הלכתי השבוע להרצאה על תטא-הילינג.

למה הלכתי? כי זה היה חינם.

הצעתי לחניה אשתי לבוא אתי – "תראי, זה לא עולה שקל" – אבל לחניה לא מספיק שמשהו לא עולה כסף, היא רוצה גם לדעת מה יוצא לה מזה. יש אנשים כאלה.

אז הלכתי לבד.

תטא הוא אחד התדרים שבהם המוח עובד. אני יודע שכשאני כותב "תדרים שבהם המוח עובד" מיד עולים בדעתכם אנשים שלגביהם אתם משוכנעים שמוחם אינו עובד כלל, אבל אני מבטיחכם שגם אצל אנשים אלו הוא פועל על אותם תדרים.

אפילו אצל מעריצים של ביבי. נשבע לכם.

את התדרים הללו שבהם המוח פועל ניתן למדוד, וגם לראות את הביטוי הגרפי שלהם, כשמחברים לגולגולת אלקטרודות של EEG. עם חיבור האלקטרודות לראש ניתן לראות את הגראפים של התדרים הבאים: תדר ביתא במצב עירות יומיומי רגיל, תדר גמא בעת למידה ועוררות גבוהה, תדר אלפא במדיטציה ורגיעה, דלתא במצב שינה ותטא – התדר שבו עסקה ההרצאה – הוא התדר במצב של טרום-שינה, ער-לא-ער, כשהגוף והמוח ברגיעה.

מאחר שאני קורא ולומד במשך שנים ארוכות על המוח ופעילותו, וכמו שכתבתי כאן לפני מספר שבועות – גם משתמש בידע זה כדי לעזור ללא-תשלום לאנשים הסובלים ממצבי חרדה ודכאון – הסתקרנתי. כשקראתי את המונח "תטא" חשבתי שייתכן ומדובר במשהו דומה או קרוב למה שאני עושה עם האנשים המגיעים אלי לעזרה. אני עצמי מתמקד באימון המוח לפעילות בתדר אלפא, והנה כאן בהרצאה מדובר בתטא – הנחתי שאם כן, לא יזיק לי להעשיר את  עצמי בכל ידע נוסף שעשוי להגיע אלי במהלך ההרצאה.

אז הלכתי.

ואכן ההתחלה הייתה מבטיחה – נאספנו כל האורחים והמאזינים אל חדר-האירוח של בית צמוד-קרקע מרווח ומעוצב להפליא, שמכל פינה ופריט שבו קרצה עלותו הגבוהה והכסף שהושקע בו ובעיצוב שלו. עד כדי כך, שלמראה הבית עלתה במוחי השאלה אם אני עובד על התדר הנכון בכלל. כלומר – אם טיפול באנשים בתדר תטא מביא לידיך כמות כזו של מזומנים שאתה יכול להתגורר בבית כזה, אולי אני צריך להתחיל לגבות כסף מהאנשים שלהם אני עוזר, ואז יש סיכוי שאפתור אחת ולתמיד את בעיית החרדה והדיכאון של אדם אחד לפחות – את זו שלי.

על מסך טלוויזיה גדול מידות בסלון הבית הנאה שהוזכר לעיל נפרשה מצגת המדברת על תת-המודע ונפלאותיו, ועניינה בין השאר ופה ושם דברים מאוד דומים למה שאני מראה ומספר לאנשים המגיעים אלי לקבל עזרה.

אני אמנם לא משתמש במונח "תת מודע" אלא במונחים כמו מערכת לימבית, אמיגדלה, היפוקמפוס וכו', אבל מה זה משנה? העיקר הכוונה.

ועל כן התרווחתי בכורסה, והכנתי עצמי להקשיב להרצאה, להתמוגג על מה שהנחתי שייאמר בה, ובין השאר ליהנות מהעובדה שמדובר בדברים שלא למדתי אותם במסגרת פורמלית אלא הגעתי אליהם בכוחותיי הדלים באמצעות לימוד עצמי, חשיבה, ניסוי על עצמי וטעייה.

בפתח דבריו המרצה ציין שאנחנו נמצאים בבית של אמא שלו, ומיד הרגשתי שאני מחבב אותו כפליים מאשר חיבבתי אותו בדקה שקדמה לדבריו אלה – כי להיעזר בכסף של ההורים גם אני יודע, האמינו לי.

לפחות כל עוד הם היו בחיים.

ההרצאה נמשכה בנעימות, ובשלב זה של ההרצאה אפילו הסכמתי עם מרבית הדברים שהמרצה אמר, וגם חשבתי שאולי בתום ההרצאה נוכל להחליף דעות בעניין כזה או אחר, ואז קרה הדבר הבא:

המרצה סיפר על אחד המקרים בהם טיפל, אדם שעוסק במקצוע ספורטיבי כלשהו, שהתחרה במקצועו תמיד באנגליה דווקא. שם התמחה המטופל המדובר בענף הספורט שבו עסק, ושם גם נמצא המממן שלו. הוא התחרה תמיד בתחרויות שהתקיימו באנגליה, כאמור – ושם גם תמיד נכשל. רוצה לומר – הגיע תמיד לאחד המקומות האחרונים, בכל תחרות שבה השתתף, בענף הספורט שבו התמחה.

"ככל שחקרנו המטופל שלי ואני את מה שעברה הנשמה שלו בגילגולים קודמים", הסביר המרצה בשלב הזה והבעת פניו נשארה רצינית לחלוטין, כך שהבנתי שהוא לא מתלוצץ, "הסתבר לנו שבאחד מהגילגולים הללו הוא חי באנגליה ונרצח בה בצורה אכזרית. מכאן ניתן היה להבין שהייתה לו בעיה לא פתורה עם אנגליה ושבכל פעם שהוא התחרה במקצועו שם, הרגשות מן העבר צמחו ועלו והכשילו אותו שוב ושוב.

"ואת זה היינו צריכים לפתור".

עכשיו תבינו – אני לא חושב שזה מצחיק. אם אותי היו רוצחים באנגליה בצורה אכזרית באחד הגילגולים הקודמים שלי גם לי הייתה בעיה אמיתית עם המדינה הזו. פעם התגלגלתי מהמדרגות באיזשהו מקום מבלי שרצחו אותי באכזריות וגם מבלי למות, רק נפצעתי פה ושם מכות קשות וחבלות יבשות, ועדיין יש לי טראומה בכל פעם שאני מגיע למדרגות האלה, ומדובר בסך הכל בשלוש מדרגות.

אז להירצח באכזריות?

ועוד באנגליה?

במאות קודמות?

אחרי ששמעתי את דברי המרצה והפנמתי אותם, התחלתי להבין את היחס שלי לאמריקאים, בעיקר את היחס שלי לאמריקאים לבנים. בגדול, אמריקה ואמריקאים, בעיקר וואספים והיפוכם הלבנים הדרומיים, רד-נק'ס, ותושבי חגורת התנ"ך והילביליז מההרים, וגם אמריקאים לבנים בכללם, בקיצור – כמעט כולם, מעוררים בי סלידה קשה. מן תחושה לא ברורה של "איכס!"

מיותר לומר שתחושה זו התעצמה פי כמה וכמה עם בחירתו של טראמפ.

אם אני בודק את הסלידה שאמריקה עוררה בי במהלך מספר ביקורים שערכתי בה כתייר וכמבקר סתם, אני מתחיל להבין עכשיו, אחרי ששמעתי את דברי המרצה, איפה יכולה הייתה להיוולד הסיבה לכך: נראה שבגלגול קודם הייתי שחור-עור במיסיסיפי או באלבמה, גבר שחור שנתלה על עץ במהלכו של לינץ' רווי עליצות ומוצף וויסקי מונשיין גרוע מתוצרת מקומית, או שהייתי באחד מגלגוליי הקודמים אינדיאני משבט לקוטה-סיו שנרצח יחד עם עשרות נשים וילדים וגם עם כמה גברים חפים מפשע מבני שבטו בידי חיילי חיל הפרשים האמריקאי בוונדד-ני (wounded knee).

מצד שני, יכול להיות שהייתי בוודסטוק והג'ינס האהוב עלי התלכלך בבוץ.

עד כדי כך אמריקה לא חביבה עלי.

אבל נשמות, לעומת זאת, היו חביבות עלי מאוד, לפחות עד ההרצאה הזו.

אני אומר שנשמות היו חביבות עלי מאוד, למרות שלא ממש יצא לי לפגוש אחת, אבל מאחר ולנשמות אין פרצוף חמוץ כי אין להן פרצוף בכלל, ואין להן סממנים אליליים אידיוטיים כמו כיפה על הראש כי גם ראש אין להן, ואין להן שרשרת צלב על הצוואר והן גם לא עוטות ניקאב ובורקה, ובאופן כללי אין להן מוח מלא טיפשות אנושית אופיינית כי המוח שהיה להן נאכל על ידי תולעים באדמה, מכל זה אני מתרשם שנשמות ואני נוכל למצוא בסיס משותף לתחילתה של ידידות מופלאה, על אחת כמה וכמה אם ירצה הגורל ויסתבר לי שנשמות ככלל מעדיפות קרמבו ווניל על פני קרמבו מוקה –  זה כבר יהיה מעל ומעבר לכל מה שאני יכול לקוות ולצפות לו מהעולם הבא.

כך שמצדי, כמו שניתן להבין כאן, אני יכול לראות את החצי המלא של הנשמה.

רק שישמרו ממני מרחק, יישארו בעולם הבא, יתעסקו בשלהן ויעזבו אותנו בשקט.

אבל מסתבר שלא כך הוא.

כלומר – בשלב זה של הדברים המרצה הסביר שבמהלך הטיפול אנחנו נעזרים בנשמות כדי להגיע לספירות אחרות של מודעות, ושרק המגבלות של קליטתנו החושית, הרגילה לפעול בדפוסים קבועים מסוימים, מפריעות לנו לראות את הנשמות שסביבנו ולהיות איתן בקשר – למרות שהן סביבנו תמיד.

שתיים מהן אפילו יושבות לנו על הכתפיים כל הזמן – אחת טובה, לא זוכר אם על כתף שמאל או ימין, והשנייה רעה, על הכתף השנייה.

אם באמת יש לו יכולת אבחנה כזו, אני מניח שהוא כבר זיהה שעל שתי הכתפיים שלי יושבות נשמות רעות, ורק מתוך נימוס הוא לא אמר על זה דבר.

גם אתם בטח כבר הבחנתם.

כך או כך, הידיעה שהנשמות מצויות סביבנו תמיד, בצמוד אלינו, ושאנו שומרים על קשר רציף איתן, הכתה אותי באכזבה ודכדוך.

אני לא יודע איך אתם מתייחסים למוות, אבל מעבר לצער וליגון שכרוכים בו מעת לעת, יש בו גם צד יפה ומואר לחלוטין, והוא: יש חלאות וטיפוסים שונים שללא המוות לא היינו נפטרים מהם. לא פעם אני מוצא עצמי נושם לרווחה כשאני נתקל בידיעה בעיתון שפלוני אלמוני הלך לעולמו, וכל מה שאתה רוצה הוא לדעת בלב שלם ושקט ונינוח שהוא יישאר שם.

בעולם הבא.

אז עכשיו מה – אתם אומרים לי שהוא ממשיך להסתובב לנו בחיים בתור נשמה???

עד מתי, רבאק?

אתם יודעים – הייתה לי חיבה מסוימת, רבה אפילו, כלפי ההורים שלי. אין לי ביחס אליהם הרבה טענות. העברנו חיים יפים ביחד והגיע הרגע שהם הלכו לדרכם ואני נשארתי פה.

לא ממש מתאים לי לפגוש אותם עכשיו בתור נשמות, אני חייב להודות על האמת. עד שהתרגלתי לעובדה שמה שהיה פעם הגוף שלהם מתפורר מתחת למצבה באיזשהו מקום, והם כבר אינם – עכשיו לפגוש את הנשמה שלהם? ואמא שלי תגיד שלא ביקרתי את המצבה שלהם כבר המון זמן?

מי צריך את זה?

יש אנשים שאני כל כך מחבב אותם כיום, ממש בגדר אהבת-נפש ממש, רק מעצם העובדה שאני יודע שהם שוכבים בבית-העלמין במקום כלשהו בעולם כשעליהם מטר וחצי של עפר – אז מה תועלת יש בכל המטר וחצי אדמה הללו, תגידו לי, אם הנשמה שלהם יוצאת חופשי, כמו שנהגנו לצאת בטירונות, דרך החור בגדר של מחנה שמונים, ועושה נפקדות והולכת לאן שבא לה – אלי הביתה, למשל?

תאמרו לי: מה אתה מוטרד? יש גלגול נשמות – הם בכלל לא חוזרים כמו שהכרת אותם, הם חוזרים מגולגלים בגוף אחר, בכלל לא תכיר אותם עכשיו.

אז תשמעו – כשאומרים לי: "ראית את אסי? מאז שחזר מאמריקה לא תכיר אותו בכלל" – זו אמירה שאני יכול לחיות איתה.

אבל להגיד לי "הנשמה של היטלר מסתובבת לך בבית – לא תכיר אותו בכלל"???

אני צריך שהיטלר יסתובב לי בגינה בתור חתול? או שגבלס בתור חולדה יכרסם לי בארונות המטבח?

אני צריך את סטאלין בבית בתור שולחן?

אגב, אם הזכרתי את סטאלין:

סטאלין הוא הגורם היחיד שבעטיו אני שוקל להאמין בעניין הזה של גלגול נשמות. זאת, משום שסאטלין נפטר בחמישה במרץ, 1953, ובדיוק שנה אחר-כך, בחמישה במרץ 1954, בדיוק באותה שעה של היממה, נולדתי אני.

בחיי.

מה שמסביר למה מעת לעת יש לי דחף פנימי שבקושי ניתן לכבוש אותו, להרוג עשרים מיליון איש.

מצד שני, אני שונא שפם.

לפני שבוע קראתי ציטטה מדברי אחד מאותם רבני-התנחלויות שנשמתם שחורה, הפוסק שלגויים אין נשמה ולכן לא מתקיים בהם גלגול נשמות – שזו פסיקה הנוגדת את פסיקתם של מרבית הפוסקים הגדולים בכל הדורות, בסדר גודל של הבעל שם-טוב ואחרים, אבל אם דברי הרב האמור נכונים, ולגויים אין נשמה שתתגלגל אחרי מותם, אין לי אלא להניח שהחתול שמסתובב בחצרנו הוא חנן פורת או הרב לווינגר, מאחר והללו יהודים לעילא ולעילא היו, ועל כן אין ספק שהייתה בהם נשמה שנתגלגלה הלאה.

בקיצור – יצאתי מההרצאה ההיא שבה פתחתי את הדיון הנוכחי כשראשי סחרחר עלי. לא ידעתי אם אני הולך או בא. הייתה כבר שעת לילה ובדרכי הביתה עצרתי בעיירה ההיא הידועה בזכות הצריף הקטן והמט לנפול המצוי בה ובו מוכרים פלאפל איכותי.

קניתי מנה, נגסתי שתי נגיסות מהפלאפל, עצמתי עיניים בהתענגות, לעסתי ובלעתי ואמרתי למוכר: "אח שלי, אין על הפלאפל שלך!"

"תודה", הוא אמר. "שיהיה לך לבריאות, נשמה!"

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.