הגל החמישי של הקורונה מבליט את מה שהיה כבר ברור מזה זמן. התקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ויתרה על ניתוח מושכל של המצב, על הבאת נתונים עובדתיים, על השוואות מדוקדקות לגלים הקודמים או למדינות בנות-השוואה בעולם, על הצגת חלופות מוצקות למדיניות הממשלה, ובאופן כללי ויתרה על דיון מעמיק ומבוסס-עובדות.

התקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ויתרה על ניתוח מושכל של המצב, הבאת נתונים עובדתיים והשוואתיים, הצגת חלופות מוצקות למדיניות הממשלה או דיון מעמיק ומבוסס-עובדות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במקום לעשות את העבודה המקצועית והלא קלה הזאת, התקשורת גולשת עמוק יותר ויותר למחוזות סיפורי הצבע האנושיים, האנקדוטות שבמקרה הנפיקו צילומים אטרקטיביים, וכמובן גם מסרים מוטים פוליטית המגיעים ממעגלי נתניהו, אותם מעגלים שבנו והזינו במשך שנים ארוכות את מרבית כלי התקשורת ולמעשה יצרו אותם במתכונתם הנוכחית.

עיון מהיר בנתונים, הזמינים באינטרנט גם לאזרחים שאינם עיתונאים, מגלה כי מצב התחלואה האובייקטיבי בישראל לא רק שאינו רע בהשוואה למדינות מתקדמות בעולם, אלא הוא אף טוב יותר מרבות מהן. מספרי החולים קשה והמתים נמוכים יחסית, הן בהשוואה בינלאומית והן בהשוואה לגלים הקודמים בישראל.

משום מה אין כאן נתונים על יפן וטיוואן, אבל יש מערביות מתקדמות – תסתכל ותראה. מצבנו בהשוואה אליהן בסדר גמור https://t.co/RFpH75d2vp

— Eran Etzion ערן עציון (@eranetzion) January 9, 2022

אבל המסגור שהתקשורת בחרה לסיפור הוא "כאוס", "הממשלה הרימה ידיים", "אובדן שליטה". מעניין להשוות בין המסגור הזה למסגור שנבחר בימי השיא של הגלים הקודמים, בפרט אלו שניהלה הממשלה הקודמת.

התקשורת ברובה בחרה אז ביישור קו עם הנרטיב הממשלתי, צידדה בכל הצעדים החריפים שנקטה הממשלה, הסגרים, מעקבי השב"כ, סגירת נתב"ג ופתיחתו על פי שיקולים פוליטיים, וכמובן גם הגבלת ההפגנות נגד הממשלה.

עיון מהיר בנתונים, הזמינים באינטרנט גם לאזרחים שאינם עיתונאים, מגלה כי מצב התחלואה האובייקטיבי בישראל לא רק שאינו רע בהשוואה למדינות מתקדמות בעולם, אלא הוא אף טוב יותר מרבות מהן

מה השתנה? הכל ולא כלום. הממשלה התחלפה, הקורונה כבר אינה "חדשות" אלא גלים מחזוריים, והישראלים, כמו כלל אזרחי העולם, כבר למודי נסיון. ניתן היה לצפות להתנהלות שונה מצד התקשורת. כזו שלומדת את לקחי העבר הקרוב וההתמודדות עם הגלים הקודמים, מנתחת אותם ומסיקה מסקנות, מזקקת את השאלות החשובות העומדות בפני קובעי המדיניות מזה והאזרחים מזה, ומעוררת דיון מבוסס-נתונים ונסיון.

ננסה לתת דוגמה – שאלת הפיצויים לבעלי עסקים ולשכירים שפרנסתם נפגעת עקב הקורונה. תקשורת מקצועית ואחראית הייתה לומדת לעומק את לקחי מדיניות הממשלה הקודמת, שכזכור "פיזרה כסף מהליקופטרים", כמו רבות מאחיותיה בעולם, בהובלת ו"השראת" ממשל "Print me the money" טראמפ.

Lessons from the Fed's $3 trillion money printing.

In three and a half months, the Fed's balance sheet has expanded by 75%.https://t.co/7FEGfxjIia

My piece @livemint

— शिक्षित बेरोज़गार (@kaul_vivek) June 17, 2020

לאן הלכו הכספים הללו? מה היו האפקטים השונים, רצויים ולא רצויים, של הזרקת הכסף המאסיבית למשק? מה המסקנות מכך? כיצד ניתן לעצב מדיניות פיצויים ותמריצים שתיצור אפקטים חיוביים יותר, ותישמר מהטעויות שבוצעו בגלים הקודמים? את הניתוח הבסיסי והכל כך מתבקש הזה לא תמצאו בתקשורת העברית, ואת כל השאלות הללו רק מעטים ביקום התקשורתי טורחים לשאול.

תקשורת מקצועית הייתה לומדת לעומק את לקחי מדיניות הממשלה הקודמת, ש"פיזרה כסף מהליקופטרים". לאן הלכו הכספים? כיצד השפיעה הזרקת הכסף המאסיבית למשק?

הדיון הציבורי עומד בסימן התבטאויות מוקצנות ותמוהות של שר האוצר ליברמן מזה ("יצאתי לאכול עם חבר במודיעין וראיתי שכל המסעדות מלאות"), או אנקדוטות דוגמת הדיבידנד המחוצף ששילם לעצמו הראל ויזל מ"FOX" על חשבון משלם המיסים מזה. תמונת מצב מלאה, גרפים מאירי עיניים עם הנתונים המרכזיים? לא בבית ספרנו.

הטון השולט הוא "צריך לפצות את האזרחים". האמנם? מי אמר ועל סמך מה? יכול בהחלט להיות שמדיניות פיצויים דיפרנציאלית, שתתמקד בנפגעים אמיתיים ומוכחים ותציב מדדים ברורים לשימוש בכספים, היא הנכונה. אבל גם במסגרת מדיניות כזו יש הרבה מאוד שאלות שחובה לשאול, וכלי-מדיניות מגוונים שיש לשקול ולהחליט אם וכיצד להפעיל.

מנגד, יתכן שהנזקים שנגרמו עד כה ניתנים להכלה גם ללא הזרמות כספים מאסיביות. רשויות המס והתעסוקה אמורות להיות מסוגלות להפיק תמונה מלאה ומדויקת של מצב ההכנסות, האבטלה וכל שאר הנתונים הנדרשים להחלטה מושכלת על מדיניות. האם הם הונחו להציג תמונה כזו? האם לא ראוי שהתמונה הזו תוצג גם לציבור באופן מלא ושקוף? אם לא על ידי הממשלה אז על ידי התקשורת?

אבל נדמה שהנחת העבודה של כלי התקשורת היא שאת הציבור כל זה לא מעניין, או חמור מכך, שעדיף שהוא ימשיך לא להתעניין ולא לדעת. ויתכן בהחלט שהגישה הזו תואמת גם את גישתו של שר האוצר ושל רבים בממשלה, בכנסת ובקרב הפקידות הבכירה.

הדיון הציבורי עומד בסימן התבטאויות מוקצנות ותמוהות או אנקדוטות. גרפים מאירי עיניים עם הנתונים המרכזיים? לא בבית ספרנו. נדמה שהנחת העבודה של כלי התקשורת היא, שאת הציבור זה לא מעניין

כיוון שלא מדובר בהתנהלות חריגה אלא בשיטה, ולא רק בסוגיות הקורונה אלא בכל אופי הסיקור התקשורתי של הסוגיות הקריטיות בחיינו הציבוריים, אין מנוס מהצבת סימני שאלה על כלל מערכת התמריצים, חיוביים ושליליים, המניעים את התקשורת.

רבות נכתב על הנושא הזה בשנים האחרונות, בעיקר על ידי גיא רולניק בדה-מרקר. כמו בזירות רבות אחרות, מה שקורה בישראל מתכתב עם המתרחש בעולם, אבל מצליח ליצור ואריאנטים מוקצנים של תופעות גלובליות.

התקשורת במשבר עקב עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, אובדן האמון במוסדות "הסדר הישן" שהתקשורת המסורתית נמנית עליו, המעבר מברודקסטינג לצפייה על פי דרישה, נדידת כספי המפרסמים לגוגל ופייסבוק ועוד. אבל שוק התקשורת הישראלי הקטן והמסוגר בדלת אמותיו העבריות הוא גטו שמאפשר לתופעות שליליות להתפתח ולשגשג בלי הפרעה, בלי נקודות-השוואה חיצוניות. רוב עצום של צרכני התקשורת הישראלים אינם צורכים תקשורת באנגלית או בשפות אחרות (להוציא קהילת דוברי הרוסית, ובמקרה הזה המקורות החיצוניים גרועים אפילו יותר מהמקומיים). זה מאפשר סוג של גן עדן של שוטים דוברי-עברית, חסרי פרספקטיבה ונוחים למניפולציות.

מאין יבוא עזרם של הישראלים המבינים את עומק הבעיה וחפצים בשינוי, ושל אלה שאולי אינם יורדים לשורשיה אך ישמחו לצרוך תקשורת מקצועית ומעמיקה יותר?

הראשונים שאמורים לספק את הפתרונות הם כלי התקשורת הציבוריים, הממומנים מכספי הציבור ואמורים להיות מקצועיים, אתיים ונטולי פניות. לצידם פועלים עיתונאים וכלי תקשורת עצמאיים, דלי משאבים אך עתירי מוטיבציות נכונות לשרת את האינטרס הציבורי. בנוסף ומעל לכל אלה אמורים המוסדות הפוליטיים, בעיקר הממשלה והכנסת, לצלול לעומק הסוגיה וליצור פתרונות מערכתיים ורגולטוריים לכשלי-השוק של התקשורת הישראלית.

שוק התקשורת הישראלי הקטן והמסוגר בדלת אמותיו העבריות הוא גטו שמאפשר לתופעות שליליות להתפתח ולשגשג בלי הפרעה. זה מאפשר גן עדן של שוטים דוברי-עברית, חסרי פרספקטיבה ונוחים למניפולציות

למרבה הצער, לא נראה שיש במוסדות האלה כיום את הרצון ואת היכולת אפילו לגעת בנושאים המורכבים הללו. המצב הנוכחי איננו נתפס כבעייתי מספיק בכדי להניע אותם לפעולה. כמו במרבית האספקטים של "החיים עצמם" בישראל 2021, רק לחץ ציבורי מתמשך יוכל להביא, בהדרגה, את השינוי.

אפשר להתחיל בהפסקת צריכתם של אותם כלי תקשורת שמועלים בשליחותם העיתונאית ובמקום לספק תמונת מצב מקצועית ומנותחת, בוחרים להאביס את הציבור במזון מעובד ועתיר קלוריות ריקות.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית