לפני כמה שבועות, כהכנה לסופה "כרמל", בוטלו הלימודים בכמה ערים בארץ והתלמידים הונחו להישאר בבתים. זאת מתוך כוונה למזער את הסיכון שילכדו בבית ספר בזמן הצפה או שיטפון. בעוד שאפשר לראות את הצעד הזה כצעד מניעתי חכם, אני רואה בו עדות לכך שהתשתיות העירוניות במדינה מפגרות ביותר ולא מסוגלות להתמודד עם אירועי קיצון במזג האוויר.

לקראת הסופה "כרמל" התלמידים הונחו להשאר בבתים כדי למזער את הסיכון שילכדו בביה"ס בזמן הצפה או שיטפון. לדעתי זו עדות לכך שהתשתיות העירוניות במדינה מפגרות ולא מסוגלות להתמודד עם מזג אויר קיצוני

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אבל זה לא עוצר שם כמובן. הכבישים במדינה עמוסים ופקוקים, בתי הספר עמוסים וצפופים. בתי החולים נמצאים בתפוסה מלאה ומעבר לה ברוב ימי השנה. בכל מקום אליו נביט נראה שהתשתיות במדינה לא מספיקות לעמוד בעומס שמוטל עליהן.

התשתיות הפיזיות אינן היחידות שלא עומדות בנטל – גם (ואולי חמור מכך) התשתיות האנושיות מפגרות מאחור. רמת החינוך, הבריאות ובאופן כללי מתן השירות בארץ – נמוכים במיוחד.

אז מה כל כך נורא בהעדר תשתיות? הכל. פשוטו כמשמעו – הכל נבנה על התשתית. אם אין תשתית ראויה של תחבורה ציבורית אז אנשים נסמכים על רכב פרטי, שפוקק את הכבישים (שבעצמם אינם בנויים ברמה מספקת), ויוצר פה עומסים בלתי נסבלים שמקשים על תנועה במדינה. אם תשתית התקשורת צולעת אז קשה לעבוד מהבית (שלא נדבר על אזורים שלמים במדינה שבהם אין כיסוי סלולרי ראוי).

אבל חמור מכך – היעדר תשתית ראויה משפיעה על הפסיכולוגיה של האזרח. כשאדם שגר בדירה ישנה קודח חור בקיר להתקין מדף והקיר מתפורר, משום שנבנה מחול וצדפים, אותו אדם לא יעז לקדוח שוב. הוא יחפש דרכים לעקוף את הבעיה – להדביק את המדף לקיר, להניח אותו על הרצפה או פשוט לעבור דירה. לעומת זאת, בדירה חדשה אין בעיה לקדוח ולקבע את המדף לקיר בבטחה. זה בפשוטו ההבדל בין תשתית ראויה לתשתית לקויה או חסרה.

אם אין תשתית ראויה של תחבורה ציבורית אז אנשים נסמכים על רכב פרטי, שפוקק את הכבישים (שבעצמם אינם בנויים ברמה מספקת), ויוצר פה עומסים בלתי נסבלים שמקשים על תנועה במדינה

כאזרחים, איננו סומכים על התשתיות שהמדינה מספקת לנו ואנחנו רגילים ל"קיצורי דרך" ודרכים עוקפות – פשוט כי אין אפשרות אחרת להתנהל פה. ואז נוצרת תרבות של חפיף, של "סמוך", של "לעקוץ את המערכת", שבאה לשיאה ביצור שמייצג יותר מכל את קיומנו כאן – "התור הישראלי".

אף אחד לא טורח לעמוד באופן מסודר פה בתור, כי ברור שאין מספיק לכולם ומי שיידחף יזכה לקבל שירות קודם, על חשבון מי שיעמוד באופן מסודר וימתין לתורו. אין מדינה מסודרת בעולם שתור מתנהל בה בצורה שכזו – משום שהתרבות היא של שמירה על סדר ציבורי. ובעצם – אם עוד 3 דקות תגיע עוד רכבת (כמה שניות לפני הזמן כמובן), ויש מספיק עמדות שירות, והפקיד בעמדה אדיב ויעיל – אז למה בכלל להידחף?

תור בכניסה לסופרמרקט רמי לוי באשדוד. 14 במרץ 2020 (צילום: פלאש 90)

אז תאמרו (ובצדק) – זו מדינה צעירה, שנבנתה בחופזה על שרידי אימפריות מתפוררות בפינה נידחת של העולם. נכון. אבל קחו כדוגמה את סינגפור (עצמאית משנות ה-60) או את מדינות המפרץ, ותראו שאפשר לבנות תשתיות טובות גם בפינות נידחות של העולםֿ. וכפועל יוצא מהן, גם ליצור שינוי תרבותי באוכלוסיות שלא הורגלו לנימוסין מערביים במשך 300 השנים האחרונות.

אבל לשפר מצב של תשתיות קיימות זה קשה, ולבנות אותן מחדש זה כמעט בלתי אפשרי (תראו כמה סבל גורם פרויקט הרכבת הקלה לתושבי תל אביב). האם אנו נדונים לנצח לחיות במדינה עם תשתיות של עולם שני ותרבות של עולם שני? אני חושב שזו לא גזירת גורל.

כרגיל – השוק החופשי מוכיח שאפשר אחרת. ההייטק הישראלי (על כל מגרעותיו, ויש הרבה) אימץ נורמות של ארגונים מובילים בעולם. בכל הנוגע לתכנון, ייצור, בקרת איכות והבאת מוצרים מובילים לשוק – החברות הישראליות שפועלות מפה לא נופלות מחברות הממוקמות במקומות אחרים בעולם.

ההייטק נסמך על מרכיב אחד שבו דווקא יש לישראל יתרון תשתיתי – כוח אדם איכותי ומיומן, באדיבות צה"ל (וגם, במידה פחותה, האקדמיה ומערכת החינוך הישראלית). ופה לדעתי טמון הזרע שיכול להנביט את השינוי. קל יותר להשקיע בתשתיות אנושיות ודרכן לייצר שינוי.

כאזרחים, איננו סומכים על התשתיות שהמדינה מספקת ורגילים לקיצורי דרך – כי אין אפשרות אחרת להתנהל פה. נוצרת תרבות חפיף, "סמוך", "לעקוץ את המערכת", ששיאה ב"תור הישראלי"

קחו דוגמא מסינגפור, שם מורים ועובדי ציבור נבחרים בפינצטה ומקבלים שכר גבוה והערכה ציבורית וחברתית רבה. השילוב של איתור מועמדים מתאימים ותגמולם, מביא לכך שרמת החינוך אותו מעניקה המדינה לאזרחיה גבוהה במיוחד, וזו משפיעה כמובן על מדדים אחרים חשובים כמו כושר תחרותיות, השתכרות וכן שביעות רצון התושבים מהחיים במדינה.

בשאר התשתיות במדינה צריך לטפל באופן המסורתי – כלומר, לתכנן כמה עשרות שנים קדימה, לתקצב בהתאם ולהתחיל ללא דיחוי (רק תראו איזה סיוט תחבורתי נגרם בגוש דן מההתמהמהות בבניית מערכת הסעת המונים, שלפחות כבר יצאה לדרך, אם כי באיחור אופנתי של כמה עשורים). זה קשה וכואב אבל אין ברירה. התשתית שלא תיבנה היום לא תוכל לשמש כמסד לפעילות תקינה של המדינה בעתיד.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט.