בשנות ה־30 של המאה ה־20, כ־30 מיליון אמריקאים האזינו לשידורי הרדיו השנויים במחלוקת של הכומר הקתולי צ'ארלס אדוארד קוגלין, שהטיף וקידם השקפות אנטישמיות בקרב קהל מאזינים נוצרי.

בקיץ 1939, הכומר הקנדי קרא מעל גלי האתר להקים את מה שהפך בסופו של דבר ל"החזית הנוצרית", ארגון פרו־נאצי שמטרתו המוצהרת הייתה להילחם בקומוניזם ולקדם חרם נגד יהודים.

מאחורי דלתיים סגורות לארגון הייתה אג'נדה זדונית אף יותר, מספר צ'ארלס ר' גלאגר, שחקר תיקי מודיעין שסיווגים הוסר לאחרונה. אפילו שבסופו של דבר 17 מחברי הארגון הועמדו לדין באשמת תכנון פעולה להפלת הממשל האמריקאי, הניסיון להציג את הארגון כחבורה של מוקיונים הוביל לכך שאף אחד כמעט לא התייחס אליו ברצינות, עד עכשיו.

"'החזית הנוצרית' האמינה בתוקף שהסובייטיזציה של ארצות הברית לא מהווה רק איום על הדמוקרטיה ועל הקפיטליזם, אלא שבסופו של דבר היא תחסל את הקתוליות", אומר גלאגר – שספרו "הנאצים של כיכר קופלי: הסיפור הנשכח של החזית הנוצרית" יצא לאור לאחרונה – בריאיון לזמן ישראל מביתו בניו המפשייר.

צ'ארלס קוגלין תוקף את ממשלת רוזוולט, יולי 1936 (צילום: AP Photo)

גלאגר, 55, כומר ישועי רומי־קתולי ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בוסטון קולג' – שספרו "הדיפלומטיה הסודית של הוותיקן" מ־2008 זיכה אותו בפרס ג'ון גילמרי שי של האגודה ההיסטורית הקתולית האמריקאית – הקדיש כעשר שנים למחקר עבור ספרו האחרון.

את רוב התקופה הזאת הוא בילה בבחינה דקדקנית של מסמכי מודיעין, דוגמת התיק של ה־FBI על "החזית הנוצרית", שמכיל כ־2,500 עמודים. "לפני שהתחלתי לחקור את הנושא, להיסטוריונים לא הייתה גישה לתיקים של ה־FBI", אומר גלאגר. "אז כולם אימצו את הנרטיב שלפיו 'החזית הנוצרית' הוא מן ארגון מוקיוני, קונדסי.

"הגרסה הזאת של הסיפור אומרת בעצם – היה משפט, כולם זוכו, ואז ההיסטוריה של הארגון הולכת לאיבוד בגלל מלחמת העולם השנייה", אומר גלאגר. "אני רציתי להראות כמה מסוכן הארגון הזה היה באמת".

בספרו מתאר גלאגר איך הרעיון להקמת "החזית הנוצרית" הופיע תחילה בעיתון של קוגלין, "צדק חברתי", ביוני 1938, לצד תמונה ענקית של האפיפיור פיוס האחד־עשר.

הכומר צ'ארלס קוגלין לוחץ את ידו של מושל מסצ'וסטס ג'יימס מייקל קרלי, 13 באוגוסט 1935 (צילום: Boston Herald- Traveler Photo Morgue/ Boston Public Library/ Courtesy of Harvard University Press)

קוגלין ראה את הארגון בעיני רוחו ככוח מיליטנטי שיסייע למאמץ העולמי להביס את הקומוניזם האתיאיסטי, שכבר קנה אחיזה ברוסיה המהפכנית ואפילו במדינות קתוליות כמו ספרד ומקסיקו

קוגלין ראה את הארגון בעיני רוחו ככוח מיליטנטי שיסייע למאמץ העולמי להביס את הקומוניזם האתיאיסטי, שכבר קנה אחיזה ברוסיה המהפכנית ואפילו במדינות קתוליות כמו ספרד ומקסיקו, בהן כמרים ואנשי דת נוצרים אחרים נרצחו על ידי קומוניסטים בשל אמונותיהם הדתיות.

"החזית הנוצרית" גם נועדה להוות משקל נגד אסטרטגי לחזיתות עממיות אחרות – קבוצות חברתיות אנטי־פשיסטיות שחבריהן היו מתונים, ליברלים וסוציאליסטים, נוסף על הקומוניסטים, ושזכו להכרה רשמית מצד הקונגרס העולמי השביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי ב־1935.

גלאגר מראה כיצד ההשקפות הנוצריות־ימניות הקיצוניות של קוגלין שאבו השראה משני רעיונות מרכזיים: התפיסה הנוצרית הוותיקה של "רצח האל", שלפיה היהודים נושאים באחריות נצחית למותו של ישו; והיודו־בולשביזם, תיאוריית קונספירציה שלפיה הקומוניזם נוצר כחלק ממזימה יהודית להחריב את עמי אירופה.

צ'רלס גלאגר (צילום: באדיבות הוצאת אוניברסיטת הרווארד)

גלאגר אומר כי הכמורה הקתולית תרמה רבות לצמיחתה ולשגשוגה של "החזית הנוצרית". כמרים קתולים בניו יורק ובבוסטון סיפקו מחסה משפטי, פוליטי, מנהיגותי־תיאולוגי וכנסייתי. האחרון שימש "להנמקת והצדקת הרשע עבור תנועת 'החזית הנוצרית'", לדברי ההיסטוריון.

אולם, מאמיניהם ההדיוטות הם אלה שראו את עצמם כמשמר החלוץ של "החזית הנוצרית" במלחמת הקודש נגד הקומוניסטים והיהודים. שתי דמויות ממלאות תפקיד חשוב בסיפור של גלאגר – ג'ון פ' קסידי מניו יורק ופרנסיס פ' מוראן מבוסטון.

לא אשמים

תור הזהב של "החזית הנוצרית" בניו יורק היה קצר. הארגון החל להתגבש תחת הנהגתו של קסידי בסתיו 1938. גלאגר מציין כי בשלהי 1939, חברים קיצונים ב"חזית הנוצרית" הלכו בעקבותיו של אדולף היטלר.

על פי תיעוד ממפגש של "החזית הנוצרית" בניו יורק בספטמבר 1939, אחד החברים, ג'ו לבק, אמר בו כי נוצרים, "בייחוד קתולים, צריכים להשמיד את היהודים בדיוק כמו שהיטלר עושה עכשיו בפולין".

הסניף הניו יורקי של "החזית הנוצרית" אסף רובים ומקלעים והרכיב מטעני צינור. כולם נועדו לשימוש במהפכה פוליטית־תיאולוגית מחתרתית

זמן קצר לאחר אותו מפגש, "החזית הנוצרית" נקטה את הצעדים הראשונים לקראת הפיכתה לארגון צבאי למחצה. אפילו שמדובר בקבוצה מצומצמת –פחות מ־20 חברים, הסניף הניו יורקי של "החזית הנוצרית" אסף רובים ומקלעים והרכיב מטעני צינור. כולם נועדו לשימוש במהפכה פוליטית־תיאולוגית מחתרתית.

עד חורף 1940 כבר הוגשו כתבי אישום פדרליים נגד כמה מחבריה הלוחמניים ביותר של "החזית הנוצרית" בגין קשירת קשר להמרדה וגניבת נשק. התקשורת האמריקאית העניקה כיסוי נרחב למשפטו של קסידי ושל קבוצת חסידיו הקטנה מ"החזית הנוצרית" בניו יורק, שהתנהל באותה שנה.

המשפט של חברי "החזית הנוצרית" בניו יורק, 9 באפריל 1940. משמאל לימין: לארוי קיגן, ג'ון ויברוק, ליאו הילי (עורך הדין שהגן על 11 מחברי החזית הנוצרית) וג'ון קסידי. בשורה האחורית, משמאל לימין: ג'ון פ' קוק, ניק ארנקה, מקלין בוטיגר, פרנסיס מלון, אדוארד וולש, מייקל ויל, ג'ון גראף, ויליאם בושנל (צילום: AP Photo)

גלאגר אומר כי מטרתם הייתה ברורה – לכונן בארצות הברית דיקטטורה זמנית ולעורר מהפכה שתחסל את הקומוניסטים ואת היהודים. חקירת "החזית הנוצרית" הייתה אחת משלוש החקירות הפדרליות הגדולות ביותר שהתקיימו אי־פעם בארצות הברית.

"אני מביא בספר שלי הרבה מסמכים שמראים שגם הנשיא [פרנקלין דלאנו] רוזוולט היה מעוניין בפיקוח על הארגון, וזה מה שבסופו של דבר הוביל להרבה פעילות מודיעינית נגד 'החזית הנוצרית'", אומר ההיסטוריון.

גלאגר מדגיש כי המודיעין הבריטי "עבד קשה כדי להפיל את 'החזית הנוצרית'" וכי יש גם "סיבה להאמין שמרגלים סובייטים ניסו [לעשות את אותו הדבר]". ב־1940, כשחברי "החזית הנוצרית" עמדו למשפט, ההנהגה הקתולית בארצות הברית טאטאה את פעולותיו של הארגון מתחת לשטיח.

גלאגר אומר כי המדיה הקתולית הפיצה פחות או יותר את אותו המסר – להרחיק את אותם גברים מהכנסייה ולהציג אותם כתימהוניים, אנשים אומללים שסבלו מאשליות. למרבה הפלא, גם התביעה לקחה חלק בפרויקט הזה, אומר ההיסטוריון.

מנהיג "החזית הנוצרית" בבוסטון, פרנסיס מוראן, מציג לראווה את ביטאוני הארגון, ינואר 1942 (צילום: Boston Herald- Traveler Photo Morgue/ Boston Public Library/ Courtesy of Harvard University Press)

ב־24 ביוני 1940, חבר המושבעים במשפט ההסתה למרד של "החזית הנוצרית" מסר את פסק הדין שלו – תשעה מהנאשמים זוכו, והאישומים נגד חמישה נוספים הוסרו

ב־24 ביוני 1940, חבר המושבעים במשפט ההסתה למרד של "החזית הנוצרית" מסר את פסק הדין שלו – תשעה מהנאשמים זוכו, והאישומים נגד חמישה נוספים הוסרו, אם כי ניתן היה לקיים משפט חוזר נגדם. זאת לאחר שהאישומים נגד שניים מהם בוטלו לחלוטין.

פירוש הדבר היה ש־16 מתוך 17 הנאשמים שהועמדו למשפט נמצאו בלתי אשמים. הנאשם האחרון לא זכה לשמוע את פסק הדין. פחות מעשרה ימים אחרי תחילת המשפט, גופתו של קלאוס ארנקה, שניסה לגייס מדריך ירי במקלעים עבור מזימת הטרור של החזית הנוצרית, נמצאה תלויה במרתף של בניין דירות במרחק שני רחובות מביתו.

עורך דינו של ארנקה טען כי הלקוח שלו נחטף ונרצח בדרכו לבית המשפט. לא נפתחה חקירה הנוגעת לנסיבות מותו.

ממשיכים הלאה

לאחר מזימת הטרור של "החזית הנוצרית" בניו יורק ב־1940, פעילות ההמרדה של הארגון עברה לבוסטון. גלאגר אומר שככל הנראה פרנסיס מוראן הנזכר לעיל הוצב רשמית כראש "החזית הנוצרית" בבוסטון לאחר משפטו של קסידי בני יורק.

הכומר הקתולי צ'ארלס אדוארד קוגלין עם כיסוי הראש שמעניק לו את ראשות תנועת מסיבת התה (צילום: Boston Herald- Traveler Photo Morgue/ Boston Public Library/ Courtesy of Harvard University Press)

מוראן המשיך את פעילותה של "החזית הנוצרית" בבוסטון במשך חמש שנים נוספות. על פי ספרו של גלאגר, עצרת של "החזית הנוצרית", שהתקיימה בארנה של בוסטון ב־8 בספטמבר 1939 משכה, על פי הדיווחים, קהל של בין 8,000 ל־12 אלף משתתפים.

מוראן הגן אז פומבית על "החזית הנוצרית" נגד מי שהאשים אותה באנטישמיות. אולם נאומיו של מוראן במפגשי "החזית הנוצרית" היו קצת פחות מתונים. ספרו של גלאגר מתאר פגישה כזאת ביוני 1940 בבוסטון, שבה מוראן הילל ופיאר את אדולף היטלר ועודד "החרמה של רכוש יהודי".

עד מהרה מוראן החל לקבל סיוע בלתי צפוי מצד מרגל נאצי וקצין אס אס בשם וילהלם שוֹלץ, שהחל לשמש כקונסול הגרמני בבוסטון ב־1938. הפגישה הידועה הראשונה בין שולץ למוראן התקיימה בסוף יולי 1940. הצטרף אליהם ד"ר הרברט פון שטרמפל, אריסטוקרט גרמני ומזכירה הראשון של השגרירות הגרמנית בוושינגטון.

שטרמפל היה המנהל הראשי של קרן שנקראה "The Schmiergeld" (כספי השוחד), שהנאצים השתמשו בה כדי להעביר תשלומים לסוכניהם בארצות הברית. הקרן של שטרמפל ייצבה את מצבה הכספי של "החזית הנוצרית", ומוראן הפך לסוכן שימושי של שולץ בבוסטון.

ג'וזף טימילטי, מפקח במשטרת בוסטון, מציג שני ספרי תעמולה נאצית שחולקו על ידי אנשי "החזית הנוצרית", 1942 (צילום: Boston Herald- Traveler Photo Morgue/ Boston Public Library/ Courtesy of Harvard University Press)

מוראן סיפק לשולץ סיוע רב בפעולות תעמולה נאצית בבוסטון ובאזור הרחב יותר. "אזרח אמריקאי שעובד קרוב עם קצין אס אס נאצי כדי להוציא לפועל מדיניות נאצית נגד יהודים זה סיפור משמעותי מאוד"

גלאגר אומר כי מוראן סיפק לשולץ סיוע רב בפעולות תעמולה נאצית בבוסטון ובאזור הרחב יותר. "אזרח אמריקאי שעובד קרוב עם קצין אס אס נאצי כדי להוציא לפועל מדיניות נאצית נגד יהודים זה סיפור משמעותי מאוד", אומר גלאגר.

לדבריו, תחת הדרכתו הזהירה של שולץ, גישתו וסגנון מנהיגותו התוקפניים של מוראן ב"חזית הנוצרית" השתנו בצורה ניכרת. מוראן הקדיש את המחצית השנייה של שנת 1940 ל"הטפות נלהבות בזכות היטלר", אומר ההיסטוריון.

עטיפת הספר "הנאצים של כיכר קופלי" (צילום: אדיבות הוצאת אוניברסיטת הרווארד)

בתקופת עבודתו של מוראן עם שולץ, המדיניות האמריקאית הלכה והתקרבה לכיוון בעלות הברית. כשהשמירה על הניטרליות האמריקאית הפכה לאתגר דוחק, האקטיביזם הנאצי של מוראן נעשה תקיף ומסוכן יותר.

"שולץ היה מרגל מאוד מיומן וערמומי שהצליח לגייס מטרות באמצעים פסיכולוגיים שהניעו את אותם אנשים לעבר שורות הנאצים", אומר גלאגר. "המטרה של שולץ הייתה להשתמש ב'חזית הנוצרית' כסוכנת של מודיעין האס אס, והוא עשה את זה בהצלחה לא מעטה".

"המטרה של שולץ הייתה להשתמש ב'חזית הנוצרית' כסוכנת של מודיעין האס אס, והוא עשה את זה בהצלחה לא מעטה"

"שולץ הפך את מוראן מאדם שהיה די אמביוולנטי בעמדותיו לגבי אנטישמיות קיצונית לכדי היטלראי [מסור] שהחל להאמין ברעיונות הגזעיים של הנאצים לגבי השמדה", מוסיף גלאגר. "בתוך כך, שולץ גם הניע את ["החזית הנוצרית"] באותו הכיוון".

באותו זמן "החזית הנוצרית" הפכה "מארגון דתי לארגון פוליטי שנשלט על ידי הנאצים", אומר גלאגר. הוא גם מציין כי מאמיני הכנסייה הקתולית בבוסטון, שתמכו ב"חזית הנוצרית", סייעו באופן לא מודע למדינה שארה"ב עמדה להיכנס למלחמה נגדה.

אלימות ברחובות

ב־16 בינואר 1941, רוזוולט הורה על סגירתן של כל הקונסוליות הגרמניות בארצות הברית. מוראן, בינתיים, בילה את שארית 1941 בעבודה עם הגרמנים בבוסטון, הוקיע את היהודים וקרא לתומכיו הכמרים להטיף את בשורת האנטישמיות.

באותו חודש "החזית הנוצרית" ערכה במרכז בוסטון הקרנה פרטית של "ניצחון במערב" ("Sieg im Westen"), סרט תעמולה נאצי שתיאר את הרייך השלישי במונחים אציליים והשווה את היהודים לעכברושים.

פרנסיס מוראן, ראש "החזית הנוצרית" בניו אינגלנד, 16 בינואר 1940 (צילום: Boston Herald- Traveler Photo Morgue/ Boston Public Library/ Courtesy of Harvard University Press)

מוראן דיבר כמה פעמים במהלך הקרנת הסרט, והדגיש את חוסר התקווה של צבא ארצות הברית שנלחם בצבא הגרמני הממוכן. השמועה על הקרנת סרט התעמולה הגיעה עד ברלין, שם ראש התעמולה של המפלגה הנאצית יוזף גבלס ועמיתיו הנאצים ציינו בינם לבין עצמם כי הסרט הוקרן בפני קהל אמריקאי נלהב.

ב־20 באוקטובר 1941, במפגש גדוש נוסף של "החזית הנוצרית", מוראן תיאר את היהודים כ"מכשול ומקור רשע לכל מדינה שמחזיקה בהם". בסופו של דבר זה מה שהביא לעליית האנטישמיות בבוסטון.

ב־1943 "האלימות נגד יהודים בבוסטון נעשתה נרחבת". האלימות בוצעה לרוב בידי כנופיות איריות קתוליות, שחלק מחבריהן השתייכו בעבר "לחזית הנוצרית"

גלאגר אומר שב־1943 "האלימות נגד יהודים בבוסטון נעשתה נרחבת". האלימות בוצעה לרוב בידי כנופיות איריות קתוליות, שחלק מחבריהן השתייכו בעבר "לחזית הנוצרית". גלאגר אומר כי משטרת בוסטון עודדה פשעים נגד יהודים בכך שהעלימה מהם עין, עצרה יהודים תושבי בוסטון ולעתים אף השתתפה בהכאתם.

בסוף 1943, האלימות בבוסטון פסקה. עם הזמן הקריירה של מוראן הגיעה לקיצה ו"החזית הנוצרית" נעלמה מהזיכרון ההיסטורי. גיבורת הספר של גלאגר, פרנסס סוויני, הייתה דמות מפתח בהפלתם של מוראן ו"החזית הנוצרית".

סוויני, עיתונאית ואקטיביסטית אירית קתולית מבוסטון, הייתה מקושרת היטב לאינטליגנציה הליברלית של בוסטון, והיו לה קשרים בגופי החדשות. הדבר הוביל אותה לצאת נגד האנטישמיות של מוראן ולחשוף את עבודתו כתועמלן נאצי, שנמשכה גם לאחר שגרמניה וארצות הברית הכריזו על מלחמה זו על זו.

פרנקלין רוזוולט (צילום: רשות הציבור)

סוויני פתחה במסע צלב נגד מוראן בעיתונות המקומית, שבעקבותיו דרשה משטרת בוסטון ממוראן לפרק את הארגון שלו ואילצה אותו לפרוש מהחיים הציבוריים.

גלאגר מספר על שיחה שהייתה לו עם המרצה שלו כסטודנט צעיר, שבה שאל את הפרופסור שלו אם הוא יכול לכתוב עבודת מחקר על "החזית הנוצרית". "הוא אמר לי שאין שם כלום – שהם היו פארסה, שהם מעולם לא הגיעו לשום דבר או עשו שום דבר, ושזה אפילו לא שווה עבודת מחקר", מספר גלאגר בחיוך, ומציין כי כל השנים שהקדיש בשקט למחקר שלו היו שוות את ההמתנה.

"אבל אני אוהב להסתכל על 'החריגות' האלה בהיסטוריה ולראות אם יש שם משהו משמעותי יותר", הוא מסכם.