בשנת 1938 הודיע שגריר ארצות הברית בגרמניה הנאצית ויליאם דוּד, שהיטלר מתכוון לרצוח יהודים לא רק בגרמניה – אלא בכל יבשת אירופה. הוא אמר זאת חודשים לפני פוגרום ליל הבדולח שהעיד על צדקתו.

למרות עמדתו הנחרצת של דוד, השירותים הדיפלומטיים האמריקאים התעלמו מהאיומים הטוטליטריים, כך לפי הספר החדש של דיוויד מק'קין, "Watching Darkness Fall: FDR, His Ambassadors, and the Rise of Adolf Hitler " (בתרגום חופשי, "לחזות ברדת החשכה: רוזוולט, שגריריו ועלייתו של אדולף היטלר").

מק'קין עצמו כיהן כשגריר ארצות הברית בלוקסמבורג בתקופת ממשל ברק אובמה. ההשראה לספר הגיעה באותה תקופה, בין השנים 2016 ל־2017. אף שלוקסמבורג היא מדינה קטנה יחסית, יש בה את בית הקברות הצבאי השני בגודלו באירופה, אחרי נורמנדי.

בין הקבורים שם: הגנרל ג'ורג' סמית' פטון. מק'קין נדהם מכך שזיכרון מלחמת העולם השנייה בלוקסמבורג, שנכבשה פעמיים על ידי גרמניה, כל כך נוכח ועוצמתי. בסופו של דבר הוא החליט לכתוב ספר המתרכז בארבעת חברי הסגל הדיפלומטי של פרנקלין דלאנו רוזוולט בתקופה שהובילה למלחמה.

שגריר ארצות הברית הראשון בגרמניה הנאצית, ויליאם א. דוד

"חשבתי שזאת תהיה דרך חדשה לבחון את מדיניות החוץ שלנו בתקופה הזאת", אומר מק'קין בריאיון לזמן ישראל. "לראות איך השגרירים האלה – שרובם הגיעו מרקע דומה – התגלו כמאוד, מאוד שונים בגישתם לתפקיד… זה מאפשר פרספקטיבה שונה לגמרי על הדיפלומטיה שלנו באותה תקופה".

את הצד הדיפלומטי החיובי ייצגו השגרירים דוד וויליאם בוליט הססגוני – מיליונר ונהנתן שכיהן כשגריר בברית המועצות ובצרפת. בוליט סייע לחלץ את זיגמונד פרויד מאוסטריה אחרי הסיפוח, ואף חזר לביתו – שיבה מפוקפקת – אחרי שפריז נפלה.

בצד האחר כיהנו שתי דמויות שנויות במחלוקת. ג'וזף פ. קנדי – הפטריארך של השושלת הפוליטית העתידית שכיהן כשגריר בבריטניה וסיים את תפקידו בעקבות אמירותיו התבוסתניות שהתפרסמו בתקשורת ב־1940 – וברקינרידג' לונג – השגריר באיטליה שהילל את בניטו מוסוליני ומנע מפליטים יהודים להגיע לארה"ב בזמן שכיהן כעוזר לשר החוץ האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה.

מק'קין אומר שקנדי "לא נועד להיות שגריר" ושלונג "היה פשוט מינוי נוראי".

ג'וזף פ. קנדי, אז יו"ר הוועדה האמריקאית לניירות ערך, וושינגטון, 16 ביולי, 1934 (צילום: AP Photo)

ההדים בימינו

בזמן האחרון התחיל מק'קין לחשוב על תפקיד הדיפלומטיה על רקע המלחמה באוקראינה. לדבריו, אוקסנה מרקרובה, שגרירת אוקראינה בארה"ב – שהייתה אורחת בנאום הנשיא ג'ו ביידן לאומה ב־1 במרץ – ממלאת את תפקידה בצורה טובה.

"לשגרירים עשוי להיות תפקיד קריטי בהעברת מידע למולדתם ובחזרה משם", מציין מק'קין. "לדוגמה, עבור מיליוני האמריקאים שראו אותה בנאום לאומה ובכמה שידורי חדשות, אוקסנה מרקרובה הפכה לקול משמעותי בנושא אוקראינה ובמאבק נגד האגרסיביות הרוסית.

דיוויד מק'קין (צילום: באדיבות המצולם)

"לא רק שהיא מסוגלת לדבר ישירות עם חברי קונגרס ונציגים רשמיים של הבית הלבן, היא גם הצליחה להעביר את עמדתה, בצורה מאוד אפקטיבית, בפני הציבור האמריקאי. היא הסבירה להם שאוקראינה זקוקה ליותר סיוע צבאי אמריקאי ולסנקציות חמורות יותר נגד רוסיה".

הדיפלומט לשעבר מציין שכמו שרוזוולט נשען על שגריריו באירופה וסמך עליהם שיהיו לו לעיניים ואוזניים בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, כך קורה לעתים גם היום.

מאחורי כל גבר גדול…

כשרוזוולט נבחר לנשיא בשנת 1933, העניין שלו במדיניות החוץ היה מוגבל. הציבור באותו זמן דגל בהפרדה משמעותיות בין התחומים, ירושה ממלחמת העולם הראשונה. מק'קין זיהה שהייתה גם עוינות רבה כלפי נושא ההגירה לאמריקה.

"זאת לא הייתה סוגיה שהאמריקאים קיבלו. הם לא חשבו שארה"ב צריכה להתעניין בזה", אומר מק'קין. "גלי ההגירה מאירופה מעולם לא היו נושא פופולרי. ארצות הברית, למען האמת, הייתה מדינה די אנטישמית באותה תקופה".

"גלי ההגירה מאירופה מעולם לא היו נושא פופולרי. ארצות הברית, למען האמת, הייתה מדינה די אנטישמית באותה תקופה"

יחד עם זאת, הגברת הראשונה התעלמה מהנחיותיו של לונג בנושא הצלת רוב הנוסעים היהודים שהגיעו בספינת הפליטים קוואנזה ב־1940. "היא הייתה אדם הומניטרי מאוד ובמובנים רבים המצפן הפוליטי של פרנקלין", אומר מק'קין.

באחד מפרקי הספר מוצגים בני הזוג רוזוולט בזמן שהם אוכלים ארוחת בוקר וכל אחד מהם קורא עיתון. כשהגברת הראשונה מגלה שלונג מונע הגירה, היא זועמת: "פרנקלין, אתה יודע שהוא פשיסט!"

עטיפת הספר "לחזות ברדת החשכה"

"היא אישה דוברת אמת", מהרהר מק'קין, "עם עין הומניטרית חדה". בהמשך מביא מק'קין כמה סיבות נוספות להערצתו את דוד, ומכנה אותו "סוג של מצפן מוסרי שלא מוותר… אני חושב שהוא אמר לרוזוולט את האמת".

כפי שכותב מק'קין בספרו, דוד לא היה אוהב יהודים גדול כשקיבל את המשרה ב־1933. אף ששכר שתי קומות במבנה ברלינאי אופנתי ממשפחה של איש עסקים יהודי – שגרה בקומה השלישית – הוא לא הבין את המניעים שלהם.

"דוד כל כך שמח לקבל את הדירה במחיר כזה. הוא לא הבין שהמשפחה שגרה בקומה השלישית קיוותה להגנה אמריקאית", אומר מק'קין. יחד עם זאת, אחרי פגישתו הראשונה עם היטלר, ראה דוד את הנאצים כפי שהיו באמת. "הם היו רוע טהור, אם לנסח זאת בפשטות", אומר מק'קין.

"דוד כל כך שמח לקבל את הדירה במחיר כזה. הוא לא הבין שהמשפחה שגרה בקומה השלישית קיוותה להגנה אמריקאית"

האזהרות שעברו מתחת לרדאר

מכיוון שהאינטראקציה של דוד עם הרייך הייתה מינימלית, האזהרות שלו נפלו על אוזניים ערלות בוושינגטון. "חלק מהדברים שהדאיגו אותו – כמו אורך המברקים שנשלחו לוושינגטון ואורח החיים הראוותני של דיפלומטים אחרים – גרמו לכך שחלק מהאנשים במחלקת החוץ לא לקחו אותו ברצינות", אומר מק'קין.

נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט, מזכירתו מרגריט ליהנד והשגריר פרנס ויליאם בוליט נוסעים מתחנת הרכבת לביתו של הנשיא בניו יורק, 22 ביולי, 1940 (צילום: AP Photo)

"במיוחד מזכיר המדינה של התקופה קורדל הול. הוא לא התייחס אליו כאל דיפלומט עם יכולת. בזה אני מאשים קצת את דוד עצמו. אני חושב שהוא היה תמים במידה מסוימת".

מנגד ניצב בוליט, איש העולם הגדול – "שגריר השמפניה" – שנודע עקב הרומנים שקיים והמסיבות המפוארות שאירח בפריז. בספר הוא מתואר כאדם שאפתן שכיוון גבוה. ב־1937 הוא עזב את פריז לתקופה קצרה ונסע מיוזמתו לברלין כדי להיפגש עם כמה נאצים לקראת סוף כהונתו של דוד.

אחרי שנפגש עם הרמן גרינג, כתב בוליט מכתב אישי לרוזוולט וציין כי הרייכסמרשל סולד מדוד, סלידה שהייתה, לדבריו, נפוצה בגרמניה. הוא גם הוסיף תיאור לא מחמיא של גרינג: "כפי שאתה יודע, הוא דומה להפליא לחלק אחורי של פיל".

כשתקופת כהונתו של דוד התקרבה לקצה, קנדי התחיל לכהן כשגריר בבריטניה. קנדי לא ידע אם רוזוולט רוצה למנות אירי־אמריקאי לתפקיד, אבל הנשיא גיבה אותו. "רוזוולט הרגיש שקנדי עשה עבודה טובה בוועדת הבורסה ועבודה טובה מאוד בצי הסחר הימי", אמר מק'קין, ששימש בעבר כמנהל ספריית ומוזיאון ג'ון פ. קנדי בבוסטון הקרויה על שם בנו של השגריר לשעבר, מי שיהפוך לימים לנשיא ארה"ב.

ג'וזף פ. קנדי (משמאל), אז שגריר ארה"ב לבריטניה, ובנו, הנשיא לעתיד ג'ון פ. קנדי, ניו יורק, 5 בינואר, 1938 (צילום: AP Photo)

אולם, רוזוולט מינה את קנדי ב־1938 מטעמים שלא קשורים בהכרח לביצועיו המקצועיים. הוא ראה את הבחירות לנשיאות באופק וידע שהשגרירות תסיט את היריב הפוליטי הזה. "היה טוב להוציא את קנדי מהמדינה ב־1940, שנת בחירות", מציין מק'קין.

"רוזוולט לא רצה שקנדי, שהיה אדם עם השפעה רבה, בעיקר בקרב המצביעים הקתולים, נוסף על היותו אדם עשיר מאוד, הוא פשוט לא רצה אותו בסביבה".

רוזוולט מינה את קנדי ב־1938 מטעמים שלא קשורים בהכרח לביצועיו המקצועיים. הוא ראה את הבחירות לנשיאות באופק וידע שהשגרירות תסיט את היריב הפוליטי

הספר מתעד את שגיאותיו של קנדי כשגריר – וגם מזכיר תקרית שאירעה שנים ספורות קודם לכן, ב־1934, כשבנו הנער ג'וזף ביקר בגרמניה הנאצית וכתב מכתבים המגנים על האנטישמיות של הרייך ועל מדיניות העיקור שלו. קנדי האב תמך בראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין ובניסיונות שלו לפייס את היטלר במינכן.

"אני חושב שהיו כמה נקודות מפנה משמעותיות בתקופה הזאת", אומר מק'קין. "מינכן הייתה נקודת מפנה כזאת לרוזוולט. היטלר היה אדם ששיקר ללא הרף. ללא ספק הייתה לו תוכנית להשתלט על אירופה והוא היה מוכן לעשות מה שצריך כדי להשלים את המטרה הזאת".

ד"ר ויליאם א. דוד, שגריר ארה"ב לגרמניה, נואם בפסטיבל לחילופי תלמידים בברלין, 29 במאי, 1935 (צילום: AP Photo)

גם אחרי מינכן, קנדי המשיך להגן על צ'מברליין בזמן שזלזל ביורשו העתידי וינסטון צ'רצ'יל. "התפיסה של קנדי בנושא המלחמה באירופה, בסופו של דבר, כלל לא תאמה את זאת של רוזוולט", אומר מק'קין. "פשוט לא הייתה לו תקופה טובה כשגריר כי בסופו של דבר הוא היה תבוסתן".

הספר מסתיים בצורה עגומה עבור מושאיו. אחרי שאשתו של דוד נפטרה ב־1938 בריאותו התדרדרה. בתחילת שנת 1940, זמן קצר אחרי שנאלץ לעזוב את תפקידו כשגריר, הוא מת.

באותה שנה חוו קנדי ובוליט את המלחמה באופן ישיר – קנדי במהלך הבליץ, בין היתר בתקיפה שלכאורה כוונה נגדו, ובוליט במהלך כיבוש צרפת, כשפצצה שלא התפוצצה עיוורה אותו באופן זמני. אחרי שהגרמנים כבשו את פריז, לבוליט יוחסו האשמות של חוסר התנגדות.

חוסר שיקול דעת – מקור למפלתם של דיפלומטים רבים – דבק גם בקנדי וגם בבוליט. אחרי שקנדי השמיע הערות פסימיות בנוגע לסיכויים של בנות הברית במלחמת העולם השנייה הוא התפטר. בוליט סירב לעבור לווישי ובמקום זאת חזר לביתו, מה שהוביל למריבה עם רוזוולט.

משמאל: ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט והמנהיג הסובייטי יוסיף סטלין נפגשים ביאלטה בפברואר 1945, כדי לדון בכיבוש המשותף של גרמניה (צילום: הממשל האמריקאי/ויקימדיה)

במקביל השתמש לונג בכישוריו הפוליטיים והתחנף גם לרוזוולט וגם להול, מה שהביא לתוצאה טרגית: הוא מנע מעשרות אלפי יהודים לברוח לארצות הברית. גם אם השגרירים לא שיקפו את רצונו הגובר של רוזוולט לעמוד נגד מדינות הציר, הם ייצגו, במדינה רבה, מרכיבים בולטים בדעת הקהל האמריקאית.

"כמובן, אנחנו חיים היום באמריקה שמבינה את שנות ה־30 של המאה הקודמת במבט שבדיעבד", אומר מק'קין. "רוב האמריקאים באותה תקופה הרגישו שיש שני אוקיינוסים אדירים המפרידים בינם לבין שאר האומות. לא היו אז מוסדות בינלאומיים משותפים שקיימים כיום. ארה"ב הייתה די מתבודדת. האמריקאים רצו שכך זה יישאר".