לאחרונה אני נתקל בשיח ער סביב ציונות, אנטי ציונות, פוסט ציונות. פעמים רבות יש ניסיון להגדיר מהי הציונות החדשה, מי נכלל בתוכה וישנם אף ניסיונות לנכס לציונות תכונות אקטואליות. בעיקר – השיח מתרכז במה שבין ציונות ליהדות, אך רבים שכחו שבבסיס הציונות עומדת היהדות הא-פוליטית.

למשל, באחת מישיבות המליאה המיוחדות של הכנסת שנערכו בזמן האחרון, התקיים דיון לזכרו של דוד בן גוריון, מראשי המנהיגות הציונית שפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי. במסגרת זו ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד נשא דברים לזכרו. בדבריו טען לפיד כי הרוח הציונית הייתה חילונית ביסודה, ואילו המרכיב הדתי היה בשוליו של תהליך ההתהוות של המדינה החדשה.

האומנם? דבריו של לפיד מייצרים נרטיב החוטא להיסטוריה, ואף משפיעים על הלגיטימיות של הסמלים היהודיים כמוטיב מרכזי במהותה של המדינה גם בשנה ה-74 לקיומה של מדינת ישראל.

בדיון לזכר בן גוריון נשא לפיד דברים לזכרו. בדבריו, טען לפיד כי הרוח הציונית הייתה חילונית ביסודה, ואילו המרכיב הדתי היה בשוליו של תהליך ההתהוות של המדינה החדשה. האומנם?

ברצוני לדייק ולהסב את תשומת ליבו של ראש הממשלה החליפי למספר נקודות קריטיות ומשמעותיות שמוכיחות שהחשיבות שבשמירה על סמלי העם היהודי והדת היהודית הייתה רבה פי כמה וכמה בעת הקמת המדינה, ועד כמה היא חשובה היום.

ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה ושותף לבן גוריון, אמר ש"המדינה היא כלי עבור העם, לא להיפך". תפיסה זו של התנועה הציונית מתייחסת למדינה באופן שמשרת את העם היהודי. אם כן, כיצד לפיד יכול לנתק את הזהות היהודית כמרכיב מהותי בבניית הציונות?

הרי כחלק מהקמת מדינות הלאום ייסדנו באירוע חשוב ומכונן מדינת לאום לעם היהודי – מדינת ישראל שמה. במסגרת הזו בנינו ממלכתיות, סמלים ומוסדות מעודכנים וחשובים כגון: המנון, דגל, יום העצמאות, חידון התנ"ך ועוד. אני סבור כי סממנים אלו לאומיים ונבנו כנדבך חדש הנוסף ליהדות.

"בשנים האחרונות יש ניסיון מתמשך לכתוב מחדש את ההיסטוריה הציונית… כאירוע של התעוררות דתית… זה פשוט לא נכון… הציונות היתה ברובה המכריע תנועה חילונית"

כך אמר לפיד בנאומו. ובכן, אני רוצה להזכיר שהיה זה לא אחר מבן גוריון שאמר ש"לימי המנוחה בשבת ובחגים יש ערך לאומי כללי". המרכיב היהודי-דתי היה נר לרגליהם של התנועה הציונית בהקמת המדינה.

במסגרת הזו בנינו ממלכתיות, סמלים ומוסדות מעודכנים וחשובים כגון: המנון, דגל, יום העצמאות, חידון התנ"ך ועוד. אני סבור כי סממנים אלו לאומיים ונבנו כנדבך חדש הנוסף ליהדות

על אף שבצנטרום של התנועה הציונית היו חילונים רבים, בל נשכח כי היו גורמים דתיים בתפקידים בכירים שהתוו את דרכה של התנועה הציונית: הרב מוהליבר, הרב קוק וכמובן הרב הרצוג, סבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג – שהיו שותפים להנחת היסודות להקמת המדינהעם המנהיגות החילונית בתנועה. סיפור חתימת המגילה מגולל את השותפות, ואת הרצון לייצר הסכמות בין חילוניים לדתיים, וזה בסיס קיומנו כאן.

לסיכום, לצד הקשיים, המשך ההגשמה של היהדות שהיתה מפוזרת ברחבי התפוצות היה מתקיים כפי שכבר התקיים אלפים בשנים, גם באופנים לא מדינתיים. חרף אירועים קשים שחווה העם היהודי אויבנו לא הצליחו למחוק אותנו ואת מורשתנו.

צדק חיים נחמן ביאליק שאמר:

"לא רק חוצפה וכפיות טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו".

סמלי מדינת הלאום שהוזכרו כאן הינם משמעותיים ומהווים אבן דרך חשובה מאין כמותה עבור למדינת ישראל ועתידה. אך אותם סמלים מגיעים כתוספת ונדבך ליהדות העשירה, ואינם מחליפים או מוחקים יסודות יהודיים שעמנו עומד עליהם איתן מזה אלפי שנים בהם: ברית מילה, בר מצווה, חתונה, חגים ומועדי ישראל, כמיהה ותפילה לציון ועוד. אז למה אנחנו דבקים בנרטיב ה"או-או" כשאפשר גם וגם?

אדיר וישניה, בן 40, חבר מועצה וחבר וועד מנהל בבית בן גוריון. בימים אלו מסיים את תפקידו כמנכ"ל ארגון "אשכולות" לאחר 5 שנים שכיהן בתפקיד. "אשכולות" הינו ארגון הגג החינוכי של 33 אירגונים הפרוסים בכל רחבי הארץ מהגולן ועד אילת ועוסקים בידיעה ואהבת הארץ, היסטוריה ומורשת של עם ישראל באמצעות טיולים והדרכה ערכית. (צילום: מאיה איזנברג).

אם לשפוט מהדיבור ברשתות, ובעיקר מהנכונות להשלים עם עסקת טיעון במשפט נתניהו, יש רעב נואש לחזור למציאות הפוליטית הישנה והטובה, כביכול, של "גוש שמאל-ערבים" בהנהגת מפלגת העבודה, מול "גוש ימין-דתיים-חרדים" בהנהגת הליכוד.

אם לשפוט מהדיבור ברשתות, ובעיקר מהנכונות להשלים עם עסקת טיעון במשפט נתניהו, יש רעב לחזור למציאות הפוליטית הישנה והטובה, כביכול, של "גוש שמאל-ערבים" מול "גוש ימין-דתיים-חרדים"

רק תנו להם את שנת 1992 או 1988 בחזרה. הגעגועים ל"גן העדן האבוד" הזה משותפים לשמאל המפלגתי ותומכיו ובאופן פרדוקסלי, גם לימין הביביסטי, שממשיך להתרגז כל יום מחדש מעצם קיומה של "קואליציית צבעי הקשת" של נפתלי בנט, שכוללת פלגים שהם מחשיבים כ"שלהם". אבל הקונסטלציה הזאת התנפצה מזמן. יש מי שיגיד שהיא התנפצה כבר בימי אריאל שרון.

אתם לא בקנזס יותר, ואתם לא יכולים לחזור.

אני לא יודע איזה מגאפון נדרש כדי שיקשיבו, או איך להסביר ככה שהמסר יופנם (אולי עם בדידים): ישראל של שנת 2000 לא קיימת יותר. כמו פלסטין של 1948, אי אפשר לשחזר אותה. הגושים המפלגתיים רוסקו והתארגנו מחדש והם עדיין בתהליך התגבשות. חייבים להבין: עסקת טיעון תחזיר את נתניהו לראשות הממשלה במוקדם או במאוחר. הזלזול האופנתי ב"פוליטיקת רק-לא-ביבי" הוא פשוט מסוכן.

בצד האופטימי, אם תהיה עיסקת טיעון הממשלה תתפרק, עמיחי שיקלי יעוף מחיינו ומהפיד. לדעתי זו נקודת זכות רצינית, ועוד לא אמרתי כלום על הסכינים שישלפו בפריימריז בליכוד ביום שאחרי ועל עתידה העגום של גד״א.

— Iris Leal (@LealIris_) January 14, 2022

המערכת הפוליטית של ישראל התארגנה מחדש בשנות הביביזם. בוודאי אחרי "ההסתערות על גבעת הקפיטול" שלנו. זו שהצליחה דווקא, בניצוחו של יולי אדלשטיין. הדמוקרטיה הישראלית חיה עם אלמנט אנטי-דמוקרטי גדול שמאיים עליה. כל זמן שהמגמה הזאת נוכחת בכנסת, האיום על הדמוקרטיה ועל הרפובליקה (זאת שעדיין לא הכרזנו עליה) – הוא ברמת כוננות כמעט מקסימלית.

הדמוקרטיה הישראלית חיה עם אלמנט אנטי-דמוקרטי גדול שמאיים עליה. כל זמן שהוא נוכח בכנסת, האיום על הדמוקרטיה ועל הרפובליקה (שעדיין לא הכרזנו עליה) – הוא ברמת כוננות כמעט מקסימלית

הליכוד "של פעם" היה בקואליציה או באופוזיציה, אבל השתתף במשחק הפרלמנטרי כך או כך. הליכוד החדש, הטרמאפיסטי-ביביסטי, משחק בשיטת מיטש מקונל, שיטת ה-Gridlock: אם הם לא בשלטון, הם לא יתנו לאף אחד אחר לנהל את המדינה.

זה לא טנטרום, זה הדנ"א הפוליטי החדש. בין אם המפלגה הרפובליקאית המציאה את השיטה או לא, ה-gridlock כבר התקיים בזמן נשיאותו של ברק אובמה ו"מסיבת התה". הליכוד אימץ את השיטה. פיליבסטרים, חרם-קיזוזים, חרם ועדות, אי-הקמת ועדת אתיקה, הסתה ושקרים בסיטונות, שמועות שקריות על יריבים פוליטיים.

האמירה "אתם לא בקנזס יותר" נכונה לתומכי ה"מרכז הרדיקלי". אלה מתגעגעים ל"נורמליות של פעם", ומשוועים לממשלת אחדות עם ליכוד ליברלי נטול נתניהו, ששותף איתם לקונצנזוס החמים והמוכר: קיפאון מדיני דה-פקטו עם קישוטי מו"מ, כלכלה נוסח שנות ה-90 וה-2000, ויכוח על פרפראות של מדינת רווחה, אמנת גביזון-מדן.

העולם כקונצנזוס כלכלי-חברתי בין ימין ל"שמאל-מרכז", נסדק באופן בלתי הפיך ב-2008 עם משבר הסאב-פריים. ומשבר הקורונה ריסק אותו לרסיסים ב-2020. הקונצנזוס המדיני התרסק: ימני מובהק כמו בוגי יעלון מדבר על סכנת האפרטהייד. אני לא מבין מאיזה בוידעם מאובק שלפתם את אמנת גביזון-מדן: הצד האורתודוקסי דחה אותה בבוז לפני עשרים שנה, ולצד החילוני נמאס שלא שואלים אותו בכלל. אגב, לדרישות החוקתיות של הצד החילוני יש רוב חסר תקדים.

ה"מרכז הרדיקלי" מתגעגע ל"נורמליות של פעם" ומשווע לממשלת אחדות עם ליכוד ליברלי נטול נתניהו ולקונצנזוס החמים והמוכר: קיפאון מדיני דה-פקטו עם קישוטי מו"מ וכלכלה נוסח שנות ה-90 וה-2000

שמאל מדיני יקר (ציוני ורדיקלי), אתה לא בקנזס יותר. הכיבוש עוד כאן, וגם האפרטהייד, אבל זה לא "עוד מאותו דבר". הזמן לא נעצר ב-2009 (אחרי סבב מו"מ להסדר קבע שנעצר במרחק טיוטה בכתב, שתאפשר לגבש רוב בשני הצדדים). כמות הופכת לאיכות: אין דין הגדה והרצועה עם 250,000 מתנחלים (1996) כדין הגדה עם 700,000 מתנחלים.

בנט ימני-אידיאולוגי? הוא מתנגד למדינה פלסטינית? אז מה. כמה ראשי ממשלה בישראל הצהירו על תמיכתם בפתרון שתי המדינות, ולנכונות הזאת לא הייתה שום משמעות בשטח. יצחק רבין, אגב, לא תמך במדינה פלסטינית, ונבחר אפילו לפני ששינה את עמדתו הרשמית נגד מו"מ ישיר עם אש"ף.

אתם מדברים, בצדק, על אפרטהייד ועל הניסיון הדרום-אפריקאי. נו? תבדקו מי היה פרדריק דה-קלרק. הוא כנראה היה הרבה יותר "בנט" מאשר אורי אבנרי או אייבי נתן. ואם פרנסיס בותה, קודמו בתפקיד והקיצוני ממנו, היה מציע לנלסון מנדלה מו"מ, מנדלה היה נושא ונותן עם בותה. זאת כנראה הסיבה שלא נרשמה התרגשות גדולה בגדה וברצועה מבחירתו של בנט וגם לא מהצהרותיו המדיניות.

שמאל חברתי יקר, אתה לא בקנזס יותר. אתם משוועים לריק, לחזור לוויכוח בקווים הישנים. בני הברית הישנים לתיקוני חקיקה ותקציבים חברתיים – ח"כים חרדיים, האגף המתון בליכוד וכדומה – אינם בני ברית יותר.

יש שני "ימינים": הימין הניאו-ליברלי הקשה התחבר לפופוליזם הביביסטי. הוא רוצה דרוויניזם חברתי קשוח, מפלרטט עם ביטול הרפואה הפרטית, ביטול מנגנוני רווחה ומי יודע, אולי בעתיד גם יכריז מלחמה על חוק חינוך חובה.

בנט ימני המתנגד למדינה פלסטינית? אז מה. כמה רה"מים הצהירו על תמיכה ב-2 מדינות ללא משמעות בשטח? רבין, אגב, לא תמך במדינה פלסטינית, ונבחר לפני ששינה את עמדתו הרשמית נגד מו"מ ישיר עם אש"ף

אתם לא יכולים להימלט מהשיח סביב נתניהו. זה לא "רק-לא-ביבי". זה "כן או לא פשיזם".

מי שרוצה שהפוליטיקה הישראלית תחזור לעסוק ולו במעט בשאלות של מהות ומדיניות צריך לתמוך בעסקת טיעון שתרחיק את נתניהו מהחיים הפוליטיים. מי שעגלתו הרעיונית במילא ריקה ומה שיש לו למכור זה רק ביבי או רק לא ביבי צריך לתמוך בהמשך הטרלול הזה לעוד הרבה שנים.

— Rami Hod (@Rami_Hod) January 15, 2022

האגף החדש של הימין, הלא-מוגדר, מחפש מחדש את הדרך לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי; מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לכן, הוא מחפש הסכמות עם השמאל הסוציאליסטי והסוציאל-דמוקרטי על אמנה חברתית חדשה – אולי הסכמות של 50%, אולי של 80%.

זה לא "רק לא ביבי", ולא מפני שאין לגוש הימין 61 מנדטים. הסיבות עמוקות, והן נטועות במציאות החדשה, פוסט-טראמפ ופוסט-קורונה. "ישראל ביתנו", למשל, גלויה למדי בעניין ההתנתקות מהניאו-ליברליזם; "ימינה" ו"תקווה חדשה" מעמעמות מסרים, ואף מכילות אגף ליברטריאני "הארדקור", אבל גם נפתלי בנט וגם גדעון סער יודעים שהאופרה בכיכובם של רייגן ות'אצ'ר נגמרה. אל תיבהלו מ"פורום קהלת": הוא לא יוכל לשרוד באגף הזה לאורך זמן.

*  *  *

לא רק הליכוד השתנה. שתי הרשימות החרדיות (יהדות התורה היא לא רק ברית של שתי מפלגות, אלא פדרציה רופפת של חצרות חרדיות רבות) עברו שינוי בלתי הפיך. הן קשורות בעבותות לימין המדיני הקשה, וגם העמדה ה"חברתית" שלהן מוגבלת לקצבאות הילדים ומספר מצומצם של סוגיות מגזריות מובהקות. כאמור, שיתוף הפעולה שלהן עם נציגות הציבור הפלסטיני-ישראלי ועם השמאל החברתי – הסתיים.

לא רק הליכוד השתנה. הרשימות החרדיות עברו שינוי בלתי הפיך. הן קשורות בעבותות לימין המדיני הקשה, וגם העמדה ה"חברתית" שלהן מוגבלת לקצבאות הילדים ומספר סוגיות מגזריות מובהקות

ש"ס השתנתה: אריה דרעי חזר להנהגה, אבל לא יחזור ל-1992. דרעי החליט שהקו המדיני והאזרחי שאלי ישי הקצין, מיטיב עם המפלגה. גם יהדות התורה השתנתה.

משה גפני יכול להזכיר בפעם המיליון שהוא "השמאל המדיני של החרדים", ואין לכך שום משמעות. בוודאי לא אחרי בחירות 2021, שבהן גילו לתדהמתם מנהיגי "יהדות התורה" שהם מתחרים עם בצלאל סמוטריץ' על לפחות 2 מנדטים ברחוב החרדי.

המאבק על הפרדת דת ומדינה השתנה. יהדות התורה וש"ס עברו רדיקליזציה קלריקלית בשנות הביביזם. לפני 30 שנה, ש"ס הדירה את עצמה מ"מלחמות השבת" (הסמל הידוע היו משחקי הכדורגל). ש"ס החדשה רוצה תיאוקרטיה "על מלא", ונמצאת במרוץ חימוש מתמיד עם יהדות התורה: מי יותר מחמיר בהלכה, מי רוצה יותר הדרת נשים.

באגף השני של המחנה, הצד החילוני או מסורתי כביכול, הרטוריקה של דוד אמסלם ממחישה את החרדיזציה, או חרד"ליזציה, של הליכוד. המחנה עובר גיבוש וציפוף שורות: המפלגות החרדיות הופכות לימין מדיני, הליכוד רוצה יותר כפייה דתית.

אם מחנה השינוי רוצה לשקם את ישראל, ולהציל באמת את הדמוקרטיה, הוא חייב להשלים עם העובדה שהמצב הנוכחי והבריתות הנוכחיות אינם תאונה היסטורית, אלא תוצאה של תהליכים ארוכים, של היערכות מחדש, שלא מוגבלת לישראל.

אם מחנה השינוי רוצה לשקם את ישראל ולהציל הדמוקרטיה, הוא חייב להשלים עם כך שהבריתות והמצב הנוכחיים אינם תאונה היסטורית, אלא פרי תהליכים ארוכים של היערכות מחדש

די להסתכל בארה"ב: בתוך הסיעה הדמוקרטית ליברלים מובהקים חייבים להסתדר עם אגף שקורא לעצמו בגלוי סוציאליסטי. מולם, עומדת מפלגת טראמפ: כלכלה דרוויניסטית, מיזוגניה, גזענות ולהט"בופוביה גאים ומתריסים, שאיפה גלויה להרס הדמוקרטיה. וכמובן, הכחשת שינוי האקלים.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.