קיימת אופנה מסוימת בימינו ללעוג לתומכי פתרון שתי המדינות ולכנותו בלתי אפשרי. זה מתאים גם לימין הקשה וגם לשמאל הקשה. החדש – והמסוכן – הוא בכך שכעת זה מגיע מהשמאל המתון. הנביא של האסון הוא העילוי הספרותי א.ב. יהושע.
המסד לכל הסיפור הוא בכך שישראל עומדת בפני בחירה בין שלמות הטריטוריה, שמירת הדמוקרטיה ומדינה יהודית; רק שניים מהשלושה יכולים לדור יחדיו, ואנשים רציניים חייבים לבחור על איזה מהשלושה לוותר. הסיבה האובייקטיבית לכך היא שהאוכלוסיות היהודיות והערביות בכל השטח שוות, וטרם הומצא טריק שיהפוך מדינה לדמוקרטית מבלי שכל נתיניה יהנו משוויון זכויות.
המסד לכל הסיפור הוא בכך שישראל עומדת בפני בחירה בין שלמות הטריטוריה, שמירת הדמוקרטיה ומדינה יהודית; רק שניים מהשלושה יכולים לדור יחדיו, ואנשים רציניים חייבים לבחור על איזה מהשלושה לוותר
הימין הקשה מוותר על הדמוקרטיה ללא היסוס, ולכן מתנגד עקרונית לפתרון שתי המדינות. הוא לא רואה שום סיבה שישראל לא תשלוט במיליוני אנשים שאינם יכולים להצביע לממשלה המושלת בהם, תוך הפעלת כוח ככל הדרוש.
השמאל הקשה מוותר על מדינת יהודית. הוא אינו רואה סיבה מדוע ישראל תמנע אזרחות מהפלסטינים בגדה, שכן בעיניו מדינת לאום היא אנכרוניזם (חלקם אינם רואים ביהודים לאום, אך זה עניין לדיון אחר) .
הימין המתון מבולבל. הוא פשוט רוצה את שלושת הדברים ומתכחש לעובדה שהם לא יכולים לחיות ביחד בו זמנית. זו הסיבה שלפעמים קוראים לימנים טיפשים, מה שמרגיז אותם מאוד וגורם לשמאל להיראות כאליטיסטי.
התמיכה בפתרון שתי המדינות הייתה תלויה בשמאל המתון, או בעגה המקובלת ה"שמאל הציוני". הם ויתרו, בחרטה לעיתים, על שלמות הארץ.
זה גם אומר שהם היו מוכנים לקחת סיכונים. ואין ספק שיש סיכון; שם הקוד זה "טילים על כפר סבא", והוא מתייחס לחשש שאם ישראל תעזוב את הגדה, חמאס ישתלט עליה בדיוק כמו שקרה בעזה, ויביא לכאוס.
אנשי השמאל המתון מצאו דרכים שונות להתמודד עם הבעיה הזו. חלקם מכחישים את קיומה (ובצדק זוכים לכינוי "נאיבים" על ידי הימין); אחרים מעדיפים לנפנף בחרבם ("אנחנו נשתלט מחדש את השטח"); לכשעצמי, אני משתעשע בהצעות לסלק את המתנחלים ולהשאיר את הצבא במקום כאמצעי ביטחון ולא יותר מזה, ללא שום היבט של קולוניזציה, עד שיצוץ רעיון טוב יותר.
ההתפתחות החדשה היא שאנשים כמו א. ב. יהושע התחילו לומר שפתרון שתי המדינות הוא בלתי אפשרי. לא שזה תמיד היה כזה, אלא שזה הפך לבלתי אפשרי בגלל מספר המתנחלים. כותב ב"הארץ" מר יהושע: "ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל".
כותב ב"הארץ" מר יהושע: "ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל"
יש שלוש בעיות עם זה.
ראשית, זה תבוסתני. זו קארמה גרועה להחריד, והיא מקרינה חולשה. זה מעניק ניצחון לימין. זה משדר שישראל לא הצליחה למנוע מהימין למלא את הארץ בהתנחלויות ולכן יש לאפשר לישראל למות כמדינה יהודית.
שנית, זה מעניק את הניצחון הזה לימין ללא שום צורך. המצב אינו בלתי אפשרי – רק קשה. כל מי שקרא ולו מאמר אחד של שאול אריאלי יודע שרוב המתנחלים נמצאים בסמוך לקו הירוק וחלוקה עדיין אפשרית על ידי הזזת כ-100,000 מהם חזרה לישראל – או על ידי השארת אלה שמעדיפים זאת בפלסטין. עם כל הכבוד, אם בישראל יש ערבים אז שיסתדרו הפלסטינים עם המתנחלים. יתרה מכך, אנחנו מדברים על הצלת הציונות. אם המורדים יבחרו באלימות, אז שתהיה אלימות.
שלישית, הניצחון לא יהיה של הימין הישראלי. זה יהיה נצחון לאויבי הציונות. היהודים והפלסטינים לא יכולים לחיות בשלום במדינה אחת שבה אף צד אינו שולט.
כותב מר יהושוע: "הזהות היהודית (יהיה פירושה אשר יהיה) התקיימה במשך אלפי שנים כמיעוט קטן בקרב עמים גדולים ועצומים, ולכן אין כל סיבה שהיא לא תמשיך להתקיים גם במדינה ישראלית למרות שחי בה מיעוט פלסטיני גדול מאוד, עד שניתן לכנותה דו־לאומית".
זו טעות קולוסאלית, ממש מדהימה.
היא אמנם מתבססת על תקדים כלשהו, אבל זהו תקדים במצב שבו אין ליהודים יומרת שליטה.
בפועל, במצב דו-לאומי, מה שסביר שיקרה זה שיותר מדי יהודים ינסו לשמר איכשהו את השליטה, בתקווה שהערבים יעזבו; ויותר מדי ערבים ינסו לגרום ליהודים לעזוב באמצאות טרור (טרור המתאבדים שלא יימצא לו מקביל אצל היהודים); בעקבות זאת היהודים הם שיעזבו, והראשונים יהיו החבר'ה מהסטארט-אפ ניישן. יסלחו לי מי שנעלבים מזה.
בפועל, במצב דו-לאומי, מה שסביר שיקרה זה שיותר מדי ערבים ינסו לגרום ליהודים לעזוב באמצאות טרור; בעקבות זאת יהודים יעזבו, והראשונים יהיו החבר'ה מהסטארט-אפ ניישן
יהושע כותב על תוצאה של מדינה אחת שבה "אפשר יהיה ליצור איתם שותפות סבירה לטובת שני הצדדים".
מר יהושע היקר, ישנן שתי תוצאות סבירות לניסוי הזה במדינה אחת. הראשון הוא בריחה יהודית שתוביל למדינה ערבית שבה היהודים הם מיעוט עלוב (והערבים יפעילו את "זכות השיבה"). השנייה היא תרחיש יוגוסלביה, שבו לאחר מלחמה עקובה מדם המדינה מתפרקת בחזרה למדינות הטבעיות המרכיבות אותה.
היזהרו משמאלנים מבולבלים וטהרנים שכוונתם טובה, והבנתם מוגבלת.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מאמרים מהסוג הזה מצחיקים בכל פעם מחדש. באיזה סרט אנשים חיים שהם חושבים שיש להם אפשרות לבחור בין מספר אפשרויות. אין. זה לא משנה מה אתה חושב, או מה זנדברג חושבת או מה בנט חושב או מה א.ב. יהושע חושב. כי בין הירדן לים כבר קיימת פועלת ונושמת דה פקטו המדינה האחת ואת זה אי אפשר לשנות. ממשלות ימין לא רוצות לשנות את זה וממשלות שאינן ימין לא יכולות לשנות את זה (כי רבין). זה הכל. לכן כדאי להפנים מה שיותר מהר שזה המצב, ושכרגע הוא מציב אותנו במדינת אפרטהייד, ומחר אומות העולם יכריחו אותנו לסיים את האפרטהייד. איך הוא יסתיים ומה יקום במקומו, הניחוש שלך ושלי טובים או רעים באותה המידה, אבל את המסלול הזה מאוחר מדי כבר לשנות. בהצלחה.