מאז שפרצה מגפת הקורונה אני עוקבת בדאגה אחרי המצב ברוסיה, ארץ הולדתי בה גרים עד היום הוריי. בהתחלה הממשלה הרוסית התכחשה למגפה באופן גורף – החולים הועלמו והמספרים סולפו, כפי שפורסם בזמן ישראל באפריל 2020.
הגרוע מכל קרה מבחינתי חודש לאחר מכן, כשאבא ואימא שלי חלו בקורונה ואושפזו במצב קשה. הם קיבלו טיפול ויצאו מזה כעבור כמה חודשים, והיום שניהם כבר מחוסנים בשתי מנות של ספוטניק הרוסי, אבל אני רחוקה מלהיות רגועה.
בכל פעם שנדמה שישראל הצליחה להשתלט על המגפה, אני מתחילה לתכנן את הנסיעה אל הוריי בחברוסק – עיר במרחק שבע שעות טיסה ממוסקבה – אותם לא ראיתי קרוב לשלוש שנים – או מנסה להביא אותם לכאן. אך בכל פעם המציאות מכה על פניי מחדש ואני מגלה שהמגפה חוזרת להתפשט.
גם לפני גילוי זן אומיקרון – נתוני הקורונה ברוסיה לא היו מזהירים. רוסיה מעולם לא נכנסה לסגר ולפי שעה רק 43% מהאוכלוסייה חוסן בשתי מנות. בסוף החודש שעבר פרסם אתר החדשות הרוסי "ודומוסטי" כי שיעור התמותה במדינה בשנה האחרונה היה הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
הסיבה העיקרית לעלייה בשיעור התמותה היא נגיף הקורונה, שגורם באופן ישיר או עקיף לתמותה. מחודש דצמבר 2020 ועד לחודש נובמבר 2021 נפטרו 2.4 מיליון אזרחים רוסים
הנתונים מבוססים על פרסומי הלשכה הרוסית לסטטיסטיקה. הסיבה העיקרית לעלייה בשיעור התמותה היא נגיף הקורונה, שגורם באופן ישיר או עקיף לתמותה. מחודש דצמבר 2020 ועד לחודש נובמבר 2021 נפטרו 2.4 מיליון אזרחים רוסים, כלומר, כ־16 מכל 1,000 אזרחים.
שיעור התמותה הקיים עולה על שיעור הילודה – כ־13.3 לידות על כל 1,000 אנשים – ומדאיג את המומחים לדמוגרפיה שעוקבים אחר התדלדלות האוכלוסייה, שעומדת כרגע על 146 מיליון. זאת ברקע הירידה בשיעורי הפריון הכללי שהחלה מאז שהתפרקה ברית המועצות.
בשנים 1941–1945 – שנות מלחמת העולם השנייה – שיעור התמותה אומנם עמד על כ־30–50 אזרחים על כל 1,000, אבל היות שהקורונה הביאה לעלייה משמעותית בשיעור התמותה, הרוסים מצאו מקום להשוואה.
בחודש ספטמבר האחרון מתו בכל יום בממוצע 801 חולי קורונה במדינה, בחודש נובמבר מספר המתים היומי עמד כבר על כ־1,222. ביום שלישי בשבוע שעבר מספר המתים עדיין היה גבוה ועמד על 1,027 בני אדם. רוסיה היא המדינה החמישית בעולם מבחינת אחוזי התמותה מהמגפה, אחרי מקסיקו – שנמצאת במקום הראשון – בולגריה, רומניה והונגריה.
מסגר שלא נגמר לעיר ללא הגבלות
אבל אני לא הייתי צריכה לראות את הנתונים כדי להבין את המצב. קטיה, חברת ילדות שמתגוררת עם בעלה ושני ילדיה בפיליפינים בעשור האחרון, הגיעה לחברובסק כדי לבקר את אימה בחודש יוני האחרון. היא הגיעה עם ילד בן 11 וילדה בת 4, כדי להוציא אותם מהסגר שנמשך בפיליפינים ממרץ 2020 ועד עכשיו.
עד היום המסגרות החינוכיות בפיליפינים לא חזרו לפעילות, והילדים של קטיה נשארו איתה בבית כשנה וחצי. כמו כן, הממשלה הפיליפינית אוסרת על ילדים לא מחוסנים להיכנס למסעדות ולמרכזים מסחריים, והם מחויבים לעטות מסכה ומגן פנים שקוף. כלומר, הם נותרו כמעט ללא חיי חברה.
ברוסיה הם הצליחו לנשום לרווחה, לטייל ולהסתובב בחוץ ללא מסכות. חנויות, מסעדות ואטרקציות מתירות כניסת ילדים. הם הרגישו שהם חוזרים לחיים הנורמליים והשפויים. שמחתי בשבילה אבל תהיתי איך זה יכול להיות שמתנהלת שגרה במדינה שאחוז המתחסנים בה כל כך נמוך? בטוח יש לזה מחיר.
בחודש אוקטובר האחרון נודע לי שחברתי וילדיה נדבקו בקורונה. קטיה התאשפזה בבית החולים. "אני זוכרת שנסעתי באוטובוס, ישב ליידי גבר בלי מסכה והשתעל. חשבתי לעצמי – למה הוא בלי מסכה?"
בחודש אוקטובר האחרון נודע לי שחברתי – הלא מחוסנת – וילדיה נדבקו בקורונה. קטיה התאשפזה בבית החולים. "אני זוכרת שנסעתי באוטובוס, ישב ליידי גבר בלי מסכה והשתעל, התרחקתי ממנו וחשבתי לעצמי – למה הוא בלי מסכה? אולי נדבקתי ממנו ואולי לא, אבל כעבור כמה ימים הרגשתי עייפות ועלה לי החום.
"צילום ריאות הראה פגיעה של 20% בפעילותן ובדיקת קורונה הוכיחה שחליתי בנגיף". שוחחתי איתה בשיחת וידאו דרך הוואטסאפ אחרי שיצאה מבית החולים וחזרה לבית אימה. אף שהחלימה, היא עדיין לא יכולה לשוב לפיליפינים בשל גילוי זן אומיקרון והקשחת המדיניות לכניסת זרים.
ברוסיה, מרבית ההחלטות בנושא הגבלות הקורונה מתקבלות ברמה המקומית של מחוזות פדרליים. בחברובסק, עיר הולדתי, רובן כלל לא נאכפות – אין הקפדה על עטיית מסכות במקומות ציבוריים או על תו ירוק בכניסה למקומות ציבוריים כמו קניונים ומסעדות.
"יש שלטים אבל האנשים לא מצייתים. אין פקחים. מי שאמורים לבדוק תו ירוק אלה השומרים בכניסה, אם יש כאלה, או המוכרים, אבל זה לא נעשה בפועל. ככה גם בתחבורה הציבורית. אנשים לא מקפידים ואף אחד לא מפקח".
רוסיה לא הגבילה או סגרה את מערכת החינוך שלה מתחילת השנה, ורק לאחרונה עברו סטודנטים ללמידה מרחוק. במהלך חודש אוקטובר עברו מקומות עבודה ציבוריים למתכונת מצומצמת. גם עסקים פרטיים היו אמורים לצמצמם את פעילותם אבל הרשויות לא הציעו פיצויים – לא למעסיקים ולא לעובדים, ולכן מרבית העסקים ממשיכים לעבוד כרגיל. גם כאן אין פיקוח.
"לא רואים סיבה להילחם על חייהם"
קטיה אושפזה בבית חולים ציבורי, במחלקה המיועדת לחולי קורונה, ובה שלוש קומות, כ־15 חדרי אשפוז, חמש נשים בכל חדר. היא מספרת כי לא חשה בצפיפות מיוחדת במחלקה ומסבירה שקיבלה טיפול שעזר לה להבריא. "החדרים אומנם היו מלאים, אבל לא היה מחסור במיטות או בחמצן. ראיתי גם עשרות מיטות ריקות ולצדן בלוני חמצן".
לדבריה מערכת הבריאות הציבורית מסוגלת להעניק טיפול רפואי לכולם, אבל לא תומכת בחולים מבוגרים סיעודיים: "על פניו הכול מתנהל כראוי. בודקים אותך, מעניקים לך טיפול, מאכילים אותך שלוש פעמים ביום. אבל חסר הגורם האנושי שהמבוגרים זקוקים לו.
"היו איתי בחדר נשים מבוגרות שפשוט לא אכלו, אף אחד לא דאג להאכיל אותן. אני האכלתי אותן. הן נראו תשושות ומיואשות, כאילו לא הייתה להן סיבה לחיות"
"היו איתי בחדרים נשים מבוגרות שפשוט לא אכלו, אף אחד לא דאג להאכיל אותן. אני האכלתי אותן. הן נראו תשושות ומיואשות, כאילו לא הייתה להן סיבה לחיות או דרך להחלים. לדעתי אנחנו מאבדים את הסבים והסבתות שלנו לקורונה כי אף אחד לא באמת דואג להם במהלך האשפוז.
"האחיות לא חושבות שזה התפקיד שלהן, ומרבית המשפחות לא יכולות לממן אחות פרטית או מישהו שיטפל בהם. התרשמתי גם שהחיים של הפנסיונרים ברוסיה קשים, זה נראה כאילו הם לא ממש רואים סיבה להילחם על חייהם".
מצבם של הפנסיונרים המאושפזים בבתי החולים ברוסיה קיבל תהודה תקשורתית רחבה בחודשים האחרונים בגלל הסיפור הבא: סרגיי סמבורסקי, תושב העיר טומסק, התחזה לרופא במחלקת הקורונה של בית החולים העירוני במשך שלושה ימים על מנת לטפל בסבתו בת ה־80 שאושפזה במחלקה.
הוא עשה זאת אחרי שלא הצליח לברר איזה טיפול היא מקבלת או לקבל מידע הנוגע למצבה. במהלך שהותו בבית החולים הוא תיעד את המתרחש במחלקה ואת ההזנחה של החולים.
אחרי שבית החולים החל לחשוד בו הוא עזב וניסה להגיש תלונה במשטרת מוסקבה בגין הזנחה פושעת. הוא תיעד גם את הגשת התלונה אך לא קיבל מענה. סבתו נפטרה כעבור ימים ספורים והוא עזב את המדינה לגיאורגיה כי לא הרגיש בטוח להישאר ברוסיה.
עדויות כאלה לא מפתיעות נוכח הנתון כי 85% מהנפטרים מקורונה ברוסיה בשנה האחרונה הם בני הגיל השלישי. הפנסיה המינימלית עומדת ברוסיה על 140 דולרים. בזמן המשטר הקומוניסטי לא היו קיימות קרנות פנסיה פרטיות ומרבית הפנסיונרים נותרו חסרי כל. מי שלא יכול לעבוד או שילדיו לא מסוגלים לסייע לו חי בעוני רב.
אני חושבת על ההורים שלי שעדיין עובדים בגיל 70. אימא שלי מהנדסת במשרה מלאה ואני יודעת שהמקצוע שלה מאפשר לה יציבות ומוטיבציה לקום כל בוקר, וזו אחת הסיבות המרכזיות שבגללה הם עדיין חיים שם ולא עולים לישראל – האפשרות הלא מובנת מאליה להתפרנס ולחיות בכבוד.
ממקום מושבי בישראל אני מסתכלת על המצב בארץ הולדתי ורואה כי המדינה והחברה בוחרות להפקיר את האוכלוסייה המבוגרת. איש לה מגן על הפנסיונרים – לא באמצעות סגרים, לא באמצעות חיסון ולא באמצעות טיפול אישי בבתי החולים.
כשהוריי אושפזו עם קורונה לפני שנה וחצי הם לא נזקקו לטיפול סיעודי. אני מתפללת שלא יחלו ולא יאושפזו שוב. אולי בכלל הגיע הזמן ששניהם יפסיקו כבר לעבוד ויגיעו לחיות איתי, כאן, בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו