בדצמבר 1989, במוסקבה, הלכתי עם אמי להלוויה של אנדריי סחרוב – פיזיקאי, זוכה פרס נובל, דיסידנט ופעיל זכויות אדם. הקור היה עז במיוחד, ולמרות זאת אלפי בני אדם המתינו בשקט לתורם כדי להיפרד ממי שסימל עבורם יותר מכל את רוח התקופה.
הייתי אז בת 12 ועקבתי בעניין רב אחרי האירועים הפוליטיים במדינה שלי ששינתה את פניה במהירות בזק. כל יום היה עולם ומלואו, כל דקה הייתה מלאה בציפייה לעתיד טוב יותר שהולך ומתממש לנגד עינינו.
באותה תקופה, כשעיתונאים זכו לעצמאות והחלו לחשוף את הסודות האפלים של האימפריה הסובייטית, החלטתי שאני רוצה להיות עיתונאית.
הלווייתו של אנדריי סחרוב בדצמבר 1989
סבתי הייתה מנויה על מספר עיתונים ומגזינים עבים, כגון "נוביי מיר" שפרסמו את הרומנים של אלכסנדר סולז'ניצין ושל וסילי גרוסמן שהיו אסורים עד לאחרונה. התחקירים חשפו זוועת של שנות השלושים – הטיהורים ההמוניים בהם ניספה גם סבא שלי, אבא של אבי.
חומת ברלין בדיוק התמוטטה, זמר הרוק ויקטור צוי שר את השיר המפורסם שלו !Peremen ("שינויים!") וכולנו ידענו שהעתיד כבר לעולם לא יהיה כמו העבר. כנראה שהשנה הזאת הייתה אחת היפות והמיוחדות בחיי.
חומת ברלין בדיוק התמוטטה, זמר הרוק ויקטור צוי שר את השיר המפורסם שלו "שינויים!" וכולנו ידענו שהעתיד כבר לעולם לא יהיה כמו העבר. כנראה שהשנה הזאת הייתה אחת היפות והמיוחדות בחיי
השבוע, כשנשיא רוסיה ולדימיר פוטין העביר לעולם שיעור בהיסטוריה אלטרנטיבית, גם הוא דיבר על שנת 1989. המפלגה הקומוניסטית וההנהגה הסובייטית הסכימו אז שלרפובליקות הסובייטיות יש זכות להגדרה עצמית.
מלכתחילה, כשהרפובליקות הצטרפו לברית המועצות, התפיסה הייתה שכל אחת מהן חופשיה ויכולה לבחור את דרכה. מהר מאוד הקונצפציה השתנתה ו"הרפובליקות האחיות" הפכו לשבויות בתוך האימפריה הסובייטית.
מבחינתו של פוטין – שבשנת 1989 היה קצין ק-ג-ב ששירת בדרזדן וצפה בבהלה בהתפרקות של אימפריה שזנחה מאחורה אותו ואת חבריו – ההנהגה הסובייטית עשתה אז טעות קריטית ובכך אפשרה את מה שהוא הגדיר בתור "האסון הגאופוליטי הכי גדול בעולם". כשהאזנתי לנאום הזה, שהתפקע משנאה עזה למערב, עובדות אלטרנטיביות ורגשות נחיתות, הבנתי שלאוקראינה אין סיכוי.
אחרי יומיים הוא דיבר שוב. בבוקר חורפי של מוסקבה, כאשר בחוץ אין קרן אור, הוא הסביר מדוע ארצו חייבת לפלוש לאוקראינה. לא יכולתי לעצור את הדמעות.
בבוקר חורפי של מוסקבה, כאשר בחוץ אין קרן אור, פוטין הסביר מדוע ארצו חייבת לפלוש לאוקראינה. לא יכולתי לעצור את הדמעות
בכיתי על אוקראינה, מדינה שרצתה להפוך לחלק מאירופה ואירחה בתחומה את מיטב אנשי הרוח, סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים שנאלצו לעזוב את מוסקבה כי היו מאוימים או כי לא יוכלו יותר לסבול את האווירה המחניקה, מלאה בהסתה בלתי פוסקת נגד מה שאפשר להגדיר כמערב הקולקטיבי.
הנאום "ההיסטורי" של פוטין היה קיצוני. אלים מאוד. הופתעתי מכך שהוא קינח את ה"אני מאשים" שלו נגד המערב הקולקטיבי רק בהבטחה להכיר בדונייצק ולוגנסק. מבחינה לוגית, ניתן היה לצפות לפחות להפצצה גרעינית של קייב. כמובן שזה היה רק ספתח – ועם האוכל בא התאבון.
ראיתי שרבים מחבריי הופתעו מהתכנים האלימים ומהעיוותים של ההיסטוריה שהיו בנאומו של פוטין. אך מי שעוקב אחר מה שמתרחש ברוסיה בשנים האחרונות יודע, שהנשיא הרוסי בסך הכל ליקט את כל הרעל שמסתובב מדי יום בערוצי התעמולה, עטף אותו בחלום על חידוש האימפריה שאבדה לו אז ב-1989 וקישט במנה גדולה של פייק.
כך נראות תוכניות הטוק-שואו הפופולריות ביותר ברוסיה, כך מדברים הדיפלומטים של פוטין, בשפת ביבים שכוללת לא מעט סלנג של פושעי רחוב.
הסיפור הזה לא התחיל היום, עם ההחלטה לפלוש ולבתר את אוקראינה. כך מתנהל המשטר מזה שנים רבות. בישראל רבים סירבו לראות את מה שהיה גלוי לעין – שנאה למערב, שוביניזם, היסטוריה אלטרנטיבית. אפילו המאבק באנטישמיות – דבר שישראל ודאי שותפה לו – הפך לכלי ניגוח נגד אירופה, ובמיוחד נגד אוקראינים.
בישראל רבים סירבו לראות את מה שהיה גלוי לעין – שנאה למערב, שוביניזם, היסטוריה אלטרנטיבית. אפילו המאבק באנטישמיות – דבר שישראל ודאי שותפה לו – הפך לכלי ניגוח נגד אירופה, ובמיוחד נגד אוקראינים
"המטרה של המבצע הצבאי באוקראינה – דה-נאציפיקציה", אמר ביום הראשון של המבצע דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב. קל מאוד להאשים מישהו בכך שהוא נאצי, כי אז נטל ההוכחה הוא עליו: לך תוכיח שאתה לא נאצי.
כמו כל מדינה אחרת בעולם, אוקראינה אינה מושלמת. למדינה האוקראינית המודרנית יש לא מעט פגמים, היא סובלת מאותן הרעות החולות כמו מדינות פוסט-סובייטיות ומזרח אירופאיות אחרות.
אך להבדיל מרוסיה של פוטין, אוקראינה בחרה בדרך אחרת, דרך של אינטגרציה אירופאית, חופש הביטוי וערכים ליברליים. בכך ההבדל המהותי בין שתי המדינות היום.
להבדיל מרוסיה של פוטין, אוקראינה בחרה בדרך אחרת, דרך של אינטגרציה אירופאית, חופש הביטוי וערכים ליברליים. בכך ההבדל המהותי בין שתי המדינות היום
כמובן שמבחינתו של פוטין, אוקראינה היא סיפור משני – אם כי הוא ישמח להוריד את הראשים לאלה שברחו ממנו והעזו לבקר אותו מקייב ולביב. המטרה הגדולה יותר זה המערב, עם הערכים הליברליים שלו, עם הדמוקרטיה שלו שלא באה בטוב לפוטין ולמנהיגים אוטוריטריים אחרים.
אם פוטין ינצח במערכה הזאת, החיים של כולנו כבר לא ייראו אותו דבר. ולמי ששכח – פוטין נמצא גם באזור שלנו, בסוריה, מגדיל את השפעתו בעיראק, מצרים, לוב ומדינות אחרות. כבר אי אפשר לומר "שיסתדרו לבד" או "זה לא נוגע לנו". בעולם הגלובלי של המאה ה-21, הכל נוגע לנו – גם רצח העם בדארפור וגם הפלישה הרוסית לאוקראינה.
לפני 33 שנה עמדתי עם אמי במרכז מוסקבה וליוויתי את אנדריי סחרוב לדרכו האחרונה. חשבנו שלמרות שהוא הלך לעולמו, הדרך שהתווה לנו ברורה מאוד: לא עוד מלחמה קרה, לא עוד מסך ברזל, לא עוד פגיעה בזכויות אדם, לא עוד טיהורים המוניים.
האם יש עדיין אפשרות לחזור לאותו רגע היסטורי ולהתחיל מהתחלה, לפני שמסך הברזל ייפול עלינו שוב ויהפוך את העולם לג'ונגל שבו רק החזק מנצח ושורד?
כיום, כשאני אמא לילדות בנות 12 שרוצות לדעת מדוע רוסיה פלשה לאוקראינה וגורמת לילדים שם לצרוח מפחד, השאלה הזאת מטרידה אותי יותר ויותר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו