2021 תהיה, אולי, ברטרוספקטיבה, שנת-מעבר. מעבר בין עידן הקורונה לעידן הפוסט-קורונה. אבל היא לא תהיה שנת מעבר מעידן הפוסט-אמת לעידן אחר. אנחנו עמוק בעידן הפוסט-אמת (כן, זוהי אמת), וסופו לא נראה באופק.

למרות שבתחילת המגפה סברו רבים שמעמד המדע, המדענים והאמת המדעית-עובדתית יתחזק כתוצאה ממנה, המציאות סירבה להתיישר עם התאוריות.

2021 תהיה, אולי, ברטרוספקטיבה, שנת-מעבר. מעבר בין עידן הקורונה לעידן הפוסט-קורונה, אבל לא מעידן הפוסט-אמת לעידן אחר. אנחנו עמוק בעידן הפוסט-אמת (כן, זוהי אמת), וסופו לא נראה באופק

במאמר מרתק במיוחד בוושינגטון פוסט, תוצאה של תחקיר שנמשך שנה שלמה, סוקר חוזה דל-ריאל את ההיסטוריה, ההווה והעתיד של תאוריות קונספירציה בתרבות האמריקאית. הוא מגיע למסקנה שאף כי בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להפיץ תאוריות כאלה התחזקה מאוד, הרי שקונספירציות רווחו בתרבות האמריקאית מקדמת דנא, ועיצבו את ההיסטוריה, הנרטיבים והמציאות שם במידה משמעותית. הוא מסיק מכך מסקנות פילוסופיות פרקטיות על טיבה של האמת.

https://twitter.com/jdelreal/status/1476197117031067648

המאמר מסתיים בפיסקה המדהדת הבאה (בתרגום חופשי שלי):

"איננו יכולים להתייחס לאמת, במובנה המלא, רק כהצטברות של עובדות. אמת היא סיפור שאנחנו מספרים, היסטוריה שאנחנו מקבלים, הסכם שאנחנו עושים, שיחה ומשא ומתן. אמת היא כלום ללא *אמונה, וכדי שאדם אחד יאמין לאחר, צריך להיות אמון ביניהם".
(Belief, לא Faith. כלומר אמונה קוגניטיבית, לא דתית).

"איננו יכולים להתייחס לאמת, במובנה המלא, רק כהצטברות עובדות. היא סיפור שאנו מספרים, היסטוריה שמקבלים, הסכם שעושים, שיחה ומו"מ. אמת היא כלום ללא אמונה, וכדי שאחד יאמין לאחר, נדרש אמון ביניהם"

ובישראל? האם לא חווינו בשנים האחרונות מטחים של תאוריות קונספירציה שעיצבו את המציאות הפוליטית והכוללת שלנו? מישהו אמר "האיראנים פרצו לטלפון של גנץ"? או "הפרקליטות תפרה את התיקים של נתניהו"?

אילו מנגנונים וכלים יש לאזרח הישראלי, האמריקאי או בכל דמוקרטיה אחרת, שלא לדבר על משטרים סמכותניים דוגמת סין או רוסיה, לברר את האמת, לוודא את תקפותה, ולדבוק בה גם למול קמפיינים עתירי תחכום וממון המסתערים עליו עם "עובדות אלטרנטיביות", תאוריות קונספירציה או סתם גוד אולד ספינים?

האמת (שוב המילה הזו) העצובה היא, ודל-ריאל מנתח זאת לעומק במאמרו, שהכלים שבידינו מוגבלים מאוד. המוח האנושי לא בנוי לעמוד בהפצצות המידע, הרשתות והערוצים עליו, וחוקי דארווין לא עומדים בקצב של חוק מור. ההטיות הקוגניטיביות, האמוציונליות והפסיכולוגיות שלנו עושות את שלהן, והאינטראקציות החברתיות – פיזיות או וירטואליות – רק מעצימות את האפקט.

כך, השאלה הופכת להיות לא "לְמה" אלא "למי" אנחנו מאמינים. והדינמיקה הזו בתורה שוב מחריפה את ההטיה משיח מבוסס-עובדות לשיח מבוסס-אמונות, דעות ודעות קדומות. האמירה "דעה היא מה שממלא את החלל שבין בורות לידיעה" מיוחסת לסוקראטס. התקשורת המסורתית הקפידה – לפחות על הנייר – להבחין בין דעות לעובדות. דעתם של מדענים ומומחים נחשבה למוסמכת ומשמעותית יותר. אבל כל אלה הם נחלת העידן הקודם. תושבי שנת 2022 – ביקום הדמוקרטי לפחות – ימשיכו לתעות במדבר של חוסר-הסמכות, של אי-הוודאות שרק תלך ותתחזק ותעמיק. אי-וודאות בריאותית, כלכלית,  פוליטית, אבל מעבר לזה אפיסטמית, תודעתית, מהותית.

השאלה הופכת להיות לא "לְמה" אלא "למי" אנחנו מאמינים. והדינמיקה הזו בתורה שוב מחריפה את ההטיה משיח מבוסס-עובדות לשיח מבוסס-אמונות, דעות ודעות קדומות

מי שעדיין מאזין לשופרות הפעילים של נתניהו בערוצים השונים, ובפרט ליעקב ברדוגו החרוץ והנחרץ בגלי צה"ל, ישמע מדי יום טנטרום אנטי-בנֶטי, הממוקד בדיוק בשני המושגים האלה – "לבנט אין סמכות", "לציבור אין אמון בממשלה".

סמכות ואמון, אמון וסמכות, זו הבטן הרכה של האנושות, שמנהיגים וארגונים תאבי כוח ובצע – כן מיסטר צוקרברג, הכוונה בהחלט גם אליך – מנצלים במיומנות הולכת וגוברת.

את המגמות האלו חייבים לעצור ולהפוך. איך עושים את זה? הפתרונות הקיימים והמתגבשים אינם מספקים. מטבע הדברים, קשה מאוד ליצור הסכמה אפילו על הגדרת הבעיה והגורמים – אנושיים, פוליטיים, הסטוריים, טכנולוגיים – המחוללים אותה. הנסיונות המגושמים לחוקק את "חוק פייסבוק", שבנוסחו הנוכחי הוא בכלל חוק לצנזור האינטרנט, מבטאים את הקשיים הללו, ואנו עדים לחוסר האמון הציבורי המוצדק במניעי המחוקקים והממסד בכלל.

המערכת הפוליטית והתקשורתית הישראלית צריכה לעבור טרנספורמציה כדי שתותאם לפעולה בסביבת אי-אמון והיעדר-סמכות.

בשלב זה, המחנה הביביסטי-משיחי מציע למאמיניו פתרון מסוכן – שחררו אותנו ממגבלות החוק ובית המשפט העליון, המומחים, הפקידים ואנשי המקצוע. תנו במנהיג את האמון, תנו לו את כל הסמכויות, ו"בעזרת השם" נמשול וננצח.

המחנה השני, הדמוקרטי (אם כי שימו לב שגם המחנה הביביסטי מניף את דגל ה"דמוקרטיה"), נדחק לעמדה לא פשוטה, של הגנה על המוסדות הדמוקרטיים והמקצועיים, האמורים לגבש, לייצג ולפרוט למדיניות מעשית את האינטרסים של כלל הציבור, כולל אותו ציבור ש…איבד את אמונו בהם ולא מכיר בסמכותם.

המחנה הביביסטי-משיחי מציע למאמיניו פתרון מסוכן – שחררו אותנו ממגבלות החוק וביהמ"ש העליון, המומחים והפקידים. תנו במנהיג את האמון, תנו לו את הסמכויות, ו"בעזרת השם" נמשול וננצח

פטרנליזם פרסונלי-תאולוגי מזה, פטרנליזם לגליסטי-מוסדי מזה, והאזרח/ית הקטן/ה באמצע. 2022 זקוקה לראש היהודי שימציא לנו פטנטים חדשים להיחלצות ממיצר אי-האמון והיעדר הסמכות.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית