נסעתי עם אחיותי לבקר אצל אחותה הגדולה של אמי. היא בת 96 והשבוע התקשרה וזכרה שמלאה שנה למות אמא, אז העברנו את האזכרה אל ביתה הרחוק ונסענו אליה. לפני שנה, בתום הלוויית אמי, חיבקה אותנו ואמרה "תהיו שמחות, ילדות, חיינו מספיק." ככה זה בולגרים. גזע איתן, לא פוחדים למות.

אחותה הגדולה של אמי בת 96. השבוע התקשרה וזכרה שמלאה שנה למות אמא, אז העברנו את האזכרה אל ביתה הרחוק. לפני שנה, בתום הלוויית אמי, חיבקה אותנו ואמרה "תהיו שמחות, ילדות, חיינו מספיק"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

דלת ביתה הייתה פתוחה כשהגענו ("חשבתי שלא אשמע את הצלצול") ומצאנו אותה במטבח, מחלצת מהתנור תבנית בורקיטס ומניחה במאמץ כביר על מושב ההליכון שהסיעה אלינו לסלון בצעדים זהירים. "לא רציתי הליכון אבל הבן שלי התעקש. בשבילי זה כמו מגש", צחקה וחזרה למטבח להכניס לתנור תבנית דגים. על הכיריים התבשלה שעועית ירוקה. "חשבתי שתהיו רעבות". אח, המבטא הזה הבולגרי בקולה של אמא שלנו. "יש גם בורקיטס קלבסה. היידה, שבו, ילדות".

זר לא יבין. גם המבטא הרך, גם הנמרצות של אמא וגם בורקיטס קלבסה. טעם ילדות ומשפחה גדולה. במשפחתן שמונה אחים ואחיות, וכל חג היה שמחת השבט העצום שעתה נותרו ממנו "רק" היא ושלושת אחיה ה"קטנים", כולם נושקים ל-90 מלמעלה ומלמטה. כאמור, בולגרים.

מה נאמר? יכולנו לדבר על שיבה טובה אלמלא המדינה שבועטת בזקנים שכספם מדוד, ולא תרחם, תשאירם בצד הדרך על קצבת זקנה עלובה וצרור נקוב עד שיגיעו בזחילה לתחנת האיסוף.

"עד 120?" מתחלחלת דודתי, "חס וחלילה, לא צריך".

היא עצמאית ככל יכולתה ונושאת את גילה המופלג בחירוק שיניים וללא תלונות. "כל יום זה מתנה". לא שהיא מתפעלת, אין ממה. היא לא הבת של אריה דרעי אבל היא שקופה. אולי לא כמו הבן שלו שרכש בית בקיסריה במיליונים. שקוף זה הכי.

יכולנו לדבר על שיבה טובה אלמלא המדינה שבועטת בזקנים שכספם מדוד, ולא תרחם, תשאירם בצד הדרך על קצבת זקנה עלובה וצרור נקוב עד שיגיעו בזחילה לתחנת האיסוף

"אני בסדר, קרידאס (יקרות)", היא נושאת את התבנית הכבדה בידיה הדקות. "אני לא צריכה הרבה, נולדתי לבית עני וגם כשהיה לנו כסף לא שכחתי את זה, אז לא קשה לי, יש אוכל ויש בית לגור, זה רק הבדידות. חסרה לי חברה, חוץ מזה אין לי טענות".

עד לא מכבר הייתה מטיילת על חוף הים הסמוך בנתניה אבל עכשיו הרחוב עוין ומלא מהמורות, מכוניות דוהרות בגאווה, אופניים וקורקינטים, וכל משב רוח מפיל אותה אפיים ארצה. היא נזהרת מאוד.

קשה לה עם ספרים שפעם אהבה לקרוא. משקפיים כבר לא עוזרים. טלוויזיה זה טוב אבל קשה לה לעקוב. יש לה מכשיר שמיעה "וגם ככה מדברים שם מהר מדי, אני לא מבינה, פה מילה, שם מילה". ומתנצלת "מה לעשות".

הטלוויזיה, כמו טלוויזיה, מכוונת נמוך. מאוד נמוך, כמו הפוליטיקאים. אין זמן לעצור ולראות מי בבית ומה עם סבתא. מדברים גבוהה גבוהה על קשישים, ממליצים לבקר את סבתא, תשמרו על סבתא, קמפיין סוחט לייקים ודמעות תנין נוסטלגי. תכלס, סבתא מעניינת את הסבתא שלהם, אפילו בפירסומות לדיור מוגן סבתא וסבא, אם סבא שרד, נראים כמו מיכל הקטנה ובעלה. ככה צעירים. זה כדי למשוך קהל צעיר. זקנים זה כל כך 48'.

אבל אל דאגה, דודה שלי לא תעבור לדיור מוגן. זה לבעלי אמצעים, אם שאלתם את עצמכם (לא, אה?), הטובים לאחוזת ראשונים והבינוניים לאחוזת קבר בקומות.

אבל אל דאגה, דודה שלי לא תעבור לדיור מוגן. זה לבעלי אמצעים, אם שאלתם את עצמכם (לא, אה?), הטובים לאחוזת ראשונים והבינוניים לאחוזת קבר בקומות

לדודה שלי אין מספיק כסף, פעם היה. היא לא מתלוננת ("אני לא צריכה הרבה"). יש לה בן יחיד דואג ומטפל במסירות, אבל רוב היום הוא בעבודה, ויש מטפלת 3 פעמים בשבוע לשלוש שעות.

שלוש שעות לבת 96.
כזאת מדינה מחורבנת.
לא שהיא מתלוננת.
"אני בסדר," היא מבטיחה לנו.
בנות 90 הן מוכרחות לרקוד, אומר השיר של חוה אלברשטיין.
לשרוד. לא לרקוד. מי שרוקד זו המדינה.

תשמעו לי, אל תהיו זקנים. ואם כן – אז תתכוננו. ואם תתכוננו – זה לא יעזור. ואם יעזור – זה זמני. שיבה טובה זה זקן מת, ומי שמאחל "עד 120" לא יודע מהחיים שלו. להזדקן זה נחשק אבל להיות זקן זה מדרון חלקלק שבסופו מערכת שלא בא לה לבזבז זמן יקר וכסף טוב על זקן זמני. אם דודה שלי הייתה התנחלות זה היה סיפור אחר, אבל היא לא. סתם זקנה.

הכן רכבך לחורף, סבוש. קר שם בחוץ.

הנה אוסף קלישאות-רופאים שליקטתי במחלקת שיקום מבוגרים, לא חשוב עם איזה הורה. טוב, שניהם. וסליחה. זה יהיה קצת עצבני:

• "מבחינתנו הטיפול הסתיים" (אל תראו אותה חיה. כלומר, היא כן, אבל בינינו, זה לא חיים).
• או זה: "אם היא הייתה אמא שלי, הייתי מוציא אותה מפה מהר" (למות בבית, אתה מתכוון).
• "היא לא מגיבה טוב מספיק" (בגלל זה הגענו, דוקטור. פשוט סברנו שכאן זה ישתפר. שיקום מבוגרים, זה מה שכתוב בכניסה).
• "אין לנו מה לעשות אתה עוד" (כן? ואני חשבתי שתשאירו אותה לעשות פאנלים).
• "אני לא אלוהים" (אבל תודה שלפעמים השמש זורחת לך).
• "היא לא מתאימה לשיקום" (היא כן, אתה לא מכיר אותה דוקטור).
• "אני רואה אותה ומבחינתי היא סיעודית. לא יודע איך היה קודם" (לא רע. חוץ מזה נקשרנו אליה).
• "אבל עכשיו זה לא מצב לשיקום" (אז לזרוק, אתה אומר).
• "נכון שזה באמצע טיפול. אני במקומכם הייתי מחפש מוסד או משהו" (ועכשיו תחשוב שזו אמא שלך).
• "שיקום לא יעזור וקופת חולים ממילא לא תאשר" (בצדק. למה לבזבז כסף טוב על אזרח מקולקל?).
• "קחו עובד זר" (אה).
• "אני מבין שאתם 6\3\2 ילדים. אז תדאגו לה ביניכם". והדרת. אין מה לדבר.

שיבה טובה זה זקן מת, ומי שמאחל "עד 120" לא יודע מהחיים שלו. להיות זקן זה מדרון חלקלק שבסופו מערכת שלא בא לה לבזבז זמן יקר וכסף טוב על זקן זמני. אם דודה שלי הייתה התנחלות זה היה סיפור אחר

הורי כבר אינם. למזלם היו בעלי אמצעים ואת מה שלא העניקה המדינה לאזרחיה המאוד ותיקים שהקימו אותה, העניק להם מזלם הטוב שאיפשר להם לקנות עזרה הכרחית בכסף מלא, והרבה (דיור מוגן, מטפלת ומזון עלו לאמי 14,000 שקל לחודש), והעניקו להם את שלוש בנותיהם שעמדו לצדם בכל תלאות הזקנה. ובסוף הדרך ממתינות תלאות גם לבעלי אמצעים. ענייני בריאות אפילו כסף לא פותר.

אבל מי שבאמת מופקרים לגורלם הם אלה שאין לאל ידם לקנות עזרה בכסף מלא. הם סביבנו, מתהלכים בינינו כמו צל, מתלבטים בין תרופות לאוכל בלי לספר לילדים, מחשבים כל שקל, סגורים בין קירות הבית, כמהים לחברה, לא לדיבורים כמו חול ותשדירי שירות ריקים מתוכן.

הנה דודה שלי, אישה בת 96 שנולדה הרבה לפני המדינה, עלתה ארצה למושבה פ"ת, הקימה משפחה לתפארת, הייתה אזרחית נאמנה למדינה שמחכה שתמות.

חלאס, סבתא'לה, קחי את ההליכון ושחררי, מה עוד תבקשי מאיתנו? כי אין.
וגם זה זמן-ישראל. שתדעו.
(פוסט זה כוחו יפה גם לזקנים)

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת