טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני נערך אתמול בפעם ה-17, וכמיטב המסורת עורר הדים והתנגדויות עוד טרום האירוע. משום מה, לחלק מהישראלים קשה לתפוס מדוע יש לתת מקום גם לאבל ולשכול של העם הפלסטיני, אבל האמת היא שלשכול אין מוצא, הוא נחלת הכלל בתרבות הישראלית. לנכס אותו לצד אחד זהו אקט ברברי לא פחות מהכיבוש עצמו.

לחלק מהישראלים קשה לתפוס מדוע יש לתת מקום גם לאבל ולשכול של העם הפלסטיני. אבל האמת היא שלשכול אין מוצא, הוא נחלת הכלל בתרבות הישראלית. לנכס אותו לצד אחד זהו אקט ברברי לא פחות מהכיבוש

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אמש, בסביבות 8 בערב, קצת אחרי שהצפירה פילחה את האוויר והריאות, עמדו בכניסה לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שכבר הפך למסורת, קומץ נערים וכמה מבוגרים וזעקו גוועלד. כלומר, הם צעקו בעיקר קללות בוטות, חלקן הגדול בערבית, לעבר המגיעים לטקס. נראה היה שאפילו הם לא לקחו את עצמם יותר ברצינות יתרה. מה גם שהם עשו זאת מול כוח לא מבוטל של שוטרים, שלא באמת היו צריכים להתאמץ יותר מדי מדי לחצוץ בין הפלגים.

את הטקס, שנערך באולם סמולרש, בנוכחות כאלף צופים, בהנחייתו של יוסי צברי, פתח הסרטון המדובר של רבקה מיכאלי וג'ורג' אסקנדר, שבגינו חטפה רבקה מיכאלי בשבוע האחרון קיתונות. הם הקריאו בו את "מהמקום ממנו אנו צודקים" של יהודה עמיחי.

אחרי שהודיעה שתשתתף בטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני: מתקפה חריפה על רבקה מיכאליhttps://t.co/XSpz80AWzz@yreguer pic.twitter.com/XTAAvlV3lF

— החדשות – N12 (@N12News) April 28, 2022

אחריו עלה לשאת דברים מי שיזם את הטקס מימיו הראשונים, בומה ענבר, ששכל את בנו יותם בשנת 95', ומאז פועל בהתנדבות מלאה לקיים דו שיח. בנוסף אליו דיברו מאשקה ליטבק מקיבוץ נגבה, אחות ובת שכולה, פעילת זכויות אדם.

מהצד השני, גם שני הורים:

נסרין אבו אל-ג'דיאן מעזה, שאיבדה את בעלה תיסיר ואת בנם, כשפצצה ממטוס נחתה על ביתם. שלוש בנותיה נפצעו בהפצצות של צה"ל. כיום היא נמצאת בגדה, מטפלת בבת שחולה בסרטן.

ואיסמעיל אל ח'טיב מג'נין, שאיבד את בנו אחמד, בן 12. הילד אושפז ברמב"ם ומת שם, ואסמעיל תרם את איבריו.

אחריהם דיברו יולי נובק, לשעבר מנכלי"ת "שוברים שתיקה", והודא אבו ערקוב – מנהלת אזורית ב-Allmep – קרן בינ"ל למען שלום ישראלי-פלסטיני, שסימנו את התפיסה המגדרית של הטקס.

נסרין אבו אל-ג'ידיאן מעזה איבדה את בעלה תיסיר ואת בנם, כשפצצה ממטוס נחתה על ביתם. 3 בנותיה נפצעו בהפצצות צה"ל. כיום היא נמצאת בגדה, מטפלת בבת שחולה בסרטן

בחלק האומנותי הופיעו: סאז – או בשמו המלא, סאמח זקות, ששר שיר שלו בשם "אמא" בביצוע יפה ומרגש. מקהלת הנוער הירושלמי, שמורכבת מבני נוער יהודים וערבים מירושלים, שלחה קליפ לשיר שנקרא "זכרונות", או באנגלית – Wanting memories. קליפ נוסף היה של קרן טננבאום ששרה את "שחמט" של חנוך לוין.

הטקס נחתם עם להקת ראנה, המורכבת מנשים ערביות ויהודיות. הן סיימו את הטקס כבכול שנה עם השיר "חד גדיא" של חווה אלברשטיין בשלוש שפות, אידיש, עברית וערבית. זה היה ביצוע מרגש עד דמעות שזיקק את המהות הגולמית של האירוע – זה תמיד יכול להיות אפילו יותר עצוב מעכשיו.

הטקס שודר בשידור חי ברשתות כפי שהיה בשנים קודמות. אלא שהשנה, בשל פעילות סושיאל חכמה חדה וממוקדת, השידור הצליח להגיע ל-200 אלף צופים בזמן אמת, מספר שיא מבחינת המארגנים.

הצופים הם כמובן ישראלים ופלסטינים שכולים ובני משפחותיהם, שזה בעצם כולנו, ונמצאים בכל העולם. השידור הועבר סימולטנית בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית, ולאחריו הקהל הוזמן להצטרף ל-8 חדרי שיחה שונים בזום, על מנת לייצר את אותו שיח מיוחל.

מיד בתום האירוע עלה בדף הפייסבוק של לוחמים לשלום פוסט: "הקול שאנחנו משמיעים בעזרתכם, הוא קול שקורא להפסיק את מעגל האלימות ולחפש בנחישות את דרך השלום והפיוס, הוא קול שחשוב להמשיך ולהשמיע עבור עתידנו, עתיד ילדינו ועתידם של כל החיים פה". בצירוף לינק לתרומות שיישאר פתוח בימים הקרובים.

להבדיל מטקסי הזיכרון הרשמיים שבדרך כלל נוטעים אימה, ייאוש ופחד, הטקס המשותף מייצר תקווה. הוא מרגש בטירוף גם בלי ההייפ הנגטיבי שמתלווה לקיומו כל השנים. הקרבה כאן לא מדומיינת, לחלוק את הכאב והאבל ולהקשיב לצד השני זה הדבר הכי בסיסי בבניית אמון. וההתנגדות המשותפת למצב הקיים – כפי שהיטיבו להגדיר כמה מהדוברים – מעמיקה עוד יותר את תחושת האחריות המשותפת.

הטקס המשותף מייצר תקווה ומרגש בטירוף גם בלי ההייפ הנגטיבי שמתלווה לקיומו כל השנים. הקרבה כאן לא מדומיינת, לחלוק את הכאב והאבל ולהקשיב לצד השני זה הדבר הכי בסיסי בבניית אמון

לבסוף, לאחר שתם השידור החי, כמחווה עלתה לבמה רבקה מיכאלי והודתה לקהל וגם לצל, שלדבריה "עשה לי קמפיין יח"צ בלתי רגיל". היא קלעה בול.

צילום מסך מתוך טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.