1

נראה שיש הסכמה רחבה על כך שהמופע המרכזי של חגיגות העצמאות היה מוצלח ומרגש. וזה מעט מפתיע, כי לכאורה זה היה טקס פגום, חסר: לא היו בו זיקוקים.

כלומר, היו זיקוקים – אבל שקטים. ומופע של רחפני לייזר. וזה היה, כנראה, יפה מאוד, ולכן איש לא הרגיש בחסרונם של זיקוקים רועשים שיעניקו למופע ליווי של קולות נפץ מהסוג שעושה שחור בנשמה לנפגעי הלם קרב ותסמונת דחק, בעלי קשיים בוויסות חושי ובעלי חיים. מתברר שהרוב יכול ליהנות בלי שהמיעוט יסבול.

ההצלחה של הטקס מאירה באור מגוחך את הוויכוח הציבורי הנוקב שקדם לו: השר חילי טרופר וראשי ערים שביטלו מופעי זיקוקים הואשמו על ידי הימין ברפיסות ואובדן הגאווה הלאומית, הורים זועמים טענו שמשביתים את שמחת החג של הילדים. רק שמלכתחילה, אף פעם לא נאמר שיש בעיה עם זיקוקים: יש בעיה עם הרעש.

אפשר להמיר את הזיקוקים במופע לייזר, אפשר להסתפק בזיקוקים שקטים. הם מעט פחות ספקטקולריים, וקצת יותר יקרים, אבל שום נזק לא יקרה אם יפנו נתח קטן מהסכומים המנופחים שמשולמים לזמרים שמופיעים בערב החג לטובת השקטת מפגע הזיקוקים.

זיקוקים שקטים בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, 4 במאי 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המחלוקת המתלהמת סביב הזיקוקים והשקט (תרתי משמע) שהשתרר בחג הם המחשה מדויקת לכל כך הרבה דברים: לקושי הגדול לקיים בישראל ויכוח ענייני, רציונלי, תוך הקשבה לעובדות ולטיעונים; וגם לקושי לשנות הרגלים. אנשים וארגונים נאחזים בישן, במוכר, נצמדים ומסרבים להרפות. כשהם סוף סוף עושים את זה, מתברר שדבר לא קרה. המון מהומה על לא מאומה.

המחלוקת המתלהמת סביב הזיקוקים והשקט שהשתרר בחג הם המחשה מדויקת לכל כך הרבה דברים: לקושי הגדול לקיים בישראל ויכוח ענייני, רציונלי, תוך הקשבה לעובדות ולטיעונים; וגם לקושי לשנות הרגלים

זה נכון לא רק לגבי זיקוקים. אני הייתי משוכנע שבלי בשר אי אפשר, עד שיום אחד הפסקתי לאכול בעלי חיים – והופתעתי לגלות כמה זה פשוט, משביע וטעים. אנשים דבקים במכונית הפרטית, יושבים נצח בפקקים ומקללים. ואז, בוקר בהיר אחד,  הם עוברים לאופניים, ומייד אחר כך שואלים את עצמם למה עשו את זה רק עכשיו.

האתגר הסביבתי מחייב את הקהילה האנושית לעבור שינוי: בתזונה, בתחבורה, באנרגיה, בצריכה. אנחנו נצמדים בציפורניים להרגלים הישנים, גורמים לעצמנו ולסביבה נזקים אדירים, רק כדי להימנע משינוי שיום אחד נגלה כמה קל ופשוט לבצע אותו, כמה ההתעקשות וקרבות הבלימה היו מיותרים.

אחרי ההצלחה של המופע המרכזי בירושלים, ואחרי השקט הנעים והמרגיע ששרר בערב החג בשמי תל אביב (עליו אני יכול להעיד כתושב העיר), יש לקוות ולהעריך שלקראת יום העצמאות הבא כבר יצטרפו רוב ראשי העיריות בישראל לזרם הגובר ויודיעו על ביטול הזיקוקים. סליחה: על ביטול הזיקוקים הרועשים.

זיקוקים שקטים בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, 4 במאי 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הם ייערכו מראש עם זיקוקים שקטים ועם רחפנים, חברות ההפעלה יתאימו את עצמם למציאות החדשה, ומה שהיה הוויכוח הסוער של אתמול יהפוך לשחר של יום עצמאות חדש.

2

אז איזה חורף היה לנו? דומה שאם ייערך סקר בקרב הציבור הישראלי, רוב הנשאלים ישיבו: גשום. אפילו גשום מאוד. כמה מקבצי סערה עוצמתיים, בתוספת קור עז שהתעקש להישאר כאן עד סוף מרץ, יצרו תחושה של חורף "אמיתי" במדינה למודת פייק-חורפים.

התמונה האמיתית קצת יותר מורכבת. ישראל נחלקה בחורף הזה לשלושה אזורי אקלים שונים: במישור החוף המרכזי-דרומי (מהשרון דרך גוש דן ודרומה עד אשקלון), ירדו כמויות נכבדות של גשמים, הרבה מעל הממוצע הרב-שנתי.

בחוף תל אביב ירדו 652 מילימטר, כ-20% יותר משנה ממוצעת; בית דגן ספגה לא פחות מ-780 מ"מ, 145% משנה ממוצעת ואילו בנמל אשדוד ירדו 117% משקעים לעומת הממוצע.

בחוף ת"א ירדו 652 מ"מ, כ-20% יותר משנה ממוצעת; בית דגן ספגה לא פחות מ-780 מ"מ, 145% משנה ממוצעת ואילו בנמל אשדוד ירדו 117% משקעים לעומת הממוצע

גשם סוער יורד בתל אביב, 22 בדצמבר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

במישור החוף הצפוני, בפנים הארץ ובצפונה (גליל, גולן) נרשמו ברוב תחנות המדידה של השירות המטאורולוגי נתונים סביב הממוצע – עם סטייה של אחוזים בודדים לכל כיוון.

בירושלים נמדדו השנה 520 מילימטר שהם בדיוק הממוצע, בעפולה 453 מילימטר שהם 102% מהממוצע השנתי, בחיפה 99% ובמרום גולן 96%. שנה רגילה לתפארת.

ואילו בדרום, פחות או יותר מקו קריית גת ומטה, זו הייתה שנה שחונה, על סף ההגדרה של שנת בצורת (70% מהממוצע מוגדר כבצורת) ואף פחות מזה: בבאר שבע ירדו 128 מילימטר שהם רק 68% מהממוצע, בחוות הבשור שבנגב המערבי ירדו רק 139 מ"מ שהם 65% מהממוצע ואילו בשדה בוקר ירדו 69 מילימטרים שהם 81% מהממוצע הרב שנתי.

בבאר שבע ירדו 128 מילימטר שהם רק 68% מהממוצע, בחוות הבשור שבנגב המערבי ירדו רק 139 מ"מ שהם 65% מהממוצע ואילו בשדה בוקר ירדו 69 מילימטרים שהם 81% מהממוצע הרב שנתי

מסקנות: חלק ניכר מהגשמים העזים ניתכו על אזורים שבהם אין תועלת בכמויות כאלה של מים – בראשם גוש דן הבנוי בצפיפות שבו רוב מי הגשמים זורמים לים ומטנפים אותו במקום לחדור למי התהום.

גשם ברחוב יפו במרכז ירושלים, 29 בדצמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

בחלקי הארץ האחרים התחושה שזו הייתה שנה גשומה במיוחד נגזרה כנראה מהשינוי במשטר הגשמים – מערכות קצרות ועוצמתיות במקום ממטרים קלים שנפרשים על פני תקופה; והכי מדאיג – הדרום עתיר החקלאות והצמא למים עשה עוד צעד בכיוון הפיכתו למדבר, בדיוק כמו שרוב המודלים של מדעני האקלים מזהירים.

3

בדרך כלל איי תנועה הם שטח מבוזבז. בערים צפופות שבהן משהו תמיד צר מדי – המדרכה, הכביש ולא פעם שניהם – קל וחומר בשנים האחרונות שבהן מפקיעים שטחים לסלילת נתיבי אופניים, אין שום סיבה להקצות מטרים יקרים לטובת פיסת בטון מוגבהת שלא קורה בה דבר.

אם העילה המקורית להתקנתו של האי תנועה הייתה הפרדה בין נתיבים – ובכן, את זה אפשר להשיג באמצעות מעקה בטיחות פשוט.

יש איי תנועה שכבר הוסרו והוסבו למעקה בטיחות, או לפחות הוצרו משמעותית. ברחוב משה דיין בתל אביב, שבו כבר יש נתיב אופניים ותיק משני צידי הכביש, עיריית תל אביב החליטה לנסות משהו אחר: להפוך את אי התנועה הרחב למעין טיילת.

ברחוב משה דיין בתל אביב, שבו כבר יש נתיב אופניים ותיק משני צידי הכביש, עיריית תל אביב החליטה לנסות משהו אחר: להפוך את אי התנועה הרחב למעין טיילת

אי התנועה ברחוב משה דיין בתל אביב הפך לטיילת, מאי 2022 (צילום: אביב לביא)

עם שביל הליכה נוח, פיסות דשא וצמחייה ופינות ישיבה מוצללות, משטח הפרדה סתמי הפך לרצועה מרעננת ומזמינה. עוד מוקדם לדעת כמה שימוש יעשו התושבים בקטע שמשתרע בין השכונות ביצרון ורמת ישראל, אבל עצם היוזמה והניסיון ראויים לשבח ומסקרנים.

4

במהלך אחד מסגרי הקורונה יצאתי לשיטוט על קו החוף כדי להתרשם איך היעלמותם הפתאומית של בני האדם משפיעה על הסביבה הימית.

כאילו המראה של החוף הנטוש לא היה מוזר דיו, הבחנתי ביצור – ברגע הראשון כלל לא הייתי בטוח שהוא עונה להגדרה הזו – משונה למדי: ספוגי, מנופח, בצבע בז' עם נקודות, נע ונד על אדוות הגלים במפגש בין המים לחול. זה חי? זה צומח? אולי מתגשם חלום ילדות ואני סוף סוף פוגש בחייזר?

הבחנתי ביצור משונה למדי: ספוגי, מנופח, בצבע בז' עם נקודות, נע ונד על אדוות הגלים במפגש בין המים לחול. זה חי? זה צומח? אולי אני סוף סוף פוגש בחייזר?

ארנבת ים בחוף אילת (צילום: בית ספר שדה אילת, החברה להגנת הטבע)

היוועצות קצרה עם מומחים הניבה את התשובה – מדובר בארנבת ים: מין של חילזון-ים, רכיכה גדולה בעלת מבנה עגלגל עם שתי בלוטות חישה שמזכירות אזני ארנבת. בסין אפילו אוכלים אותה.

אם בזמן הקרוב ייצא גם לכם להיתקל בארנבות על קו החוף, זה לא מקרה: זו העונה שבה הן מגיעות לאזורים שבהם יש שפע אצות במים כדי להטיל שק מלא ביצים ולהיעלם.

נעמה בן עמי פישר, מבית ספר שדה אילת, כבר נתקלה בארנבות הראשונות של העונה בחוף המזרחי ביותר של העיר, סמוך לגבול ירדן.

למען הסר ספק, לא מומלץ לדרוך עליהן: כשהארנבת חשה בסכנה היא מפרישה למים מעין דיו, שבריכוז מסוים עלול להיות רעיל.

5

יש מדינות שבהן לפני שטבעוני יוצא למסעדה, הוא צריך לסרוק את התפריט ולוודא שלא יחזור הביתה רעב. בישראל המצב טוב יותר. מלבד מיעוט יחסי של מסעדות בשרים מובהקות, טבעונים ימצאו מנה או כמה מנות לרוחם בכל מקום. כמעט.

אבל לפעמים מתחשק לאכול במסעדה טבעונית נטו. כזו שבה כל התפריט עומד לרשותנו, בלי לבדוק בציציותיה של רשימת המרכיבים בכל מנה ובלי להזדקק לעצת המלצרים. המבחר של מסעדות כאלה הולך וגדל, אבל עדיין מוגבל. השבוע יצא לי לאכול באחת כזו. והארוחה הייתה לא פחות מנהדרת.

לפעמים מתחשק לאכול במסעדה טבעונית נטו. כזו שבה כל התפריט עומד לרשותנו, בלי לבדוק בציציותיה של רשימת המרכיבים בכל מנה. השבוע יצא לי לאכול באחת כזו. והארוחה הייתה לא פחות מנהדרת

"באנה" ממוקמת סמוך לפינת הרחובות נחמני ויהודה הלוי בתל אביב, מנצלת היטב את חלל הבניין הישן שבו היא פועלת והחצר הקסומה שמהווה שריד לתל אביב של פעם.

ארוחה במסעדת "באנה" (צילום: עמוד הפייסבוק של "באנה")

אני לא מבקר מסעדות, אבל אני טבעוני שאוהב לאכול וכל המנות שהזמנו היו טעימות להפליא – גם לטעמם של השותפים לארוחה (צמחונית ואוכל-כל): ביניהן טופו קריספי בחלה עם קרעי תפוחי אדמה, מסבחה על בסיס שעועית לימה, מנה מעולה של חיטה מעושנת ויש גם קוקטיילים מוצלחים – כמו זה שמכונה בתפריט 'זה עם הליצ'י'.

בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי בטון מלא חמלה מה כבר יש לנו, הטבעונים, לאכול, אשלח אותו ל"באנה". אחר כך נדבר.