היש טוב מלהיות עיתונאי בינלאומי (מלבד, אולי, בוגר אקזיט בהייטק)?
במשך כמה עשורים של עשייה זו חוויתי הרפתקאות אינספור. הוכיתי ונעצרתי על ידי המשטרה החשאית ברומניה, עלבתי בטעות בנסיך פיליפ בארמונו בבריטניה, סיירתי עם בדלנים בג'מייקה, חגגתי יום הולדת עם גורבצ'וב במוסקבה, ביליתי עם ערפאת במוקטעה, ברחתי מפילים למרגלות הקילימנג'רו ועצבנתי כל כך את ג'ון מקיין שהוא קם ועזב באמצע ראיון. בין לבין ניסיתי לתרום כמה שורות לטיוטה הראשונית של ההיסטוריה.
במשך עשורים ככתב זר חוויתי הרפתקאות אינספור. הוכיתי ונעצרתי על ידי המשטרה החשאית ברומניה, עלבתי בטעות בנסיך פיליפ בארמונו, סיירתי עם בדלנים בג'מייקה, חגגתי יום הולדת עם גורבצ'וב במוסקבה ועוד
למה אני מציין את זה? כי הכתב הזר הוא זן הולך ונכחד.
הנחת היסוד האופטימית של כל העסק שנקרא חדשות חוץ היא שניתן יהיה לגרד מספיק צרכנים שיתעניינו במה שקורה לאנשים שונים מהם במקומות מרוחקים מביתם.
מוסד כתבי חוץ הוא טקטיקה שמטרתה להגדיל את הסיכויים הקטנים ממילא שזה יקרה: התוכן מופק על ידי אנשים שדומים לקוראים ולצופים בבית. כתבים אלה כבר ידאגו לעבד את החומר מיפן, למשל, כך שיעניין אנשים בצרפת. או, בהתאמה, לדווח בתור ישראלים מאוקראינה המדממת באמצעות ראיונות עומק עם עסקני חב"ד בקייב.
השיטה הזאת התחילה עם המצאת הטלגרף פחות או יותר, ורצה לא רע יותר ממאה שנה. כל מיני אמריקאים ובריטים וצרפתים – וגם קומץ ישראלים – שוטטו ברחבי תבל ותקעו יתד במקומות מעניינים.
התוכן מופק ע"י כתבים שדומים לקוראים ולצופים בבית וידאגו לעבד חומר מיפן, למשל, כך שיעניין אנשים בצרפת. או, בהתאמה, לדווח כישראלים מאוקראינה המדממת דרך ראיונות עומק עם עסקני חב"ד בקייב
לאחרונה, מנכ"ל בלומברג לשעבר ג'סטין סמית' תקע סיכה מסוימת בבלון. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (אחד מגדולי המפעילים של כתבים זרים, יחד עם בלומברג עצמה) הוא אמר:
"הרעיון שתשלח איזה צעיר משכיל בוגר אוניברסיטת עילית למומבאי כדי לספר על מה שקורה במומבאי ב-2022 זה די מטורף".
יש לו מיזם חדש, והגישה החדשה משרתת אותו כנראה – אבל עמדתו עדיין חשובה.
כמי שפעל ככתב חוץ ברחבי אמריקה, אפריקה, אירופה והמזרח התיכון, חשתי היטב את החיצים. ישבתי לי עם כוסית ויסקי – כי כך נוהגים כתבים זרים – והרהרתי בסוגיה. להלן מחשבותיי.
ראשית, אנחנו חיים בעולם מסובך ומרושת בו כולנו קשורים ותלויים זה בזה בדרכים גלויות ונסתרות. רצוי מאוד שנבין זה את זה, וחיוני לחלוטין שנדע מה קורה. רוב העובדות והתובנות הרלוונטיות לכל אחד מאתנו אינן נמצאות דווקא במדינה בה אנחנו גרים. דהיינו: רוב מה שחשוב זה חדשות חוץ. אי לכך: חדשות חוץ זה דבר חשוב מאוד.
איך מארגנים את זה? צריך כתבים (בפועל אפשר גם סוכנויות חדשות וסינדיקציה עם גופי תקשורת אחרים, אבל נשים את זה בצד).
כאשר גוף תקשורת ממדינה כלשהי רוצה לכסות אירוע או סיפור במדינה אחרת, הברירה בעבר הייתה לרוב בין כתבים זרים שהם "שליחים", לבין העסקת עיתונאים מקומיים.
אנחנו חיים בעולם מסובך ומרושת בו כולנו קשורים בדרכים גלויות ונסתרות. רצוי שנבין זה את זה, וחיוני שנדע מה קורה. רוב העובדות והתובנות הרלוונטיות לנו אינן בהכרח במדינה בה אנחנו גרים
תמיד הייתה פשרה בבחירה הזו בין "שליחים" ל"מקומיים" שאפשר להגדירה כך: השליחים מציעים ידע על הקהל הביתי, שליטה בשפת הדיווח, הבנת תרבות הקהל בבית, ויכולת משוערת לדווח בחוסר משוא פנים הנובעת מהעדר מעורבות אישית; המקומיים מציעים ידע על האנשים שהם מכסים, שליטה בשפה המקומית, הבנת המקום ותרבותו כולל ניואנסים, והתשוקה הנובעת מקיומה של מעורבות אישית. באופן אידיאלי, העורכים רצו את כל התכונות הללו – כך שאם התקציב אפשר זאת הם השתמשו בשילוב של שני סוגי הכתבים.
חלק מהמשוואה היה העלות הגבוהה יותר של השליחים. ראשית, הם קיבלו בדרך כלל שכר טוב יותר (בוודאי כאשר נשלחו לעולם הקרוי "מתפתח"); זה היה הגיוני משום שהם פעלו בשוק עבודה אחר והציעו מיומנויות שונות מהמקומיים, ולעתים קרובות הוכשרו וקודמו עוד מקודם בשורות ארגונים כמו Associated Press (כור מחצבתי); אבל זה לא שידר הוגנות והריח קצת, מה לעשות, כמו קולוניאליזם.
שנית, שליחים אלה הגיעו לא פעם עם משפחות שציפו למימון של בתי ספר פרטיים בינלאומיים, דיור ברמה של דיפלומטים לפחות, פיצוי על מיסים מקומיים ועוד.
הרווחיות הצונחת של עסקי החדשות בעידן הדיגיטל פוצצה לרסיסים את המודל הזה. רבע מהתקנים העיתונאיים התאיידו בארה"ב מאז 2008 (הירידה במספרם של כתבי השטח גדולה עוד יותר), וברוב שאר העולם המפותח המצב דומה. בתקופה זו ההכנסות השנתיות של AP ירדו מכמיליארד דולר (במונחים של היום) עד מתחת למחצית כיום. במצב כזה נפטרים ממותרות.
חלק מהמשוואה היה העלות הגבוהה יותר של השליחים. ראשית, הם קיבלו בדרך כלל שכר טוב יותר. אבל זה לא שידר הוגנות והריח קצת, מה לעשות, כמו קולוניאליזם
למה מותרות? הרי טענתי שזה חשוב. הייתי צריך לדייק: זה חשוב לאנושות, וגם לפרט אם ברצונו לא להתהלך כעיוור בעולם. אבל לא לגוף התקשורת עצמו – שהוא ביזנס.
זאת, כי אנו יודעים כיום בדיוק מה מושך קוראים וצופים, וסופרים כל קליק וכל לייק. למעט מקרים יוצאי דופן (כמו מלחמת אוקראינה שמאיימת על כל העולם כולו) אין מדובר בחדשות חוץ.
זה לא חדש שצרכני חדשות ברחבי העולם הם בדרך כלל פרובינציאליים. מה שהשתנה הוא דרך הטיפול במיעוט שלא. בעבר, העיתון שקראת היה צריך לתת מענה לכל הטעמים, כי לא היה משהו אחר, וזה כלל גם את אלה שאכפת להם מחדשות חוץ. היום כל אחד יכול לעבור לאפליקציית AP – או לכל אתר אחר – ולקבל את זה שם. הכל זמין. עיתונים, תחנות ואתרים מקומיים חייבים לספק משהו אחר: בידול.
התוצאה היא שמספר כתבי החוץ ברחבי העולם צנח פלאים, לצד שינויים מבניים שקשורים לגלובליזציה.
לצד הירידה במספרים, ארגונים עיתונאיים מצאו את עצמם מחליפים יותר ויותר את הזרים ה"שליחים" בזרים שכבר גרים במדינת היעד (בין אם הגיעו לשם בחיפוש אחר עבודה, או כבני זוג, או כתיירים שאיבדו את דרכם). אלה אולי לא עברו הכשרה קפדנית – אבל הסטנדרטים העיתונאיים של המעסיקים לא היו זרים להם לחלוטין, ולצד זה הם צברו קצת ידע מקומי.
לא פחות חשוב: הם לרוב התגלו כמוכנים להסתפק במשכורת די קרובה לזו של המקומיים ממש, ולוותר על זכויות סוציאליות (תלוי כמובן במדינה – באירופה זה לא לגמרי כך). בגדול, הם היו די נואשים לעבודה.
בארץ, כמו בארץ, יש גם בעניין הזה פן ייחודי: עולים חדשים (או מהגרים בלשון יותר נקייה). מקרבם הגיע אחוז לא מבוטל של העתונאים הזרים שאינם בדיוק שליחים וגם אינם בדיוק מקומיים.
זה לא חדש שצרכני חדשות ברחבי העולם בד"כ פרובינציאליים. מה שהשתנה זה הטיפול במיעוט שלא. בעבר, העיתון שקראת היה צריך לתת מענה לכל הטעמים, בהיעדר אלטרנטיבה, כולל אלה שאכפת להם מחדשות חוץ
מעל לכל, הגלובליזציה הפכה את התרבות בעולם לדי הומוגנית. היא השטיחה סטנדרטים במקצועות מסוימים, שהעיתונות אחד מהם. זה כרסם ביתרונות היחסיים של הזרים בכלל. טלוויזיה בלוויין, האינטרנט ותופעת האנגלית כשפה הגלובלית הניבו דור של אנשי מקצוע צעירים ברחבי העולם שמדברים אנגלית שוטפת ולפעמים אף עדיפה.
התחלתי עם AP בתור הכתב ברומניה, בשבועות שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. אפשר לומר שבאותה תקופה רומניה סבלה ממחסור בעיתונאים מקומיים הפועלים לפי סטנדרטים מערביים (לא היו סטנדרטים כאלה שם מעולם). כיום לרומניה יש מדיה תוססת המשתווה לזו של כל מדינה באירופה.
בערך באותה תקופה, הנציג הבכיר של AP בלבנון היה טרי אנדרסון האמריקאי, (שהתפרסם מאוד לאחר שבילה כמה שנים שבשבי החיזבאללה); בשנים האחרונות, כשהייתי עורך המזרח התיכון של AP וישבתי בקהיר, מינינו סוף סוף אישה מקומית לתפקיד המנהלת בביירות: זיינה כרם. הסטנדרטים שלה ללא רבב והאנגלית שבפיה מצוינת – והיא מכירה את המדינה המורכבת מלפנים ולאחור. אני לא חושב שהמוצר העיתונאי סבל מהמעבר הזה.
כשעמדתי בראש התאחדות העיתונאים הזרים בירושלים לפני כ-20 שנה, מדריך החברים הכיל שמות של מאות "שליחים". כיום יש קומץ, המתגמד מול מקומיים ממש מחד, ו"זרים מקומיים" מאידך. הדיווח הבינלאומי איכשהו שורד, ורבים מגופי התקשורת המשרתים את מי שבאמת רוצה חדשות ופרשנות מרחבי תבל מצליחים אפילו לגבות תשלום.
אני מקווה שבכל העולם יתחילו לתעדף חינוך אוניברסלי כך שבדורות הבאים יהיו יותר כאלה.
כשעמדתי בראש התאחדות העיתונאים הזרים בירושלים לפני כ-20 שנה, מדריך החברים הכיל שמות של מאות "שליחים". כיום יש קומץ, המתגמד מול מקומיים ממש מחד, ו"זרים מקומיים" מאידך
החוכמה כרגע היא להפוך את זה למעניין. בשביל זה לא מספיקות העובדות היבשות. חייבים למצוא דרכים להעניק פרשנות נבונה, לשמור בקנאות על הגינות, ולהציג סגנון שימשוך את העין, יגרה את השכל וישבה את הלב. לא פשוט, אבל אפשרי.
אשר לכתבים הזרים – אלוהים אדירים! סיפרנו אחד לשני וזו לזה אינספור סיפורי גבורה על הבר בכל מיני חורים ברחבי תבל, והיה כיף גדול והיו גם גוזמאות. יהיה פחות מזה, הרבה פחות. אך נתגבר.
דווקא המעבר מכתבים זרים במודל הקודם לסוג של שכבה בינלאומית של עיתונאים על-לאומיים עשוי לתרום ליצירת נרטיב משותף. קאדר עולמי על-לאומי, בכל מיני תחומי עיסוק, המוגדר על ידי כישורים, התמדה ואינטליגנציה – לא דרכון – טומן בחובו תקווה גדולה. תקווה ליותר הבנה, בעולם שזקוק לזה מאוד.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם