כמו בכל מפגש רם דרג בין אישיות ישראלית לאישיות מהמפרץ בתקופה האחרונה, שב ועולה הרעיון של הקמת ברית אזורית כדוגמת נאט"ו כגד איראן.

על פניו נראה כי רעיון זה מתכתב היטב עם המצב במזרח התיכון, במיוחד לאחר "הסכמי אברהם". מדינות המפרץ חשות מאויימות מאיראן, והסכמי אברהם פותחים פתח לשיתוף פעולה צבאי עצים ובעיקר פומבי נגד אותה איראן.

כמו בכל מפגש רם דרג בין אישיות ישראלית לאישיות מהמפרץ בתקופה האחרונה, שב ועולה רעיון הקמת ברית אזורית כמו נאט"ו נגד איראן. על פניו הרעיון מתכתב עם המצב במזה"ת

אך בפועל אין באמת יכולת לממש רעיון זה באופן שבו הוא מוצג. יתרה מכך, הצגתו של אותו רעיון והתעקשות עליו, בוודאי בהצהרות פומביות, יכולה לפגוע בשיתוף הפעולה האזרחי המתרקם בין ישראל ומדינות המפרץ.

ככלל רצוי לזכור את הנקודות הבאות:

1

הגם שמדינות המפרץ רואות באיראן איום משמעותי וממשי, הן בוחרות לאמץ מדיניות שונה מאשר ישראל בכל הנוגע לאיום זה. בניגוד מוחלט לישראל, איחוד האמירויות ואף סעודיה בוחרות להדק את מערכת היחסים המדינית עם טהראן במטרה להפחית את המתיחות איתה. יתרה מכך, במסגרת זו רוב מדינות המפרץ אף תומכות בחזרה להסכם הגרעין (בניגוד מוצהר לעמדתה של ישראל).

2

זאת ועוד, גם בקרב המחנה הסוני ישנה ראיה שונה של האיום האיראני. לא ניתן להשוות בין הראייה המצרית את איראן לבין הראייה הסעודית את האיום הנשקף לה מצד טהראן. כנ"ל לגבי ירדן ואפילו בקרב מדינות המפרץ עצמן. עומאן, לדוגמה, מנהלת מערכת יחסים אחרת לחלוטין עם איראן מאשר שאר המדינות ב-GCC.

3

הגם שישראל ומדינות המפרץ רואות באיראן כאיום, לא ניתן להשוות את תפיסת האיום ביניהן. ישראל בוחרת לנהל מערכה צבאית מול איראן בזירה הסורית, זירה שיש לה עליונות אופרטיבית משמעותית, אך כמעט נמנעת
מעימות מול איראן בזירות אחרות (כדוגמת הזירה הלבנונית). ואילו בכל הנודע למדינות המפרץ, הקרבה הגיאוגרפית לאיראן ובעיקר עוצמתה הצבאית מכתיבים מדיניות אחרת של מדינות המפרץ ביחס לטהראן. כל עימות צבאי בינן לבין איראן יגרום להן נזק חסר תקדים, ולכן מטרתן בראש ובראשונה הינה הרגעת המתיחות מול איראן ולא הקצנתה.

4

בנוסף, עלינו לזכור כי הסכמי אברהם הינם אזרחיים במהותם. רעיון הנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ נועד בראש ובראשונה לקרב בין העמים וליצור גשר בין התרבויות השונות. הכנסת רכיבים צבאיים "פומביים" למערכת היחסים הזו עלולה לפגוע בשת"פ האזרחי שכה חשוב לעתיד מערכת היחסים בין העמים.

בפועל אין יכולת לממש ברית אזורית כזו נגד איראן. יתרה מכך, הצגת רעיון זה והתעקשות עליו, בוודאי בהצהרות פומביות, יכולה לפגוע בשיתוף הפעולה האזרחי המתרקם בין ישראל ומדינות המפרץ

אז מה כן?

ישראל צריכה לשאוף בראש ובראשונה להדק את מערכת היחסים המדינית, הכלכלית ובאזרחית עם מדינות המפרץ. מהלכים אלו יבטיחו כי מערכת היחסים בין המדינות ישרדו שנים רבות.

ישראל גם צריכה להבין היטב את מורכבות היחסים של מדינות המפרץ עם איראן ולא להביך אותן בהצהרות מסוג זה. הצהרות שלא יסייעו למערכת יחסים זו אלא עלולים לפגוע בה ולהשאיר מאחורי הקלעים את הדיונים סביב הסוגיות הללו.

חשוב לזכור כי הידוק מערכת היחסים הזו מאיים על איראן גם מבלי להכניס למערכת היחסים הזו רכיבים צבאיים. ככל שמערכת היחסים תתהדק, כך יגבר האיום על איראן. היא מגלה שגם ישראל מסוגלת להגביר את נוכחותה באזורים הקרובים לאיראן, ולעובדה זו ישנה השפעה עמוקה על הנהגתה, שחוששת מאוד מקרבה ישראלית לגבולותיה.

בהקשר הצבאי, חבל לשגות באשליות. היכולת לפעול במשותף, ובאופן פומבי, בוודאי התקפית נגד איראן, היא לא משהו שנמצא בכלל על סדר היום של מדינות המפרץ. ועדיין, שת"פ הגנתי בתחום הימי (שבא לידי ביטוי בהצבתו של נציג חיל הים הישראלי בבחריין) ועזרה ישראלית לאותן מדינות בתחום ההגנתי – אלו הן סוגיות שניתן וחשוב לפתחן בהקשר הצבאי.

חשוב לזכור כי ישראל ומדינות המפרץ לא רק רואות את איראן כאיום משותף אלא גם את גרורותיה. בוודאי החות'ים אבל בעיקר חזבאללה. לאור זאת נכון לבחון פעילות משותפת של המדינות כנגד התשתית האזרחית והכלכלית של איראן וחזבאללה (שלה יש נוכחות רחבה באיזור המפרץ), ככלי נוסף במערכה להחלשתו של הארגון.

ישראל צריכה לשאוף בראש ובראשונה להדק את מערכת היחסים המדינית, הכלכלית והאזרחית עם מדינות המפרץ. אבל חשוב לזכור שהידוקה מאיים על איראן גם מבלי להכניס למערכת היחסים הזו רכיבים צבאיים

ככלל, ובניגוד בולט לקשר עם איראן, סעודיה ושאר מדינות המפרץ מקצינות בתקופה האחרונה את יחסן לחזבאללה, ובעיקר בולט חוסר סובלנותן לנוכחותו בזירה הפוליטית הלבנונית. דווקא בהקשר הזה ישנה הלימה באינטרסים של ישראל ומדינות המפרץ, ולאורה אולי נכון לשקול להקים מערך משולב שיפעל במשותף להחלשתו של ארגון הטרור הלבנוני במזרח התיכון.

בשורה התחתונה

הסכמי אברהם מהווים אירוע פורץ דרך במערכת היחסים בין ישראל לבין מדינות המפרץ. מדובר בהסכמים שהינם אזרחיים במהותם, אשר מטבע הדברים ישנו רצון להיעזר בהם להידוק שתוף הפעולה הצבאי בין המדינות.

ועדיין עלינו לזכור כי למרות האויב המשותף (איראן) ישנו פער עמוק בין ישראל ומדינות המפרץ באשר לאופן שנכון להתמודד עם איום זה. פער זה מגביל משמעותית את היכולת להקים בריתות אזוריות פומביות, שמטרתן להתמודד עם איראן, ומחייב את ישראל למשנה זהירות בנושא. על ישראל להשקיע את עיקר מרצה ברכיבים ההגנתיים של שתוף הפעולה הצבאי ולהשאיר את הדיונים העמוקים יותר ביחס לאיראן לשיחות מאחורי הקלעים.

דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) וכיום מדריך בכיר בחברת סייברפרו

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.