בס"ד

המלחמה באוקראינה תופסת את הפלסטינים באחד מרגעי החולשה הקשים בתולדותיהם. שתי ההנהגות, זו של רמאללה וזו של רצועת עזה, מגלות זהירות רבה ונמנעות מלהביע עמדה בגנותו או בזכותו של צד זה או אחר.

לרשות הפלסטינית, שניסיון העבר צרוב מאוד בזיכרונה, יש הרבה מאוד מה להפסיד מהבעת עמדה כזו. חמאס, הלומדת את מורכבותה של מערכת היחסים הבינ"ל, בולמת את אנשיה מפני הבעת עמדות פומביות בשאלה זו.

המלחמה באוקראינה תופסת את הפלסטינים באחד מרגעי חולשתם הקשים. שתי ההנהגות, של רמאללה ושל רצועת עזה, נזהרות מהבעת עמדה בגנותו או בזכותו של צד זה או אחר

השיח הציבורי מבליט אף הוא מגמה זו. הוא איננו מסתיר אמנם את רגשותיו החיוביים כלפי רוסיה, מאשים את הקהילה הבינ"ל בשיפוט דו ערכי ודורש ממנה להפעיל את אותן סנקציות גם נגד ישראל, אך שב ומדגיש את הצורך לשמור על ניטרליות ולהימנע מלתמוך פומבית במי מהצדדים.

על ישראל להיערך להפניה מחודשת של האנרגיות הבינ"ל לכוון הסכסוך עם הפלסטינים ביום שאחרי המלחמה, להגביר את המגעים עם הנהגת הרשות הפלסטינית ולהתוות תכניות היוצרת אופק ותקוות. ככל שארה"ב תצא מחוזקת במעמדה הבינ"ל ביום שאחרי המלחמה, תגבר המוטיביציה של הנשיא ביידן לממש את אותן הבטחות שהבטיח לפלסטינים טרם בחירתו ונאלץ עד כה לדחותן.

ההיסטוריה הפלסטינית היא היסטוריה של תקוות ואכזבות, של ציפיות ומשבר ציפיות, יאמרו לבטח פלסטינים רבים וחוקרים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני העוקבים אחר השיח הפלסטיני הפנימי. זהו שיח רווי מילים וביטויים של צער, כאב, האשמות הדדיות ומחלוקות בלתי פוסקות מצד אחד, ורווי זעם, מצד שני, כלפי גורמי חוץ, מערביים וישראלים בעיקר, האחראים בשיח זה למציאות אליו נקלעה הבעיה הפלסטינית מאז החלה העלייה הציונית לאזור.

ברקע לתחושות אלה עומדת בין היתר התייצבותם ב"צד הלא נכון של ההיסטוריה" בסדרה של אירועים בינלאומיים שהתחוללו באזור מאז החל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר קיבעו את מצבם ולא יצרו דינמיקה שיכולה היתה להביא לשינוי לו הם מייחלים.

ברקע תחושות הזעם עומדת בין היתר התייצבותם ב"צד הלא נכון של ההיסטוריה" בסדרת אירועים בינלאומיים שהתחוללו באזור מאז החל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שקיבעו את מצבם ולא יצרו דינמיקה של שינוי

הטיעון הבולט ביותר המושמע בימים אלה בשיח הפנימי הפלסטיני, המתנהל סביב המלחמה באוקראינה, הוא זה שמאשים את הקהילה הבינלאומית בשיפוט דו ערכי של פגיעה באזרחים ו/או פשעי מלחמה כאשר מדובר במלחמות רחוקות מן המרחב הישראלי פלסטיני.

כך למשל מואשמות ארה"ב, האיחוד האירופאי וכל מי שהצטרף אליהם, בהתעלמות מוחלטת מן היד הקשה שמפעילה ישראל נגד הפלסטינים, בהרס תשתיותיהם, בהשתלטותה על אדמותיהם ובסירובה להיכנס לתהליך מדיני שיקדם את כינונה של המדינה הפלסטינית ויביא להסדר קבע.

כל זאת בעוד הן מגנות בתקיפות את הפלישה הרוסית לאוקראינה, מטילות על רוסיה סנקציות מקיפות באורח מתואם וחסר תקדים, מצדיקות את ההתנגדות המזויינת ל"כובש הרוסי", מחמשות ומסייעות לאוקראינה באורח אינטנסיבי, וחותרות, לפחות פומבית, ללא לאות להפסקת התוקפנות ולהגעה להסדר.

מדוע, שואלים רבים מן הכותבים, לא מפעילה ארה"ב את אותן סנקציות כלפי ישראל, ומדוע היא ובעלות בריתה אינן מתאחדות ומגלות נחישות כאשר מדובר בישראל.

אלא שהפעם אין בטענות אלה יותר מהבעת תסכול ושחרור קיטור. הזיכרון הפלסטיני משמש מעין תמרור אזהרה, שמונע מן התגובה הרפלקסיבית המוכרת לבוא לידי ביטוי, כופה על הכל זהירות ופורס מערכת ענפה של שיקולים שיש לקחת בחשבון בטרם מתייצבים לצד זה או לצד אחר.

הטיעון הבולט כיום בשיח הפנים-פלסטיני סביב המלחמה באוקראינה, מאשים את הקהילה הבינלאומית בשיפוט דו-ערכי של פגיעה באזרחים ופשעי מלחמה – במלחמות רחוקות מהמרחב הישראלי-פלסטיני

ברקע לשתיקה המהדהדת של שתי ההנהגות הפלסטיניות ברמאללה ובעזה בולטים כותבים רבים השבים ומזהירים מפני טעויות העבר ההרסניות, וקובעים שיש להימנע מהטעות של ערפאת, יו"ר אש"ף דאז, שהתייצב באורח פומבי ומעט יהיר, לצדו של סדאם חוסיין שפלש לכווית והשתלט עליה ב-1990.

התייצבות זו העמידה את הפלסטינים מול קואליציה של כמעט כל הקהילה הבינ"ל שכללה גם מדינות ערביות כמו סוריה, מצרים ואחרות. בעקבות מהלך זה איבדו מאות אלפי פלסטינים את מקומות עבודתם בכווית ובמדינות מפרץ אחרות, והותירו את משפחותיהם ללא מקור פרנסה.

הם מביטים אל העבר היותר רחוק ואומרים: תמכנו בצד הסוני במלחמת האזרחים בלבנון, שאנחנו עצמנו חלק ממנו, מול הקואליציה הנוצרית מרונית שנתמכה ע"י ארה"ב וישראל, ובסוף הואשמנו באחריות למלחמת האזרחים שפרצה שם. מה שסייע ב-1982 לישראל בגירוש אש"ף מלבנון.

בחמאס מציינים לאחרונה גם את העמדה שנקטו נגד המשטר הסורי בראשית האביב הערבי, שאילצה אותם לעזוב את סוריה. ויש השבים לשורשי הסכסוך ומשמיעים קולות של חרטה והכאה על חטא על אי ההיענות לתכנית החלוקה של 1947 ולניסיונות הרבים שקדמו לה לפשרות ופתרונות.

גם בקרב מדינות ערב מגלים הפלסטינים, לצד הזהירות הרבה המאפיינת את גישתן למלחמה באוקראינה, התייצבות, לא לגמרי מובנת מאליה, של קטר וטורקיה נגד הפלישה הרוסית, הידוק בקשר של הראשונה עם ארה"ב וניסיון התקרבות של השנייה, אחרי עויינות ממושכת, לישראל. שתי המדינות קרובות לחמאס והוכיחו לאורך זמן מחוייבות וסולידריות עם התביעות והצרכים הפלסטינים.

ברקע לשתיקה המהדהדת של שתי ההנהגות הפלסטיניות ברמאללה ובעזה בולטים כותבים רבים השבים ומזהירים מפני טעויות העבר ההרסניות, כמו זו של ערפאת שהתייצב פומבית לצד סדאם

הם רואים את חוסר ההיענות המיידי של סעודיה והאמירויות, הידועות בקשריהן ההדוקים עם ארה"ב, לבקשותיו של הנשיא ביידן בעניין הגדלת תפוקת הנפט, ומבינים שהן המערכת הערבית והן המערכת הבינ"ל צועדות בכיוון שסופו טרם ברור וגם אם תמשיך ארה"ב להוביל את המערכת הבינ"ל עם סיום המשבר, חלק גדול מכללי המשחק שעל פיהם התנהלה מערכת זו עד כה, ישתנו.

ברשות הפלסטינית מציינים בהקשר זה את הניטרליות שנקטו בסכסוך האחרון בין קטר לשאר מדינות המפרץ, שלא זיכה אותם בשום יתרון. המסקנה המאומצת היא שאין ראוי לעמוד לצדו של התוקפן ולא לצדד באורח גלוי בצד זה או אחר. השתיקה כך מבינים, גם בחמאס, שווה במקרה זה זהב.

עם זאת נטיית הלב העולה מן החלק הארי של המאמרים המתפרסמים בערוצי התקשורת הפלסטינים השונים, לאומיים ואסלאמיסטים כאחד, היא לכוונה של רוסיה. כלל ברזל הוא, אומר אחד הכותבים הפלסטינים בנימה של תסכול, שכאשר ישראל וארה"ב ניצבות בצד אחד של סכסוך הנושא אופי בינ"ל, יתייצבו הפלסטינים בצדו האחר.

תקוותם הגדולה היא שרוסיה תצא מחוזקת ולא תשוב למעמד עמו נכנסה לעימות זה. ארה"ב והאיחוד האירופאי ימשיכו, להבנת הפלסטינים, לעמוד לצדה של ישראל. החיבור ביניהם הוא אינטגרלי, וגם כאשר הם מוקירים ומכירים בתווך ובסיוע האמריקאי והאירופאי המושט להם לאורך שנים, החשדנות כלפיהם תמשך, משום ההנחה שלא יוכלו להשתחרר מן המחוייבות המוחלטת לישראל ולביטחונה.

יחס אמביוולנטי זה כלפי מדינות המערב הוא גם אחד הגורמים, שעם השנים התבהרו כאחד החסמים המונעים את ההתקדמות בפתרון הסכסוך. מצד אחד – הזדקקות לארה"ב היכולה להפעיל לחץ על ישראל ולהגמיש את עמדותיה והרצון להדמות ולהתקרב אליה בשל ערכי החופש, תחושת הרווחה והמודרניזציה שיש בה. מצד שני – החשדנות הבלתי פוסקת כלפיה וכלפי מה שהיא מייצגת. אלה העלו כמעט באורח קבע את החשד בצד הערבי והפלסטיני מפני ניצול חולשתם על ידה, ומכך שהיא לא באמת תפעל מתוך רצון כן להביא כל הצדדים לפתרון צודק ומוסכם.

הפלסטינים, כמו רבים במדינות ערב, אוהבים את המערב ושונאים אותו בעת ובעונה אחת, אם להשתמש בפראפרזה על דבריו של פואד עג'מי בחוק התרבות הפוליטית הערבית. המערב היה ועודנו הסמל לכל מה שחשקה נפשם והמראה העגומה שהוצבה בפניהם.

לצד הניטרליות, נטיית הלב העולה מרוב המאמרים בתקשורת הפלסטינית, הלאומית והאסלאמיסטית, היא לכיוון רוסיה. היחס האמביוולנטי למערב התבהר עם השנים כאחד החסמים המונעים התקדמות בפתרון הסכסוך

התוצאה לה מייחלים מרבית הפלסטינים, כאמור, היא שרוסיה תצא מחוזקת מעימות זה, תתייצב בעמדת השפעה טובה מזו שעמה נכנסה לעימות, תוכל להינות מהשפעה רבה יותר בזירה הבינ"ל ותוכל להפעיל לחצים הן על ישראל והן על הקהילה הבינ"ל כדי לקדם את עניינם של הפלסטינים.

רבים מן הכותבים הפלסטינים גם מניחים, שבמקרה זה סין, שעודנה שומרת על ניטרליות ולא ממהרת להתייצב לצד רוסיה או להושיט לה סיוע, תשנה אף היא את עמדתה ותתייצב לצד רוסיה. או אז, הם מאמינים, יכון סדר עולמי חדש בו יווצר איזון מסוים, לעומת המערכת החד קוטבית הקיימת עד כה.

כך שתיהן, רוסיה וסין, תוכלנה במצב זה לנצל את כוחן המשותף כדי לכרסם בעליונות ארה"ב והמערב, להרחיב את השפעתן בזירה הבינ"ל וממילא להגביר את סיכויי הפלסטינים לקדום הסדרת בעייתם.

ככלל, הרושם המתקבל מן השיח הענף הזה הוא שהפלסטינים לומדים מלקחי העבר. כלל הגורמים הרשמיים שומרים על שתיקה ואף מתקנים, בדיעבד, התבטאויות שיצאו מטעמם ועלולות להתפרש כעמידה לצד זה או אחר.

זהו מגוון רחב של קולות, חלקו מבוסס על הגיון ומנומק היטב, חלקו איננו אלא אוסף של משאלות לב שדובריהן מתקשים לעגן אותן בעובדות שיהפכו אותן ליותר ריאליות. נראה שההנהגה הפלסטינית, על שני מרכיביה, הלאומי והאסלאמי, מבקשת למנוע החרפה של החולשה בה הם מצויים ואולי גם להתחזק.

נטיית הלב שלהם היא שרוסיה תצא מחוזקת ובהמשך תזכה בתמיכת סין, ושתיהן תוכלנה לנצל את כוחן המשותף לכרסום בעליונות ארה"ב והמערב ולהגברת סיכויי הפלסטינים להסדרת בעייתם

ישראל, שאף היא שוקלת שיקולים של עלות מול תועלת ומגלה זהירות במדיניות שהיא נוקטת בעימות הזה, צריכה לקחת בחשבון שסיומו של העימות באוקראינה עשוי, כמו בסכסוכים בינ"ל בעבר, ליצור מציאות ואנרגיה בינ"ל חדשה. מציאות שתחתור לחזור ולטפל בסכסוכים שטרם נפתרו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ללא ספק אחד הממושכים, המטרידים והמאתגרים את הקהילה הבינ"ל. ממשל ביידן, כזכור טרם החל במימוש המדיניות  עליה התחייב ערב מערכת הבחירות האחרונה בסוגיה זו.

ככל שתצא ארה"ב מחוזקת מעימות זה, עשוי ביידן לראות בכך הזמנות לחדש את המאמצים ולממש את הצעדים עליהם התחייב לפני בחירתו בעניין הפלסטיני. על ישראל להקדים תרופה למכה, להגביר את המגעים עם הצד הפלסטיני, להתוות ולממש תכניות לשיפור המציאות הפלסטינית על מנת ליצור אופק ותנופה מחודשים.

יוחנן צורף הוא חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון לאומי בת"א INSS, מומחה לעניינים פלסטינים.