטינית, ורק המדינה היהודית הוקמה

רעיון שתי המדיניות עלה מחדש אחרי 1967. הסכמי אוסלו בשנת 1993 יצרו מציאות אנומלית של חלוקת הגדה לאזורי שליטה, ויצרו את הישות פלסטינית, שהפלסטינים קוראים לה מדינה, על שטח של 18% מהגדה (כ-1000 קמ"ר!).

ב-2007 נוספה עוד הסתבכות, עזה תחת שלטון החמאס התנתקה מהרש"פ
והקימה ישות אסלאמית נפרדת. בפועל, בשטח שממערב לירדן לצד מדינת ישראל מתקיימות שתי של ישויות נפרדות.

ובחזרה להחלטת כ"ט בנובמבר, המהווה את הלגיטימציה לרעיון שתי המדינות.
מפת החלוקה של כ"ט בנובמבר לקחה בחשבון שני פרמטרים: הדמוגרפיה והמקומות הקדושים. קווי החלוקה בין שתי המדינות שורטטו על פי קווי המתאר הדמוגרפיים: ליהודים – השפלה, מגדרה עד לעכו, ורצועה מזרחית מבית שאן עד למרום הגליל העליון, ורוב רובו של הנגב הצחיח. לערבים רצועת עזה ושטחים במערב הנגב המרכזי להתרחבות עתידית, הגדה המערבית והגליל המערבי. ירושלים ובית לחם, המקומות הקדושים – בשליטה ופיקוח בין לאומי.

בן גוריון קיבל את ההחלטה "בגיל ורעדה". הוא הבין כי בעקבות ההחלטה הערבים יצאו למלחמה. ויותר מכך הבין כי גבולות החלוקה הם בלתי אפשריים. בראייתו ובמדיניות שלו, החלטת החלוקה היתה התחלה שבאמצעות המלחמה תוביל לעיצוב גבולות חדשים, שיכללו גם את ירושלים בבת עינו במלחמת השחרור.

גם בן גוריון חשב על הדמוגרפיה – הוא שאף למדינה יהודית דמוקרטית ציונית. ואכן, בסופה של המלחמה, שהיתה נכבה לערבים, גבולות המדינה היו כפולים מאלה של כ"ט בנובמבר. ובתחומי המדינה החדשה, כפי שחתר בן גוריון, נותרו 156 אלף ערבים פלסטינים מתוך כמעט מיליון שחיו בגבולות החדשים של המדינה היהודית.

גם בן גוריון חשב על הדמוגרפיה ושאף למדינה יהודית דמוקרטית ציונית. ואכן, בסוף המלחמה, גבולות המדינה היו כפולים מאלה של כ"ט בנובמבר. ובתחומיה נותרו 156 אלף ערבים פלסטינים מתוך כמעט מיליון

מלחמת 1967, "הנכסה" – מילה בערבית שפירושה מפלה מבישה נוספת – החזירה את המצב של ארץ ישראל למצב שהיתה בו בכ"ט בנובמבר 1947. כל ארץ ישראל המנדטורית נותרה אחרי המלחמה בשליטה ישראלית.

אחרי כ-25 שנות כיבוש היתה אוכלוסיית הגדה ורצועת עזה יחד עם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל על סף רוב דמוגרפי בארץ ישראל. הסכנה הדמוגרפית הזאת נבלמה בזכות העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. גם החלטתו הנבונה והמפוכחת של אריק שרון להתנתקות מעזה תרמה לשיפור המאזן הדמוגרפי.

מלחמת 1967 הובילה לגל לאומיות דתית משיחית ששינתה את סדר העדיפות של התנועה הציונית. ארץ ישראל, כאדמת קודש, ארץ הבטחה האלוהית, הפכה ליעד המרכזי, לא עוד מדינת יהודית-דמוקרטית.

חצי מיליון ישראלים התנחלו בגדה והצליחו ליצור מצב שאין ממנו חזרה. תסבוכת דמוגרפית שהופכת את האפשרות של חלוקה לשתי מדינות לבלתי אפשרית ומותירה אותנו במדרון החלקלק והמסוכן אל עבר מדינה דו-לאומית.

היום, 74 שנה לאחר החלטת החלוקה, הפריסה הדמוגרפית היהודית-ערבית בארץ ישראל לא פחות מסוכנת מזאת של 1947. כמו אז, חגורה ערבית עוטפת את מרכזי האוכלוסייה היהודית.

מלחמת 1967 הובילה לגל לאומיות דתית משיחית ששינתה את סדר העדיפות של התנועה הציונית. א"י כאדמת קודש, ארץ הבטחה האלוהית, הפכה ליעד המרכזי. לא עוד מדינת יהודית דמוקרטית

החגורה הזאת מתחילה בעזה עם למעלה מ-2 מיליון פלסטינים, יותר ממחציתם מתחת לגיל 20, ומשם מזרחה לנגב הצפוני, בו מתגוררים 300 אלף בדואים סביב העיר באר שבע. קצב הגידול של הבדואים הוא כ-4% בשנה, ממוצע של שמונה ילדים במשפחה, כשמחצית מהתינוקות הם לאימהות תושבות השטחים שיובאו ככלות.

בגדה המערבית, מדרום חברון עד לג'נין עוד כ-2.8. מיליון פלסטינים.

החלק האחרון של החגורה הם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. כ- 2.1 מיליון המתגוררים במשולש, שולייה המערביים של הגדה ובגליל, בעיקר בחלקו המערבי.

יותר ויותר פלסטינים מתגוררים בערים מעורבות, לא רק ירושלים, יפו, לוד רמלה וחיפה אלא גם ערים אחרות כמו כרמיאל , ורד הגליל, באר שבע ונוף הגליל. בירושלים, כ-350 אלף פלסטינים במעמד של תושבי קבע במדינה. הם מהווים כ-40 אחוזים מאוכלוסיית העיר. כ-24% מאוכלוסיית העיר הם חרדים. כלומר רוב של אוכלוסייה עיר הבירה אינה ציונית

המציאות הקיימת מהווה סכנה, שכן תוך שנים מועטות יהודים יהיו מיעוט בארץ, השולטים על רוב פלסטיני. כלומר מדינה דו לאומית ומלחמת אזרחים ללא הפסקה.

כבר הזכרנו כי שתי תנועות לאומיות קיצוניות עם השפעה דתית הרסנית לא יוכלו לחיות במדינה אחת. כדאי להיזכר בדבריו של עבד אל-קאדר אל-חוסיני, מהמנהיגים הנערצים של הפלסטינים שאמר כי "לא ייתכן שפלסטין תהיה לערבים ולציונים יחדיו – זה או אנחנו או הם, זו מלחמה לחיים או למוות, או שנצא מהמלחמה מנצחים, או שנמות כולנו".

המציאות הקיימת מהווה סכנה, שכן תוך שנים מועטות יהודים יהיו מיעוט בארץ, השולטים על רוב פלסטיני. כלומר מדינה דו לאומית ומלחמת אזרחים ללא הפסקה

במציאות הקיימת, שרויה החברה הפלסטינית במשבר חברתי-פסיכולוגי, ללא תקווה ובמצב מדיני וחברתי ירוד. התנועה הלאומית הפלסטינית, אש"ף, מתפוררת. הפיצול האידיאולוגי, פוליטי וחברתי בין חמאס והפת"ח מעמיק. המשילות של אבו מאזן מתקיימת מכוח הדיקטטורה וקני הרובי של אנשי הביטחון שלו, שהחברה הפלסטינית רואה בהם שכירי חרב של ישראל. העם הפלסטיני מאס בשלטון הרשות.

פרדוקסלית, השבר בתנועה הלאומית (שהיא מוסד ארגוני) חיזק בחברה הפלסטינית את הרגשות הקולקטיביים של הלאומיות (שהיא אידיאולוגיה, תחושה רגשית ואמונה חברתית) ואיתם את השנאה לישראל. המציאות הזאת מכתיבה וסוללת את הדרך למדינה הדו-לאומית שהיא המתכון הבדוק לטרור, אלימות ושפיכת דמים.

כ"ט בנובמבר הוא עיתוי מתאים לבלום, לעצור, לחשב מסלול מחדש. כי לא קונפדרציה, לא פדרציה, גם לא אוטונומיה הם פתרונות לפלונטר שבו אנו חיים. על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, אנו חייבים להיפרד מדינית מהפלסטינים. ההסדר של שתי מדינות לשני העמים הוא בראש וראשונה עבור עתידנו, ועתיד ילדינו.

כ"ט בנובמבר הוא עיתוי מתאים לבלום ולחשב מסלול מחדש. לא קונפדרציה, פדרציה או אוטונומיה הם פתרונות לפלונטר. להבטחת עתיד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חייבים להיפרד מדינית מהפלסטינים

בכ"ט בנובמבר 1947 אימצנו את החלטת החלוקה כדי להקים את המדינה. היום אנו חייבים לחזור להצעה שקבעה שתי מדינות (כמובן בגבולות שאנו נקבע) כדי להציל את המפעל הציוני שבזכותו מתקיימת המדינה.

ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.

צה"ל פרסם בסוף השבוע, כי מאז מבצע "שומר החומות" אנו בתוך חצי השנה הרגועה ביותר בתולדות הביטחון מול עזה. עם עובדות לא מתווכחים. אכן היה שקט, אבל אין כל ערובה, גם לא הסדרה, שמבטיחה את המשך הרגיעה.

"חצי שנה הכי שקטע אחרי מבצע בעזה",מתוך שער ידיעות אחרונות בשישי, ה-12.11.2021

בינתיים גם חמאס נהנה מהישגיו בשומר החומות ומצליח גם בלי ירי רקטות לקדם את האינטרסים שלו גם אל מול ישראל.

צה"ל פרסם בסופ"ש, כי מאז מבצע "שומר החומות" אנו בחצי השנה הרגועה ביותר בתולדות הביטחון מול עזה. עם עובדות לא מתווכחים. אכן היה שקט, אבל אין כל ערובה, גם לא הסדרה, שמבטיחה את המשך הרגיעה

בישראל יודעים מהן הסכנות לשלטון מתמשך של חמאס בעזה. השאלה אם מבינים לעומק חמאס הוא בעיה מורכבת ומסובכת. השתלטות חמאס על עזה בשנת 2007 אינה שונה מהשתלטות הטליבאן על אפגניסטן.

בעזה מדובר על אותה תנועה פונדמנטליסטית מטורפת, שלהמשך שלטונה בעזה השלכות אסטרטגיות על אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית ועל היציבות הביטחונית.

אהוד אולמרט, כראש ממשלה, הבין כי הדרך היחידה היא חיסולו של הארגון. הוא הורה לצה"ל בשלהי מבצע "צוק איתן" לחסל את צמרת חמאס. צה"ל יכול היה, אבל לא ביצע את המשימה.

לנתניהו היתה מדיניות אחרת. הוא דווקא רצה את שלטון חמאס, אבל חמאס חלש. בפועל הוא חיזק וייצב את שלטון חמאס בעזה ויצר מציאות שתוביל לעוד שנים רבות של כאב ראש כדי להשתחרר מהפלונטר הזה.

בינתיים, בממשלת בנט קשה לראות הסכמה שתאפשר בחירת דרך טיפול אחרת בחמאס. התוצאה היא המשך המדיניות של נתניהו. "אותה גברת בשינוי אדרת". חיפוש הסדרה, כלומר חיפוש רגיעה ביטחונית.

אלא שההיסטוריה של הסכסוך עם הפלסטינים בכלל ועם חמאס מאז 2007 בעזה בפרט, מצביעים בבירור כי הסכסוך באופיו הקבוע הוא בעצימות נמוכה, ומדי פעם מתפרצת לסכסוך עצימות גבוהה, כלומר סבב מלחמה. כך שבכל מקרה הסדרה, או הפסקת אש או הודנה, יהיה השם אשר יהיה – אינם אלא פסק זמן עד להתלקחות.

היסטוריית הסכסוך עם הפלסטינים בכלל ועם חמאס מאז 2007 בעזה בפרט, מראים כי הסכסוך באופיו בעצימות נמוכה עם התפרצויות של סבבי מלחמה, כך שבכל מקרה הסדרה או הודנה הם פסק זמן עד להתלקחות

סבב הלחימה האחרון היה בחודש מאי האחרון. העילה להתלקחות לא היתה קשורה בעזה או בירושלים – הר הבית / אל-אקצא. הסבב הסתיים עם תודעה קונצנזואלית של ניצחון חמאס.

נדמה כי בישראל לא הבינו לעומקו את השינוי שהתחולל בחברה הפלסטינית כתוצאה מהרגשת הניצחון שסחפה את הפלסטינים. בין השינויים ניתן להצביע על התרופפות שלטונו של אבו מאזן לשפל עמוק ביותר, והפיכתו לנשיא המוקטעה, לא יותר. במחנות הפליטים מתעלמים ממנו, הסטודנטים – בעיקר בביר-זית – העבירו את תמיכתם לחמאס, בשומרון מגחכים על שלטונו ובדרום הגדה מפנים לו עורף וכועסים עליו בעקבות פרשת פעיל זכויות האדם ניזאר בנאת שהוצא להורג בכלא הפלסטיני. חבל שבמדיניות מכוונת של יותר מעשור סייענו להוביל לשפל הגדול במעמדו של אבו מאזן, שרק מקשה ומסבך את הטיפול בעזה.

שינוי אחר הוא התחזקות מעמדו של חמאס בעזה, בזירה הערבית והבינלאומית. כלומר עוד נקודות המעניקות לו לגיטימציה להמשיך שלטונו הפונדמנטליסטי בעזה ולהמשיך בטרור נגד ישראל. ובינתיים כדי לא לאבד את הישגיו, מדברים מנהיגי הארגון ביהירות על רצונם בהסדרה מול ישראל. מהי הסדרה? ביטוי למצב שניתן לפרשו מבלי להתחייב להסכם כל שהוא.

בחמאס בעזה מבחינים בלהיטות הישראלית להגיע להסדרה. לכן אולי הם מוכנים לשמור בינתיים על רגיעה כדי לקבל עוד ויתורים, עוד הישגים מישראל, מבלי שהם יצטרכו להתחייב או לשלם במחיר מדיני או בהחזרת השבויים והגופות. הרגיעה, יותר נכון הפטפוטים על הסדרה, משרתת בינתיים את האינטרסים שלהם.

נדמה שבישראל לא הבינו לעומקו את השינוי בחברה הפלסטינית כתוצאה מהרגשת הניצחון. חבל שבמדיניות מכוונת של יותר מעשור סייענו להוביל לשפל הגדול במעמד אבו מאזן, שרק מקשה ומסבך את הטיפול בעזה

מאז "שומר החומות" (תזכורת: רקטות לעבר ירושלים) ישראל מחפשת הסדרה ומקיימת שורה של מחוות והקלות מתוך מחשבה מוטעית כי בעזה ניתן להפריד בין האוכלוסייה לחמאס.

ההקלות כוללות בין השאר את הרחבת מרחב הדיג עד למרחק של 15 מיל ימיים; כניסתם של אלפי עזתים שנרשמו כ"כאילו" סוחרים, הנכנסים בכל יום לעבודה בישראל; הגדלת מכסת המים; אישור לייבא כלי רכב חדשים לרצועה; יצוא של תוצרת חקלאית מהרצועה לשיווק ביהודה ושומרון ולחו"ל דרך מעבר כרם שלום; חידוש הכנסת מוצרים למגזר האזרחי והמשך הזרמת הכסף הקטארי. לחמאס לא חשוב אם הדולרים מגיעים במזוודות או בדרך אחרת.

שלא תהיינה אשליות – חמאס שולט ביד רמה בעזה. כיסי ההתנגדות נגד שלטונו מעטים ואין בכוחם להניע מהלך של פגיעה ביציבות שלטונו. להיפך, בעשור האחרון הצליח חמאס לבסס כוחו.

כך למשל, בכל קיץ משתתפים כ-50 אלף צעירים במחנות האימונים הצבאיים של חמאס. רובם הגדול הם פליטים, בני נוער בגילאי 13-16, חניכי מערכת החינוך של אונר"א, המטמיעה בהם את אשליית זכות השיבה. בעשר השנים האחרונות השתתפו כחצי מיליון צעירים במחנות הקיץ האלה, המשמשים מכונת שטיפת מוח דתית חמאסית והטמעת השנאה לישראל. זאת אומרת שהבוגרים האלה, מרבית הדור הצעיר של תושבי עזה, תומכים בחמאס. האחרים נוהים אחרי הג'יהאד האסלאמי או תנועות קיצוניות אחרות. והפת"ח בעזה? אללה ירחמו.

שלא תהיינה אשליות – חמאס שולט ביד רמה בעזה. כיסי ההתנגדות נגד שלטונו מעטים ואין בכוחם להניע מהלך של פגיעה ביציבות שלטונו. להיפך, בעשור האחרון הצליח חמאס לבסס כוחו

הסדרה מבחינת חמאס היא חלק מהמב"מ (המערכה בין המלחמות) המאפשרת לו לחדש את מלאי אמצעי הלחימה ולהמשיך באימונים ובחפירת מנהרות לקראת הסבב הבא של לחימה.

כדי להבין את היהירות של חמאס ואמונתו כי ביכולתו להביס את ישראל, צריך לחזור ל-30 בספטמבר 2021, שבו התקיימה בעזה, בחסותו של מנהיג חמאס יחיא סינואר, ועידה שנשאה את השם "פלסטין לאחר השחרור". הוועידה עסקה בהיערכות לניהול מדינת פלסטין לאחר הבסת מדינת ישראל ולאחר שהיא תחדל להתקיים. בדברי ברכה אותה שיגר סינואר לוועידה הוא אמר:

"אנו בחמאס מעריכים שהניצחון קרוב – שחרור של פלסטין מן הים ועד הנהר, שהוא לב החזון האסטרטגי של חמאס".

ההחלטות הוועידה מדברות גם על גורלנו אנו – הישראלים. כך, למשל, החלטה מספר 15 קבעה:

"ביחס ליהודים יש להבחין בין לוחם שיש להורגו, לבין יהודי שבורח אשר ניתן להניח לו או להעמידו לדין על פשעיו, לבין שוחר שלום המסגיר עצמו וניתן לקולטו, או לתת לו שהות לעזוב. זו סוגיה הדורשת התעמקות וגילוי רוח הומנית שבה התאפיין תמיד האסלאם".

חצי שנה של רגיעה ביטחונית היא עובדה מתעתעת ומטעה ביחס לאפשרות להגיע להסדרה עם חמאס. בפועל, התקופה הזאת היא לא יותר מאשר פסק זמן עד לסבב הלחימה הבא. ושלא תהיינה אשליות – חמאס יהיה מוכן טוב יותר לסיבוב הבא, עם רקטות יותר משוכללות, כטבי"ם (כלי טיס בלתי מאוישים) ממולכדים, ולא רק עם עפיפונים ובלונים.

כדי להבין את יהירות חמאס צריך לחזור לוועידה בשם "פלסטין לאחר השחרור", בחסות מנהיג חמאס יחיא סינואר, שעסקה בהיערכות לניהול מדינת פלסטין לאחר שישראל תובס ותחדל מלהתקיים

במצב שבו הממשלה בורחת מטיפול יסודי בעזה, טוב יהיה אם הדיבורים על ההסדרה, גם אם הם ריקים מתוכן אבל מעניקים רגיעה, יימשכו. אבל ישראל חייבת לנצל את המב"מ, את פסק הזמן עד לסבב הלחימה הבא, לא רק לבניית תוכניות צבאיות ולשמירת הביטחון השוטף אלא לחשיבה אסטרטגית אחרת, בדרגי הממשל, וגם בשיח הציבורי, כדי לסלול למדיניות חדשה כלפי חמאס ולפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.

ראש הממשלה נפתלי בנט יוצא בקרוב לביקור רשמי באיחוד האמירויות. האיום האיראני הגרעיני, ולא פחות מכך האיום הקונבנציונלי האיראני, יהיה במוקד השיחות והדיונים. האיום האיראני הוא מקור לדאגה לא רק לישראל, אלא גם לאיחוד האמירויות לסעודיה ולמעשה למזרח התיכון.

האיום האיראני הגרעיני, ולא פחות מכך האיום הקונבנציונלי האיראני, יהיה במוקד הדיונים בביקור בנט באיחוד האמירויות, כמקור לדאגה לא רק לישראל, אלא למזה"ת כולו

לצד המרוץ האיראני לפצצה הגרעינית, מחזקת איראן באמצעות "משמרות המהפכה" את המאחזים שלה במזרח התיכון – בסוריה, בלבנון, בעזה, ובשנים האחרונות בתימן.

המאחז של איראן בתימן באמצעות המורדים החות'ים לא זוכה לתשומת הלב הראויה בדיונים האסטרטגיים של המזרח התיכון בכללותו ובעיקר לא אצלנו בישראל. ובזמן שגם התקשורת אינה מעניקה את תשומת הלב הראויה, מצליחה איראן להפוך את תימן החות'ית לבסיס מתקפה – בימים אלה בעיקר נגד סעודיה כשהמטרה היא מתקני הנפט, אבל האיום הזה מתקרב בצעדים מדאיגים גם אלינו – לישראל.

האיום על ישראל מתמקד בשני מרחבים – המרחב האווירי והמרחב הימי. במרחב האווירי באמצעות טילי השיוט והמל"טים, בעיקר הממולכדים, שאירן כבר סיפקה ביד רחבה לחות'ים, ובמרחב הימי באמצעות הנשק הימי החדש אותם מספקת איראן לחות'ים ומאיימת בדרך זאת על השייט לא רק במפרץ הפרסי אלא גם בים האדום.

צריך לראות את המציאות בצורה נכוחה – איראן לא מסייעת לחות'ים, אלא משתמשת בהם כדי ליצור מאחז איראני בתימן, כדי ליצור עוד טריטוריה שתהייה בשליטה איראנית ובאמצעותה תהייה להם שליטה צבאית. בדיוק כפי שאיראן עושה עם חמאס ברצועת עזה ועם החזבאללה בלבנון.

איראן לא מסייעת לחות'ים, אלא משתמשת בהם ליצירת מאחז איראני בתימן. עוד טריטוריה בשליטה איראנית שתאפשר להם שליטה צבאית. בדיוק כמו עם חמאס ברצועה וחזבאללה בלבנון

אלא שתימן חשובה יותר בימים אלה לאיראן, לא רק בגלל המאבק נגד סעודיה והיכולת לתקוף את סעודיה, אלא גם ביצירת מאחז ובסיס התקפי נגד ישראל.

השליטה האיראנית בתימן באמצעות החות'ים כמעט מוחלטת. איראן, באמצעות שליטתה, הפכה את תימן לבסיס אימונים לחזבאללה, לחמאס, ובעיקר כבסיס לניסוי הנשק ההתקפי החדיש, בעיקר טילי השיוט והמלט"ים הממולכדים.

התקשורת המערבית דיווחה כי מומחים של החיזבאללה פועלים יחד עם פעילי משמרות המהפכה האיראניים בתימן, ללמדך כי איראן מתכננת להכניס ללבנון גם את טילי השיוט והמלטי"ם הממולכדים. בידי החמאס בעזה יש את הדגמים הישנים של המלטי"ם הממולכדים. בהחלט יש סכנה שהנשק החדיש הזה יגיע גם לעזה.

מאז תחילת המלחמה בתימן בשנת 2015, ובדגש על השנתיים האחרונות, שיגרו המורדים החות'ים – זרוע הטרור התימנית של האיראנים, לעבר סעודיה 370 טילי שיוט בליסטים, 650 מל"טים "מתאבדים", 75 כלי שייט ממולכדים, טמנו כמאתיים מוקשים ימיים ושיגרו כמאה אלף רקטות וטילים. המטרות המרכזיות ההם מתקני הנפט הסעודיים.

לא צריך להיות מומחה צבאי כדי לדעת שלמורדים החות'ים אין את ההכשרה, הידע, והמיומנות לשיגור טילי שיוט, מלטי"ם מתוחכמים או לטמון מוקשי ים ממולכדים. למעשה' קציני משמרות המהפכה המוצבים בתימן הם שלוחצים על ההדק.

למורדים החות'ים אין את ההכשרה, הידע, והמיומנות לשיגור טילי שיוט, מלטי"ם מתוחכמים או לטמון מוקשי ים ממולכדים. למעשה, קציני משמרות המהפכה המוצבים בתימן הם שלוחצים על ההדק

המלחמה בתימן גובה מחיר כבד, במיוחד מהאוכלוסייה האזרחית. האו"ם הגדיר את תימן כאסון ההומניטרי הכבד ביותר בעולם. אלא שלשליטי טהרן ובראשם הנשיא איברהים ראיסי, הפכו את החות'ים בדיוק כמו את כמו את החיזבאללה, הג'האד האסלאמי הפלסטיני ובמידה רבה גם את החמאס – לזרוע של ממשמרות המהפכה.

1-Iran-backed Houthi militia killed in cold-blood Abdullah Saleh Dublan Abu Shawsa,8, while fetching water fm Wadi Moor in Al-Asha district, Amran, &burn his father’s car, in a heinous crime that reveals its bloodiness &disavowal of all religious, humanitarian &ethical values pic.twitter.com/Lc0nXvOtOI

— معمر الإرياني (@ERYANIM) October 28, 2021

לאחרונה עולה מדיווחים בתקשורת על הידוק שיתוף פעולה בין החות'ים לבין דאע"ש ואל-קעידה. שיתוף הפעולה ההופך את תימן לקן צרעות של טרור המאיים על המזרח התיכון בכללותו.

בחודשיים האחרונים נעשו מאמצים דיפלומטים, כולל שליחותו של נציג האו"ם מצד הקואליציה הערבית – בהובלת ערב הסעודית, התוקפת את מעוזי החות'ים – להפסיק את הפעילות המלחמתית – אבל ללא הועיל. להיפך, התקפות החות'ים בהדרכה איראנית הופנו לאחרונה לא רק נגד סעודיה אלא גם האוכלוסייה האזרחית בתימן.

לאחרונה עולה מדיווחים בתקשורת על הידוק שיתוף פעולה בין החות'ים לבין דאע"ש ואל-קעידה. שיתוף הפעולה ההופך את תימן לקן צרעות של טרור המאיים על המזרח התיכון בכללותו

לפני כחודש וחצי, ב-11 בספטמבר, תאריך סמלי לטרור, בצעו החות'ים את אחת המתקפות הברוטאליות וההרסניות בתוך תימן, נגד בני עמם. מתקפת טילי שיוט ומלט"ים השמידו את נמל "מוחה", הנמל התימני העתיק ביותר על הים האדום שעל שמו נקרא הקפה הנודע "מוקה".

Pictures from the aftermath of Houthi drone and missile attack on #Mocha port, #Yemen. pic.twitter.com/ZEa087Ywi2

— Ali Al-Sakani (@Alsakaniali) September 11, 2021

נמל מוחה שוקם במהלך השנה האחרונה על ידי הקואליציה הערבית בסיוע ארגונים בינלאומיים. המטרה היתה להקל את מצוקת התושבים. בתחילת ספטמבר הועבר ניהול נמל מוחה לידי הממשלה התימנית.

החות'ים ופטרונם האיראניים לא היו מרוצים. הם החליטו להרוס את הנמל. טילי השיוט והמלטי"ם נחתו בזה אחר זה והרסו את הנמל המשוקם, כולל את מחסני המזון של ארגוני הסיוע הבינ"ל. לא בכדי כינתה התקשורת התימנית את פעולת הטרור הברוטאלית הזאת "ה-11 בספטמבר של תימן".

בראיית טהרן, הריסת נמל מוחה, מחזקת את שליטתם באמצעות החות'ים על חופיה המערביים של תימן. בחופים האלה עדיין תקועה כבר חמש שנים מכלית הנפט הענקית "סאפר" Safer) FSO), שאמורה היתה לשמש לאחסון נפט תימני, ננטשה בשנת 2017, בשל לחץ החות'ים, ובתוכה יותר ממיליון חביות נפט. החות'ים, בהוראות פטרונם בטהרן לא מאפשרים, גם לא לפקחי האו"ם, להתקרב למכלית. פגז טועה אחד עלול להביא לאסון אקולוגי קטסטרופלי.

במקרה של התלקחות עימות ימי בין ישראל ואיראן, הנתיב הימי שבשליטת החות'ים נותן יתרון לאיראנים, וספינות ישראליות עלולות להוות מטרה לטילים והמלטי"ם מבאב אל-מנדב ומפרץ עדן ועד למפרץ הפרסי.

במקרה של התלקחות עימות ימי בין ישראל ואיראן, הנתיב הימי שבשליטת החות'ים נותן יתרון לאיראנים, וספינות ישראליות עלולות להוות מטרה לטילים והמלטי"ם מבאב אל-מנדב ומפרץ עדן ועד למפרץ הפרסי

הנתונים האלה, הם אור אדום לישראל החייבת לקחת בחשבון את ההתעצמות הצבאית החות'ית-איראנית שהיום מכוונת לסעודיה, ומחר תכוון לישראל, ומדרום עלולה להיפתח הרעה.

ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.

ביקורת תמיד חשובה, אבל היא גם צריכה להיות עניינית, במיוחד כאשר עולות ממנה טענות קשות.

"Encounters" (מפגשים) היא סדרה של וובינרים המתפרסמים בעמוד היוטיוב של המכון לחקר השואה, רצח עם וזיכרון של אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט שבארה"ב ומנוהלים על ידי מנהל המכון, פרופסור אלון קונפינו.

הוובינר שאירח קונפינו ב-08.03.22, בו לקחו חלק גם פרופסור עמוס גולדברג וד"ר ראיף זריק, לא היה מהסוג הענייני. בעוד שהם תקפו את ההגדרה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה) על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל, ושהיא נועדה לשמש ככלי הסברתי ישראלי, הם בעצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים בתנועת ה-BDS.

בעודם תוקפים את הגדרת IHRA על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל כי היא כלי הסברתי ישראלי, הם עצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים ב-BDS

פרופסור אלון קונפינו הוא היסטוריון תרבות ישראלי. כיום הוא משמש כמנהל המכון לחקר שואה, רצח עם וזיכרון, ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט (UMASS).

פרופסור עמוס גולדברג הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. גולדברג עוסק בחקר השואה וזכרה מתוך הצומת שבין היסטוריה, תיאוריה ביקורתית וספרות.

הפרופסורים קונפינו וגולדברג לקחו חלק בניסוח הגדרת הצהרת ירושלים על האנטישמיות (JDA) ובחרו לדחות את ההגדרה של IHRA, המכילה חלקים מאד בעייתיים, מפני שהם משמשים כר לביטול דאגות אודות אופנים שונים של אנטישמיות במקום לעמוד אל מול האנטישמיות.

לטענתם של קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על מדינת ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה של IHRA לא שוללת כלל זכויות של פלסטינים ולא לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני. ה- JDA גם טוען כי חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל אינם בהכרח אנטישמיות. קביעה זו נועדה ככל הנראה ליצור בלבול לגבי האופי האנטישמי של תנועת החרם BDS כנגד ישראל.

ד"ר ראף זרייק שהשתתף איתם בוובניר, הוא משפטן, מומחה לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, מרצה לדיני קניין ותורת המשפט במכללה האקדמית אונו, מנהל שותף אקדמי של מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. הוא מיוזמי ומנסחי מכתב שיצא בחודש נובמבר 2020, בו קבוצה של 122 חוקרים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים פרסמו מכתב פתוח בכמה שפות, בגנות האנטישמיות, תוך כדי שהם דוחים את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות.

לפי קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה לא לוקחת צד בסכסוך

כפי שכבר בטח הבנתם, אחת הבעיות הגדולות בהתנגדות שלהם להגדרת ה-IHRA, היא התארים והמעמד האקדמי שלהם "שמעניקים להם סמכות" כשהם שופטים מהי ההגדרה המתאימה לאנטישמיות. זאת לצד הדעות והפעולות האנטי-ציוניות שלהם החושפות שהם אינם אובייקטיביים בסוגיה.

הפרופסור קונפינו וגולדברג חתמו על עצומה הקוראת לממשלת גרמניה לדחות החלטה המשווה BDS לאנטישמיות. המכתב גם ביקש מגרמניה להמשיך לממן ארגונים התומכים ב-BDS, ו"חושפים הפרות חמורות של החוק הבינלאומי". כחותמי העצומה וכתומכי BDS אין זה מן הנמנע שהגדרת ה-JDA  אותה ניסחו לא מחשיבה את ה-BDS כאנטישמי.

התמיכה שלהם בתנועת ה-BDS שהוקמה על ידי עומר ברגותי, אשר מתנגד לדיאלוג כלשהו בין ישראלים לפלסטינים ומטרתו היא לשים קץ לישראל – אשר יש הרואים בה אקט אנטישמי.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני".

אלה בדיוק סוג הדברים ש-IHRA נועדה למנוע. ההשוואה הפסולה בין מדינת ישראל למשטר הנאצי מלאה באנטישמית.

פרופסור עמוס גולדברג חתם על עצומה נגד משטרת ישראל, לאחר ששוטר ישראלי הרג מחבל מתפרע שירה לעברו זיקוקים. מדובר פה על האיוולת החוזרת על עצמה של ציור מחבלים פלסטינים כשוחרי שלום "המדוכאים" על ידי המשטרה הישראלית, בעוד שברחוב הפלסטיני הם מתקבלים בכבוד מלכים.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני"

בוובינר ד"ר ריף זריק תקף את ההגדרה של IHRA וטען שהיא אוחזת בסטנדרט כפול, שמצד אחד היא מגנה את האנטישמיות ומצד שני היא מדירה פלסטינים מהדיון השמי.

ד"ר זריק מתלונן על סמנטיקה בטענה של אפליה. אך למעשה המושג "Antisemitimus" התחיל לצוץ בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. חרף העובדה שהמונח אנטישמיות נוגע לכלל העמים השמיים ולעת העכשווית, הוא הפך למונח נפוץ המתאר שנאת יהודים.

אולם כפי שתאוריות שונות נמוגו או התחדשו, נראה כי האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה מן העולם. לאחר האנטישמיות הדתית הגיעה האנטישמיות המודרנית ולאחר הקמתה של ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה נוספת, וריאנט חדש הקושר את ההצדקה באנטישמיות בקיומה של ישראל.

ד"ר זריק בעצמו חוטא בוובינר באמירה שישראל מבצעת טיהור אתני כלפי אוכלוסייה ערבית; השוואה לא נכונה ומסוכנת. כך הוא מצטרף לרשימה המפוקפקת של אישים וארגונים המשווים מדינת ישראל למשטר הנאצי שבגרמניה, רטוריקה שאנו עדים לה יותר ויותר ברשתות ובקמפוסים.

הם צריכים לזכור ש-IHRA אינה פועלת רק בישראל וישראל היא לא זו שיזמה אותה. IHRA פורסמה לראשונה על ידי סוכנות של האיחוד האירופי בשנת 2005, והיא נמצאת בשימוש על ידי משרד החוץ האמריקאי מאז 2010.

הארגון משמש לזיהוי של תקריות ושל גילויים אנטישמיים ברחבי העולם ולמניעתם. מ–2016 IHRA הוא ארגון בין־ממשלתי העוסק בזיכרון השואה, בחינוך בנושא השואה, אנטישמיות, וחקר השואה, ושותף לניסיונות להילחם ברציחות עם ובזוועות המוניות בעולם (חברות בו 34 מדינות, עם כ–250 מומחים, מורים ומנהלי אתרי זיכרון).

האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה. האנטישמיות הדתית התחלפה באנטישמיות המודרנית, ולאחר הקמת ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה לוריאנט חדש הקושר את הצדקתו בקיומה של ישראל

ניתן לראות שמתקיים למעשה סטנדרט כפול דווקא אצל חברי הפאנל הטוענים כי ההתנגדות ל-IHRA אינה אנטישמית, אבל מי שתוקפים את הגדרת IHRA לאנטישמיות הם בעיקר תומכי תנועת ה-BDS הקוראת להחרים את ישראל.

בנוסף לכך, גם כאשר קמפיינים אנטי-ציוניים אינם כוללים תוויות אנטישמיות חד משמעיות, הם עלולים לגרום להתססה ואפילו לאלימות אנטישמית, כמו שראינו במבצע שומר החומות במאי 2021, כאשר מספר התקריות האנטישמיות זינק.

שלושת המוסקטרים של "הצדק" טוענים כי לפי IHRA כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות, אך לא כך הדבר. IHRA מגדירה טיעונים כאלה כאנטישמיים רק כאשר האפשרות היחידה המוצעת להקל עם הערבים והפלסטינים היא פירוק המדינה וחיסול זהותה היהודית.

אותם "מבקרים" מבקשים חופש ביטוי מוחלט לקדם את השקפת עולמם, בלי טאבו על דברי עוינות.

אך כשיש כל כך הרבה סיקור היסטורי, והוכחות חותכות על קיומם של פעילים וארגונים אנטי-ישראלים המשתמשים ברטוריקה אנטישמית, אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שבין הביקורת הלא פרופורציונלית על ישראל לבין השימוש ככלי ניגוח אנטישמי.

הבעייתיות היא שאוטוריטות אלה מנצלות את כוח השפעתן בשביל לצבוע את ההיסטוריה בנרטיב שלהם, כך ש-IHRA תאבד לגיטימציה והם יוכלו לקדם האג'נדה הפוליטית שלהם.

תום יוחאי למד מדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. רכז קמפוסים ב-CAMERA, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

שמונה שנים אלמוג ואני ביחד. ביום השמח בחיינו פחות נראה לנו נכון לדבר על ירושלים וחורבנה, והעדפנו לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לא עשינו דווקא, בחרנו בטקס מחוץ לרבנות ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו". בהחלפת הטבעות התחייבתי: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדיי ולחיות חיי שיתוף ואהבה".

שבע שנים ביחד ושנתיים של מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה סוג אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים וגם אותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו. רצינו חופה שתתן גם מקום לאבות שלנו שנפטרו, מקום כחלק מסיפור שלם ולא כטרגדיה. היה לנו ברור שלקיים טקס שוויוני, אישי, שמכיל מסורת יהודית שמתאימה לנו ולמשפחותינו, זה הדבר הכי נכון.

7 שנים יחד ושנתיים מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים ואותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו

לא רצינו אירוע "שכולם עושים", זה לא התאים לנו. היו הרבה סיבות שבעקבותיהן חשבנו שאירוע חתונה לא משמעותי עבורנו כזוג. אחת מהן הייתה הדרך הנפרדת של שני בני הזוג ברבנות לפני החופה. לא ראינו את עצמנו עושים משהו האחד בלי השנייה, בעיקר אני, שעושה את עיקר הדרך לבד (הדרכת כלה, מקווה).

גם קיום החופה האורתודוקסית עצמה לא קסם לנו. פחות נראה לנו נכון ביום השמח בחיינו לדבר על ירושלים וחורבנה, ולא לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לכן, החלטנו לעשות תהליך של ידועים בציבור דרך מרכז "הויה", שם שמענו לראשונה על קיום חופה אלטרנטיבית.

לצד ענייני הרגש, עשינו בירור לגבי המשמעויות של לא להתחתן ברבנות, ומה ההשלכות עלינו ועל ילדינו. גילינו שאנחנו לא מופלים לרעה מזוגות נשואים, ואף זכאים לאותן זכויות.

בהקשר לילדים בעתיד, הבנו כי לכל בירוקרטיה יש פתרון (שלא מצריך נסיעות לחו"ל), וכמו שאנחנו קיבלנו חינוך ותמיכה מהמשפחה ללכת בדרכנו, כך גם הם יקבלו, ולכן זה לא הרתיע אותנו.

היו כמה מבני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה.

היו כמה בני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה

שילבנו בטקס שבע ברכות, שבירת כוס, והייתה לנו כתובה יפהפיה שכתבנו ביחד. החלק שהכי אהבנו היה החלפת הטבעות, שבחופה אורתודוקסית הוא מעשה קנייני, אבל אצלנו היה זה מעשה הבטחה.

ליאת  מירון ואלמוג בר-אל בטקס הנישואים של הויה – מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית (צילום: טוני בנישו)

המשפט שבחרנו היה: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדי ולחיות חיי שיתוף ואהבה". לא רק הטקס עצמו היה מרגש ומהנה, גם הכתיבה והיצירה שלו כשבועיים קודם עם המנחה היו מרגשים ומצחיקים, והיו בשבילנו אחת החוויות היותר משמעותיות בתהליך.

מכל החופה, מה שהכי ריגש אותנו היה המקום שנתנו לאבות שלנו. בדבריו של המנחה אלינו הוא סיפר את הסיפור של הדייט הראשון שלנו, בו אלמוג הביא לי פרחים צהובים, זאת לאחר שחיפש אותם עם אביו כל אותו יום שבת. מכיוון ששום חנות לא הייתה פתוחה, הם נסעו למספר ערים עד שמצאו. כל זאת מכיוון שאבא שלו שאל אותו אם אני שווה את זה, והוא ענה שכן.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי

מה שחשוב לנו להעביר לזוגות אחרים הוא, שהבחירה להתחתן בעומר, בטקס לא דתי, היא לא ממקום של "דווקא" אלא ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו" כזוג, למה שחשוב לנו כפרטים, למה שמשמח את המשפחות והחברים שלנו, ומתוך ראייה של איך נכון שזה יהיה – ולא איך זה צריך להיות.

ליאת מירון בר-אל, בת 26 מאיזור השרון, סטודנטית למשפטים שנה ד'. בת הזוג של אלמוג בר-אל, לו נישא בטקס של הויה - מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית.