אחת הפריווילגיות השמורות לסטודנטים לפסיכולוגיה היא חובת השתתפותם כנבדקים במחקרים של הסגל האקדמי עד להשגת נקודות הפטור הנדרשות. בימי לימודַי מיהרתי להירשם למחקרים מיד כשנפתחו כדי לעמוד במִכסה הנכספת. אלמלא השתתפתי בהם, יתכן שהייתי לומדת עד עצם היום הזה.
אחת הפריווילגיות השמורות לסטודנטים לפסיכולוגיה היא חובת השתתפות כנבדקים במחקרי הסגל האקדמי עד להשגת נקודות הפטור הנדרשות
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
איני זוכרת את המחקרים בהם "התנדבתי" להשתתף, שככל הנראה לא עוררו בי ריגוש ולא הטביעו בי חותם. אך לעיתים מוצאים עצמם סטודנטים משתתפים במחקר שמתגלה לימים כבעל חשיבות רבה למקצוע, ואולי אף לחייהם האישיים.
אותם סטודנטים שהשתתפו במחקר הכלא של סטנפורד, למשל, מתקשים לשכוח אותו. לאחר שחולקו וצוּוְתו לתפקידי אסירים וסוהרים מצאו עצמם המשתתפים נוהגים באכזריות בחבריהם ללימודים שמוקמו מהצד השני למתרס, או חווים התעללות כזו מצדם. הניסוי שתוכנן להיערך במשך שבועיים נעצר מקץ ששה ימים לאחר שחברתו של החוקר פיליפ זימבארדו הגיעה לצפות בו, והזדעזעה מהסדיזם ומהסבל שראתה.
בדיעבד הודה זימבארדו שאולי התאהב בתפקידו כ"מנהל-הכלא" והזדהה עמו, בדומה לסטודנטים שהוצבו כ"סוהרים" והזדהו עם תפקידם שלהם. רק התערבות חברתו, ה"מבוגרת האחראית" שצפתה בדברים מהצד, אִפשרה לו להתפכח ולחדול מהניסוי.
אפקט "הצופה מן הצד" נחקר בהרחבה על-ידי החוקרים דרלי ולטאנה, בעקבות סערה שחוללה התעלמותם של תושבי שכונה ניו-יורקית מאירוע תקיפת צעירה למוות מתחת לחלונותיהם. הצעירה, תושבת השכונה, שבה מאוחר בלילה מעבודתה בפאב, כשגבר זר התנפל עליה בדקירות. זעקותיה גרמו לשכנים לפתוח אור בחלונות "אבל לא נראה שאיש מתכוון לרדת", העיד התוקף לאחר שנתפס ונשפט.
הצעירה, תושבת השכונה, שבה מאוחר בלילה מעבודתה בפאב, כשגבר זר התנפל עליה בדקירות. זעקותיה גרמו לשכנים לפתוח אור בחלונות, "אבל לא נראה שאיש מתכוון לרדת", העיד התוקף לאחר שנתפס ונשפט
למראה האורות ברח התוקף, והם כבו. לכן שב לקורבן שלא הצליחה להסתלק וחזר לדקור אותה. למשמע זעקותיה החוזרות שוב נפתחו האורות והתוקף שוב נסוג. משכַּבו האורות בשנית חזר ודקר אותה למותה.
במהלך האירוע שארך מעל לחצי שעה איש לא סייע לקורבן ולא הוזמנה משטרה. עיתונאי שחקר את המקרה כתב ששלושים ושמונה אנשים נורמטיביים עמדו ליד חלונותיהם, שמעו זעקות ואף ראו חלקים מהמתקפה, מבלי לעשות דבר.
היה זה עידן המחקרים הגדולים בפסיכולוגיה החברתית: צמד פסיכולוגים בשם דרלי ולטאנה תהה מה בסיטואציה מנע מהעדים להגיש עזרה, דבר שלא דרש מאמץ או סיכון גדולים מצדם. איך קורה שבקבוצת עדים גדולה לאירוע חמור כולם עומדים מנגד, ולא מגיבים.
לסטודנטים שהתנדבו לניסוי שערכו השניים נאמר שהם חלק מקבוצה, שכל אחד מחבריה יושב לבדו באחד משורת חדרים סמוכים. עליהם לדבר לפי תור למיקרופון, ולשתוק בשאר הזמן. אך למעשה, בחדרים הסמוכים לא ישב איש ובקעו מהם רק קולות מוקלטים. בשלב מסוים שמע הסטודנט הנבדק ש"אחד המשתתפים" בחדרים לידו עובר כביכול התקף אפילפטי וזועק לעזרה.
במהלך האירוע, שארך מעל לחצי שעה, איש לא סייע לקורבן ולא הוזמנה משטרה. עיתונאי שחקר את המקרה כתב ש-38 אנשים נורמטיביים עמדו ליד חלונותיהם, שמעו זעקות וראו מתקפה, מבלי לעשות דבר
רק שליש מהנבדקים נחלצו לסייע לו או ניסו להזעיק עזרה. בגרסה אחרת של הניסוי נאמר לנבדקים שבחדר לידם יושב משתתף בודד בלבד. כשלא חשבו שהם חלק מקבוצה גדולה אלא רק חלק משניים, כמעט כולם נחלצו מיד לסייע לשכן הסובל.
החוקרים הסיקו שכאשר אנשים מצויים בקבוצה שבה כולם מתעלמים מאירוע חמור גדל הסיכוי שגם הם יתעלמו ממנו, ולא יעשו את "המעשה הנכון" – את המעשה המוסרי, המצפוני, האתי, האכפתי והראוי. הם כינו את התופעה "פיזור אחריות": ככל שיש יותר עדים אילמים לאירוע של עוול, פגיעה או סכנה כלפי מישהו – כך מרגיש היחיד פחות אחריות כלפיו.
אך האם רק האלטרואיזם שלנו נפגע מנורמה קבוצתית של העלמת-עין? מסתבר שגם כשנשקפת לאנשים סכנה אישית ישירה ברורה ואפילו מיידית הם נוטים להתעלם ממנה, אם הם נמצאים בקבוצה שכל חבריה מתעלמים מהסכנה הזו.
כלומר, גם תגובה הישרדותית אגואיסטית במצבי חירום נפגעת כשהלחץ החברתי מכתיב דפוס של התעלמות מהאירוע. בניסוי אחר שערכו דרלי ולטאנה הם הושיבו את הנבדקים למלא שאלון לצד משתתפים נוספים, שבעצם שיתפו-פעולה עם החוקרים. לחדר הוחדר עשן סמיך אך משתפי-הפעולה שהונחו מראש להתעלם ממנו פשוט המשיכו לכתוב.
https://www.youtube.com/watch?v=BdpdUbW8vbw&ab_channel=HeroicImaginationTV
הנבדקים התמימים גילו סימני-דאגה ברורים. הם הביטו בחשש בעשן המצטבר אך למראה שותפיהם לחדר שנותרו רגועים ושלווים חזרו לכתוב גם הם, מתעלמים מהעשן ומהאינסטינקטים שלהם כאחד. רק כשהצטבר דוק לבן על שערם ושפתיהם, נכנסו החוקרים לחדר ועצרו את הניסוי. יש להוסיף כי כשערכו ניסוי כמעט זהה שבו ישבו הנבדקים לבדם בחדר, ללא נוכחות משתפי-פעולה שמתעלמים מהעשן, התייחסו מיד הנבדקים לעשן כאל מצב-חירום ומיהרו לדווח עליו.
החוקרים הסיקו, שכשאנשים מצויים בקבוצה שבה כולם מתעלמים מאירוע חמור, גדל הסיכוי שגם הם יתעלמו ממנו. הם כינו זאת "פיזור אחריות": ככל שיש יותר עדים אילמים לאירוע – כך מרגיש היחיד פחות אחריות כלפיו
החוקרים הסיקו שאפילו במצבי-חירום אישיים ברורים נעדיף לסכן את חיינו ובלבד שלא להפר את הנורמות והמוסכמות. כשכולם סביב נותרים אדישים ופאסיביים, אף אחד לא רוצה להיות ההיסטרי היחיד שעושה עניין מכלום. הממצאים הללו חזרו על עצמם בשורת מחקרי המשך. לכן, "אפקט הצופה מן הצד" נחשב לחזק ומבוסס בפסיכולוגיה.
מחקרים אלו בודקים את התגברות הנטייה האנושית הקיימת ממילא להתכחש לסכנה ולהימנע מנטילת אחריות במצבים שבהם החושים משדרים שיש סכנה, תחת השפעת הנורמה והלחץ הקבוצתיים. כמו שכתב פרויד שנים רבות קודם
"במצבים אלו, תנודות-הרגש והפעילות האינטלקטואלית של היחיד חלשים מכדי לבוא לידי ביטוי בעצמם, ותלויים לחלוטין בחיזוקים שמקורם בפעולות החזרתיות של האחרים".
אך מסתבר שלא רק תגובתנו לסכנה מושפעת מלחץ חברתי: גם תהליכי-שיפוט אובייקטיביים של מידע חושי יומיומי וברור נפגעים ממנו. וכאן אנו מגיעים לניסוי המפורסם של אש, שביקש מהסטודנטים שהשתתפו במחקר שלו להשוות בין שלושה קווים.
אש הראה כי כשמציגים לנבדקים שלושה קווים באורכים שונים ושואלים אותם איזה מהשלושה זהה לקו אחר שמוצג בנפרד, הם יענו את מה שעונים האחרים במקום את התשובה הנכונה, שברורה לעין מעל לכל ספק. הקונפורמיות האנושית, מסתבר, גוברת גם על השיפוט הקוגניטיבי הבסיסי בפירושם היומיומי של נתונים פשוטים. קל וחומר כשהנתונים עמומים ומשתמעים לשתי פנים.
מחקרים אלו בודקים את התגברות הנטייה האנושית, הקיימת ממילא, להתכחש לסכנה ולהימנע מנטילת אחריות במצבים שבהם החושים משדרים שיש סכנה, תחת השפעת הנורמה והלחץ הקבוצתיים
אמנם סיימתי את חוק לימודי בעבר הרחוק אך שוב אני מוצאת את עצמי נאלצת להשתתף בניסוי, הפעם בדומה לכלל הציבור. בניגוד למחקרים מימי לימודי שלא הותירו בי חותם, הפעם נראה שמדובר בניסוי שלא יישכח במהרה. גם את הניסוי הזה מנהל אש, נחמן אש, לצד עמיתיו מהדרג הרגולטורי והביצועי. בניגוד לניסוי המקורי שערך סלומון אש, הקווים שעלינו לבדוק בניסוי הנוכחי אינם סטטיים ופשוטים אלא דינמיים, מתחלפים ומרצדים בדומה לשלט-חוצות בטיימס סקוור.
לנוכח העמימות הרבה שמציב בפנינו הווריאנט הנוכחי של הנגיף, דומה שעורכי הניסוי ויתרו על הצגה ברורה של הנתונים כהווייתם והותירו את הציבור לנפשו ולהשערותיו. בעוד שלנבדקים במחקר של סלומון אש או במחקרים של דרלי ולטאנה ואפילו זימבארדו הוצגו כללים יציבים וברורים, הכללים בניסוי של נחמן אש משתנים מרגע לרגע, ותרשים-הזרימה שלהם מזכיר תוצר של משחק הטוויסטר.
כשכלב הולך לפני בעליו ומגיע לצומת הוא עוצר להביט לאחור, כדי להבין מהבעלים לאן פונים. ואילו כשאנשים לא יודעים כיצד לנהוג הם מביטים לצדדים אל חברי הקבוצה, כדי להבין מה עושים. בוואקום שיצרו נסיבות האומיקרון, אשר גררו הרמת-ידיים מצד הממשלה בכל הנוגע לבדיקות, להנחיות, למגבלות, לאכיפה, למימון ולהסברה, אנשים נשענים יותר מתמיד על הנורמה החברתית.
ואכן, מחקרים מראים שבתקופות עמימוּת וסחרור אנשים נשענים יותר על הנורמה החברתית בקבלת החלטות בריאותיות. והנורמה החברתית נוטה לרוב להתעלם מסכנות ולהכחיש את ממשותן, באופן שאינו תואם לההסתברות שיתרחשו או לחומרתן הפוטנציאלית. כפי שהראו המחקרים לעיל, בתוך קבוצה מוגברת הנטייה להתכחש לסכנה, ולהתעלם ממידע שמעיד עליה.
מחקרים מראים שבתקופות עמימוּת וסחרור אנשים נשענים יותר על הנורמה החברתית בקבלת החלטות בריאותיות. והנורמה החברתית נוטה לרוב להתעלם מסכנות ולהכחיש את ממשותן
נראה שמנהלי הניסוי העכשווי בו משתתפים כולנו איבדו עניין בנבדקים שלהם, למרות שברור שהנבדקים מבולבלים ומאבדים את זה. הפעם, בשונה מהניסויים של זימבארדו או דרלי ולטאנה, לא נראה באופק מבוגר אחראי שיופיע לחדול את הניסוי ולעצור את הקריסה הקולקטיבית לסחרור.
האחראים מסתפקים בניפוק תחזיות פסיבי לציבור משל היו עובדי השירות המטאורולוגי ולא מנהליו של אירוע אפידמיולוגי אקוטי. דווקא בשלב כאוטי זה מנוהל האירוע בידי הטיית פיזור-האחריות, במקום בידיו של מבוגר אחראי.
עצירת הבדיקות וההפחתה במגבלות מפורשת בידי רבים כאינדיקציה לחלוף סכנת המגפה במקום לכך שהמערכת אינה עומדת בעומס. ככל שנשמעים יותר קולות מסוג זה כן גוברת השפעתם, והציבור "מיישר עמם קו". המצב מפורש לפי הנורמה ולא לפי מעט הנתונים האובייקטיביים שעוד נותרו, בדומה למסקנות מחֵקר הקונפורמיות בניסוי של סלומון אש.
מחקרי המשך לאַש הראו שאם יש בקבוצה ולו אדם אחד אחר שבוחר בקו הנכון, גם הנבדק מעז לבחור בו. הפסיכולוגית לורן סלייטר שכתבה על מחקרי פיזור האחריות מספרת על חוקר בשם ארתור בימן שמצא, שככל שמלמדים אנשים על ההשפעות המזיקות של דינמיקת ההתעלמות הקבוצתית מסכנוֹת, כך "מחסנים" אותם מפני התעלמות מסכנות, ומסייעים להם לשמור על עצמם ועל חבריהם בהתאם למציאות ולא בהתאם למוסכמות.
הפעם, בשונה מניסויי זימבארדו או דרלי ולטאנה, אין מבוגר אחראי שיחדול את הניסוי. האחראים מסתפקים בתחזיות פסיביות לציבור משל היו עובדי השירות המטאורולוגי ולא מנהלי אירוע אפידמיולוגי אקוטי
אש הנוכחי מכיר מחקר אמפירי, ויודע שחזרה על תנאים שמובילים לאפקט ידוע תוביל לשחזור הממצאים הקודמים. אך דווקא בתנאים המעודדים בבירור קריסה להכחשת הסכנה נמנעים אש ועמיתיו מהנחיית הציבור לבחור בקו הנכון.
דווקא בימים מאתגרים שדורשים אחריות אישית רבה, מופקר הציבור לשליטת הטיית פיזור האחריות. כשכולם סביב נותרים פסיביים ואדישים, איש לא רוצה להיות היחיד שמתריע על סכנה. אך לצד חיסון הציבור מפני הנגיף חשוב לחסנו גם מפני הטיות חשיבה שפוגעות בשיקול-דעתו, דרך הצבעה והנכחה ברורות ועקביות על הנתונים וההנחיות.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו