"יום שני השחור" – זועקות כותרות העיתונים בארגנטינה. ביום אחד (אתמול) נוספו כמיליון בני אדם למעגל העוני. אחוז העניים עלה מ32% לכ-40%, ומספר העניים שהוסיף שלטונו של  נשיא ארגננטינה, מאוריציו מאקרי, למעגל העוני – עומד היום על כארבעה מיליון. כל זאת לפי הערכות לא רשמיות – כי הכל קורה ברגעים אלה ממש, והחישובים בעיצומם

*  *  *

נתונים נוספים: המטבע המקומי איבד 25% מערכו, מניות החברות הארגנטינאיות הנסחרות בוול סטריט נחתכו בקרוב ל-50% משווין, והאווירה ברחוב היא של פאניקה. חברות גדולות וחוסכים קטנים שוברים תוכניות חיסכון ונמלטים לחיקו החמים של הדולר האמריקאי, המטבע החביב על הארגנטינאים מאז ומתמיד.

יש מי שמתאר את ארגנטינה כעוף החול, אותה ציפור מיתולוגית שנשרפת וחוזרת לחיים מתוך אפרה, אלא שהעוף הארגנטינאי חוזר לחיים ונוצותיו מרוטות, זנבו חרוך ובריאותו הכללית מתדרדרת משריפה לשריפה.

יש מי שמתאר את ארגנטינה כעוף החול, הציפור המיתולוגית שנשרפת וחוזרת לחיים מאפר. אלא שהעוף הארגנטינאי חוזר בנוצות מרוטות, זנב חרוך, מתדרדר משריפה לשריפה

המדינה שבשנות העשרים היתה מגדלור קורא למהגרים מהיבשת הישנה, פריז של דרום אמריקה, מתחרה ממשית של "אמריקה" שבצפון כיעד נחשק לנחילי אדם מאיטליה, ספרד ואפילו גרמניה.

ארגנטינה שבשנות החמישים היתה הכלכלה החזקה בדרום אמריקה ואחת המדינות העשירות בעולם. המדינה שאפילו בשנות השבעים היתה מושא קנאה לשאר מדינות היבשת בשל רמת החינוך, הבריאות ורמות העוני הנמוכות – היא מזה כחמישים שנה דוגמה עצובה לאיך הנהגה פוליטית מושחתת ומנותקת יכולה להשמיד כל חלקה טובה (כל קשר למדינה קטנה במזרח התיכון על אחריות הקורא בלבד)

בנאום של הנשיא מאוריציו מאקרי ביום שני, לאחר היוודע ההשלכות הכלכליות הקשות של תוצאות הבחירות המוקדמות, הוא בחר להאשים את האופוזיציה ואפילו את הבוחרים שלטענתו שגו כשבחרו בפופוליזם הפרוניסטי, מה שגרם לחוסר אמון של השווקים הבינלאומיים בעתיד המדינה.

שום מילה של ביקורת עצמית על המדיניות הכלכלית ההרסנית שניהל במשך שלוש וחצי שנים שהביאו את שער הדולר לטפס מ-16 פסו ל-45 פסו, את האינפלציה מ-20% לשנה ל-55%, את החוב החיצוני שעלה מ-20% מהתל"ג לכמעט 90%. בארגנטינה, האשמה תמיד היא של מישהו אחר. הפופוליסטים מאשימים את אמריקה ואת הנאוליברליזם, הליברלים מאשימים את הפופוליסטים.

רוב הכלכלנים הרציניים חוזים שחורות, הם מדברים על ספירלה של היפר אינפלציה כסכנה ברורה וממשית, על סכנת חדלות פרעון בטווח הקצר, שתי קטסטרופות שהארגנטינאים מכירים היטב, חדלות הפרעון האחרונה הוכרזה ב2001-2002 וגררה את ארגנטינה למשבר שהשאיר אחריו 60% מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני, ולכאוס של חמישה נשיאים שהתחלפו תוך שבועיים. ההיפר אינפלציה היא זכרון קצת יותר רחוק, מסוף שנות השמונים – תחילת שנות התשעים, אבל גם אז המדינה עברה רמות של עוני בלתי נתפס, כולל פשיטות על סופרמרקטים של אנשים שירדו ממעמד בינוני למצב של רעב ללחם.

חדלות הפרעון האחרונה  גררה את ארגנטינה למשבר שהשאיר אחריו 60% מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני, ולכאוס של חמישה נשיאים שהתחלפו תוך שבועיים

ארגנטינה חיה ממשבר למשבר, כל נשיא שעולה לשלטון מחשיב את עצמו למשיח שבא להמציא את הגלגל מחדש, שום פוליטיקה כלכלית לטווח ארוך אפשרית במצב כזה, והקיטוב וחוסר האמון בין המחנות הפוליטיים רק הולך וגובר.

גם היום, באמצע מה שנראה כמו משבר עם פוטנציאל קטסטרופלי, אין סימנים להדברות בין השלטון העכשווי לבין מי שנראה כמו השלטון שיחליף אותו בסבירות קרובה לוודאית בדצמבר השנה. אין דיאלוג על מנת לתאם העברת שלטון באופן מסודר ועל מנת לשדר סימני הרגעה למערכת הפיננסים הבינלאומית.

הנשיא מאקרי מעדיף להמשיך לפזר איומים ואזהרות מפני הסכנה הטמונה בחזרת הפופוליזם. בכך הוא מחדיר עצבנות לשווקים, ומחריף את המשבר. השאלה היחידה היא האם הכלכלה תתפוצץ לו בפרצוף, או שהוא יגיש את הפצצה המתקתקת למחליפו, על מנת שההתמוטטות הבלתי נמנעת תתרחש תחת שלטון "הפופוליסטים".

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.