הוריי היו ילדים קטנים אשר גדלו וחיו ברומניה במציאות של מלחמת העולם השנייה בתחושת נרדפות וסכנת חיים מוחשית.

זאב לבני (לופו צ'ובוטרו) יחד עם אחיותיו, דורוחוי רומניה 1939 (צילום: באדיבות המשפחה)

אבי סיפר על ההתרגשות שחש כלפי החיילים הרוסים שהגיעו לדורוחוי ושחררו אותה. הוא היה אז בן 14, ילד שהשתרך אחריהם בהערצה, כשהתבססו במקום לאחר שמיגרו את כוחות הרשע, ולימד עצמו לדבר רוסית כדי לשוחח עימם.

גודל ההערכה אל השפה וכל מה שרוסיה סימלה עבורו היו כה טבועים בו, עד שכאשר הגיעה העלייה הגדולה בשנות ה-90 ואילך לחיפה והתיישבה בהדר הכרמל, הוא חש שילדותו חוזרת אליו והיה מלא שימחה לעזור לעולים החדשים ותוך כדי כך לשחזר את הרוסית שלמד כילד כדי לשוחח עם החיילים.

הוריי היו ילדים שגדלו וחיו ברומניה במציאות של מלחה"ע ה-2, בתחושת נרדפות וסכנת חיים מוחשית. אבי סיפר על ההתרגשות שחש כלפי החיילים הרוסים שהגיעו לדורוחוי ושחררו אותה

אמי סיפרה לי איך כילדה בת 10 יצאה מהמרתף בו החביא אותה אביה, קצת לפני שנרצח בפוגרום האכזרי שביצעו הרומנים ביהודי יאשי, וראתה את החייל הרוסי הראשון שהגיע לשחרר את העיר.

תמר לבני ( ליזרוביץ') קומוניסטית בת 15 במשק הפועלות בעפולה 1948 (צילום: באדיבות המצולמת)

המראה נצרב בתודעתה כסמל המבשר את סוף התקופה הנוראית שבה גדלה באיום, אובדן ובמחשכים, במאמץ לשרוד ולחיות.

בהמשך היא הצטרפה לשומר הצעיר וחשה נאמנות גדולה לסטאלין ולקומוניזם, גם כאשר עלתה ארצה בעליית הנוער קצת לפני קום המדינה ואפילו כאשר העם הריע לבן גוריון. במשך שנים היו עבורה הקומוניזם ורוסיה המשיח הגואל של העם היהודי הנרדף והמושמד.

כאשר הצטרפתי לראשונה למצעד 9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, אבי כבר לא היה בין החיים. זה קרה 3 חודשים לאחר שנפטר בשיבה טובה. צעדתי עם הקשישות והקשישים עטורי המדליות ומלאי הגאווה כאשר הם נשענים על הליכונים, חלקם נתמכים בידי ילדיהם וחלקם בכיסא גלגלים, הנדחף בידי הדורות הבאים החולקים כבוד לסבא וסבתא, זקני השבט שלחמו בחזית נגד הנאצים.

עצב והתרגשות שטפו אותי כשחשבתי על אבי שכל כך אהב לצפות במצעד ובקשישים הגאים הללו, שהזכירו לו את הרגע בו קיבל בחזרה את חירותו להיות ילד ככל הילדים ולא יהודי נרדף.

עצב והתרגשות שטפו אותי כשחשבתי על אבי שכה אהב לצפות במצעד ה-9 במאי ובקשישים הגאים הללו, שהזכירו לו את הרגע בו קיבל בחזרה את חירותו להיות ילד ככל הילדים ולא יהודי נרדף

בשנת 2011, הוקם באשדוד המוזיאון להוקרת הגבורה היהודית כנגד הנאצים בידי אפריים פפרני וסגנו ולדימיר ספרנסקי. שניהם עברו מזמן את גיל 90 והיו מהלוחמים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

בלטרון עומד עד היום שלד של מבנה ענק, שכבר 20 שנה המדינה שופכת על צוות ההקמה שלו עשרות מיליוני שקלים ולא מצליחה לקדם בו מוזיאון הוקרה ללוחמים היהודים בצבא האדום שרובם כבר הלכו לעולמם, ופפרני הצליח לעשות זאת בתקציב נמוך, בעזרת חבריו ועיריית אשדוד.

אפרים פפרני, מייסד מוזיאון להנצחת גבורת היהודים בצבא האדום במלחמת העולם ה-2 באשדוד (צילום: באדיבות המצולם)

חשוב להזכיר שהיהודים היו 30% ממצבת כוח האדם של הצבא, פי כמה וכמה ממספרם באוכלוסיה הרוסית. כ-500,000 חיילים יהודים לחמו במסגרת הצבא האדום.

כ-120,000 מהם נהרגו בקרב וכ-80,000  שבויי מלחמה יהודים נרצחו בידי הגרמנים. יותר מ-160,000 לוחמים יהודים בכל דרגי הפיקוד זכו באותות הצטיינות ולמעלה מ-150 איש זכו באות ההצטיינות "גיבור ברית-המועצות" – אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בצבא האדום.

הם בלטו בעוז רוחם ובמלחמתם הנחושה בנאצים. הם היו אלו ששחררו את היהודים ממחנות ההשמדה, לא תמיד היו מסוגלים ליצור עימם קשר בשפתם אולם ידיעת התפילות היהודיות וכמה מילים ביידיש גישרו על הפער.

ב-9 במאי מציינים בישראל את כניעתו של הרייך השלישי לצבאות בעלות הברית ואת סיום מלחמת העולם השנייה. בברית המועצות נהגו לציין את הניצחון על גרמניה הנאצית בתאריך זה, ובעקבות זאת הוחלט, ביוזמת עולים מברית המועצות לשעבר ונציגיהם בכנסת, שכך יהיה גם בישראל.

יותר מ-160,000 לוחמים יהודים בכל דרגי הפיקוד זכו באותות הצטיינות ולמעלה מ-150 איש זכו באות ההצטיינות "גיבור בריה"מ" – אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בצבא האדום

ביום זה מעלים על נס את תרומתם של מיליון וחצי היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים. ברחבת אנדרטת הלוחמים והפרטיזנים היהודים ביד ושם נערך טקס ממלכתי בהשתתפות ותיקי המלחמה (וטרנים), לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים וחברי הסגל הדיפלומטי בישראל. הכנסת מתכנסת לישיבה מיוחדת ומארחת את ותיקי מלחמת העולם השנייה החיים בארץ, ראשי נציגויות זרות בארץ ואורחים נוספים.

ברחבת הכותל נערך טקס אזכרה לזכר היהודים שלחמו בנאצים בצבאות בעלות הברית, בשורות הפרטיזנים ובגטאות, ונאמרת תפילת הודיה על שחרורו של העם היהודי מידי הצורר הנאצי.

השנה נשמעים כבר קולות המהססים אם לקיים את המצעדים המפארים את גבורת היהודים בצבא האדום. הצבא הרוסי הנוכחי הוציא שם רע לעצמו בדיווחים המחרידים משדה הקרב המיותר והנפשע באוקראינה.

הרס קשה של ערים, אונס נשים, ילדות וילדים, רצח והתעללות באזרחים, בזיזה, שוד ולאחרונה גם דיווחים על שימוש בנשק כימי. תאוות הרצח והכיבוש של פוטין הגורר את רוסיה להיות השטן של תקופתנו. השם "היטלר" הוצמד לו זה מכבר.

הפליטים והעולים החדשים מאוקראינה וגם אלו שברחו מרוסיה שהפכה מקום עויין לתושביה, לא בהכרח ישמחו לראות את הקשישים והקשישות שיצעדו עטורי סמלי הצבא האדום. אי אפשר לבוא אליהם בטענות למרות שמדובר בשני דברים שונים.

הרס ערים, אונס נשים וילדים, רצח והתעללות באזרחים, בזיזה, שוד, ולאחרונה גם דיווחים על שימוש בנשק כימי. תאוות הרצח והכיבוש של פוטין גוררת את רוסיה להיות השטן של תקופתנו

הרעיון של מלחמה כמו זו המתחוללת באוקראינה, בסוריה או בכל מקום אחר בעולם  הוא כל כך הזוי בתקופתנו, ומחזיר אותנו להבנה כי הרשע לא נעלם. הוא מצוי אצל מי שהשתן לגמרי עלה להם לראש והם חשים כי השלטון שלהם הוא מעמד המשתווה לאלוהות.

מה שמטרידה במיוחד היא ההבנה כי העולם, הקורא לעצמו "נאור", לא באמת השתנה והוא עומד מנגד, מנפנף באצבע, עושה נו נו נו, ואחר כך בורח לאזור הנוחות שלו.

מטורפים מגלומנים לא מתים אלא רק מתחלפים. התובנה המחרידה היא שמנגד – אין מענה שישמור על הקורבנות ויציל אותם מהטרוף הזה. כמו לפני 74 שנים. כנראה ששום דבר באמת לא השתנה.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.