כבר שנה אנחנו מתנהלים תחת שינוי. בנימין נתניהו לא הצליח בקסמיו להקים ממשלה והאחרים כן הצליחו. אני מדגיש את המילה אחרים, כי הממשלה הזו מייצגת משהו שונה.

אחרי 12 שנים של ממשלות בראשות נתניהו הגיעה ממשלה, שאמנם יש בה ראש אחד אך היא פועלת במעין תרחיף של כל חבריה וחברותיה. אין מנהיגות דומיננטית וסוחפת אלא אוסף שמנסה לתקשר במילים דלות ומצליח להתקיים שנה. בישראל זו יכולה לחשב הצלחה. לראשונה ממשלה שיש בה ייצוג למגוון רחב של מגזרים, גם כאלה שלא צפינו שיעבדו בכפיפה אחת.

אחרי 12 שנים של ממשלות בראשות נתניהו הגיעה ממשלה, שאמנם יש בה ראש אחד, אך היא פועלת במעין תרחיף של כל חבריה וחברותיה. אין מנהיגות דומיננטית וסוחפת אלא אוסף שמנסה לתקשר

כשאני שומע את השמות נפתלי בנט, מנסור עבאס, יאיר לפיד, בני גנץ – בכפיפה אחת עם ניצן הורוביץ ומרב מיכאל, אני אומר לעצמי שאין כאן מנהיגים, אבל בעצם למה אני צריך כאלה שפועלים כסולנים על הבמה?

אולי דווקא האפורים יעילים יותר לתפקיד הזה?

זו שאלה שמתחדדת אל מול העובדה שישראל לא מצליחה להוביל מדיניות חדשה ביחס לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ישראל מקצינה מבחינה לאומנית, ומקדשת מצעדי דגלים ותפילת יהודים על הר הבית, ישראל מעדיפה דיור למשקיעים ולא לחסרי הבית, ויש עוד אינספור בעיות שמלוות אותנו שנים.

וגם הממשלה הזו בת השנה אין בה בשורה, פרט לעובדה שהיא מנהיגה בלי מנהיגים. ממשלה שאין בה אני אלא אנחנו, וכל צד מוותר כדי להמשיך את קיומה.

אפשר לומר גם שהם עושים הכול כדי לא לוותר על הכיסא, אך הפעם אני פחות מאמין שזהו הסיפור. בפרט כשאני רואה את ראש רע"ם, הפוליטיקאי הערבי הישראלי, ששומר על עקרונותיו מתוך הממשלה ומוכיח שיש דרך אחרת.

אסור לנו להתבלבל, הממשלה הזו שומרת את רוב מנהגי קודמותיה. היא לא מחקה את חוק הסמכויות, היא מסרבת לפתוח לציבור את מסמכי הקורונה באשר הם, והיא ממשלה שלא דואגת לרווחת אזרחיה.

וגם הממשלה הזו בת השנה אין בה בשורה, פרט לעובדה שהיא מנהיגה בלי מנהיגים. ממשלה שאין בה אני אלא אנחנו, וכל צד מוותר כדי להמשיך את קיומה

יש אינספור מילות ביקורת שאפשר להשמיע עליה, אבל אל מולן ניצבת העובדה שזו ממשלה שפועלת כנדנדה שמנסה להתייצב. שמנסה להוכיח לנו כי את מקומם של מנהיגים דגולים יכולים למלא גם בני אדם רגילים, ללא סיגרים ושמפניה, בני אדם בינוניים וסבירים שרוצים לחיות כאן ביחד.

הם אולי לא אומרים זאת בצורה רהוטה. רבים מהם לא למדו מעולם לדבר אל מול מצלמה וקהל, ובכל זאת הם מדגימים לנו את העיקרון החשוב באמת – אמונה משותפת בחברה מעורבת.

בימיו של בנימין נתניהו, בפרט בשנים האחרונות, התגבשה מחאה של אזרחים. מחאה שגם בה לא היה מסר אחד ברור, פרט לזה שביקש מנתניהו לפנות את כיסאו.

הם מחו, למרות שידעו שהוא נבחר בבחירות פעם אחר פעם. הם מחו, כי חשו שהוא לא מצליח בקסמיו להוביל שינוי אמיתי. הם לא ידעו ואולי גם לא ממש יודעים מה הם רוצים, אבל את התחושה לא ניתן לכבות.

רבים ממפגיני בלפור מחרישים כעת לנוכח תפקוד הממשלה, מחשש שנתניהו יחזור. רבים אחרים, שמכונים בטעות מכוונת מתנגדי חיסונים, רוצים שהממשלה שנוצרה תעז גם לשנות דברים מהיסוד. שגם בכוחה הדל תוביל שקיפות, חשיפת האמת, ממשלה שתסיר את מדיניות השקר והכפייה מסדר היום.

אנחנו מכירים אותם כי הם עלו לכותרות כשהתנגדו לסגרים והתו הירוק. מה שלא הבנו זה שמאחורי הדברים הללו יש ציבור לא קטן בישראל שמייחל למדינה שבה יש ממשלה שאומרת אמת ופועלת בהוגנות כלפי אזרחיה.

הם חברי הממשלה לא אומרים את דבריהם בצורה רהוטה. רבים מהם לא למדו מעולם לדבר אל מול מצלמה וקהל. ובכל זאת הם מדגימים לנו את העיקרון החשוב באמת – אמונה משותפת בחברה מעורבת

יש פה ציבור לא קטן שמייחל לממשלה שתדע להתמודד עם המציאות המורכבת ולהפוך אותנו ממדינת הרוע המשותף למדינת הטוב המשותף. מדינה שיש בה עיתונות חופשית, ויש פוליטיקאים שהמוסר והאתיקה הם הבסיס לפעולתם הפרטית והציבורית.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.