הסוגיה הלהט"בית הפכה למבחן הראשון שבו מעמידים מדינות שאינן מערביות.

כשמזכירים את איראן ורוסיה, הדבר הראשון שצץ הוא הטענה כי הן "רודפות הומואים". ונותר לתהות בתמיהה מוצדקת, האם יתכן שהנושא הלהט"בי עד כדי כך קריטי ומרכזי? הרי מדינות נחשלות רבות נכשלות בשאלות ראשוניות וגולמיות הרבה יותר משאלת זכויות הלהט"ב, שהיא נקודתית ונגזרת של ערכים אחרים. אז למה העניין הלהט"בי, מבין כל יתר הנושאים החשובים, צף כמעט ראשון?

כשמזכירים את איראן ורוסיה, הדבר הראשון שצץ הוא הטענה כי הן "רודפות הומואים". ונותר לתהות בתמיהה מוצדקת, האם יתכן שהנושא הלהט"בי עד כדי כך קריטי ומרכזי?

המהפכה האנטי הומוסקסואלית התחילה עם התפשטות הנצרות באירופה. את המהפך היה ניתן לראות בבירור ברומא. באותו מקום בו האדירו יחסים הומוסקסואליים, עברו לחוקק חוקי עונש מוות וענישה קשה נגד גברים שמקיימים יחסים חד מיניים.

לאורך מאות השנים הראשונות של הנצרות ועד אמצע המאה ה-20, למערב הייתה יד ואשמה בהחמרת היחס להומוסקסואלים. ובעת המודרנית בריטניה היא זו שרדפה והוציאה מחוץ לחוק יחסים חד מיניים במדינות בהן הונהג שלטון קולוניאלי, כגון הודו, וחוקים בריטיים זלגו גם למדינות רבות שהבריטים קיימו בהן מנדט.

גם האסלאם, כידוע, הלך בדרכה של הנצרות בנושא הזה. עם זאת, ישנן עדויות ספרותיות לכך שהשלטון האסלאמי של ימי הביניים היה פתוח למדי בנושא מיניות, ולקח לעולם המוסלמי זמן רב להדיר את המיניות מהזירה הציבורית – בין היתר באמצעות העלמת עדויות כתובות להתנהלות האזרחית של אנשים באותה תקופה.

אם מתבוננים באומנות השירה, שהייתה נערצת בקרב שבטי ערב של תקופת האסלאם (וגם לפניו), ונוברים בשירי המשוררים הגדולים והמפורסמים ביותר באותה עת – ניתן למצוא עדויות לסיפורים הומוסקסואליים.

אחד מהם היה סיפורו של המשורר אבו-נוואס, שביום בו הוחלט לחתנו בכפייה לאישה, הוא גירש אותה (נתן לה גט) טרם קיום היחסים, והתייחס לכך בשירתו:

"לא אתקרב לטומאה ולא אחליף את האייל בארנב.
לא אכניס את ידי למאורה מרצוני, חושש אני מהנחש והעקרב".

המשורר אבו-נוואס, ביום שהוחלט לחתנו בכפייה לאישה, גירש אותה (עם גט) טרם קיום היחסים, וכתב: "לא אתקרב לטומאה ולא אחליף את האייל בארנב / לא אכניס את ידי למאורה מרצוני, חושש אני מהנחש והעקרב"

אבו נוואס, ציור של ג'ובראן חליל ג'ובראן, ויקיפדיה

תיאורים גרפיים יותר, של יופיים של נערים וגברים ובשבחן של פרקטיקות חד-מיניות נמצאו בשיריהם של משוררים מפורסמים אחרים כמו ספי-אדין אלחלי, אבאן אל-לאחקי ואבו תמאם.

ישנן עדויות גם למעורבות של שליטים מוסלמים בפעילויות דומות, שכן היו אזכורים לכך שבני אצולה ומלכים נהנו מיחסי מין עם שני המינים. הח'ליפה אל-אמין בן הארון אלרשיד בתקופה העבאסית נודע בהתנגדותו העזה ליחסים עם נשים, וקיים אותם רק עם גברים.

התנהגות כזאת, של יחסי בני אצולה עם שפחות ומשרתים ונערים, נחשבה באותה עת לנהנתנית ועומדת בסתירה לדמות המנהיג הסגפן ירא השמיים שהאסלאם ציפה ממנהיגיו לאמץ. אך נראה שהגינויים סביבה, בנוסף למנהגים אחרים כמו שתיית יין ואכילת חזיר, באו כביקורת על נהנתנות ולא התייחסו באופן נקודתי ליחסי מין הומוסקסואליים או להיותם חטאים מהפרספקטיבה הדתית.

במקום מסוים אני רואה את הקו של עליית הנצרות ועליית כוחו של המערב כמעצמה, כאחראים משמעותיים בקידום הגישה האנטי-להט"בית. אין לי כאן כוונה לתקוף את המערב המודרני ואת ערכיו. להפך. אני מעריך את תנועת החירות שהתחילה שם, את הפרדת הדת מהמדינה ואת הטמעת רעיונות חירות הפרט וזכויות האדם. ואני מעריץ את הקפיטליזם האמריקאי שהזניק את האנושות לגבהים של רווחה, ושפע וביטחון שלא נראו בכל עשרות אלפי שנותיה של האנושות.

הגינויים סביב יחסי בני אצולה עם שפחות ומשרתים נערים, כמו מנהגים אחרים כשתיית יין ואכילת חזיר, באו כביקורת על נהנתנות ולא התייחסו נקודתית ליחסי מין הומוסקסואליים או להיותם חטאים מהפרספקטיבה הדתית

במאה האחרונה, המערב המצוי בתהליך של התקדמות לחברה יותר אינדיווידואליסטית, התקדם גם בנושא הפתיחות המינית, שבתורה גררה גם קבלה של צורות שונות של יחסי מין.

אבל הדרך שבה המערב עשה את התיקון, גם היא מעוותת: הוא הכניס את נושא הנטייה המינית לתוך תבנית זהותית, שהתלוו אליה דרישות משפטיות ושינויים במבנה החברה והמשפחה.

החשש של החברות הערביות מכניסת הנושא הלהט"בי, שדורש שינויים מרחיקי לכת, הוא לא מופרך. הוא תגובה די צפויה לאופן שבו המערב מגיש את הנושא ולהשלכות הפוטנציאליות הנלוות אליו.

המזרח התיכון צריך את הזמן כדי להשתחרר גם הוא, להתקדם קודם בשינוי הגישה שלו כלפי הפרט וחירותו, ובהמשך טבעי גם כלפי המיניות של הפרט, במנותק מהתהליך המערבי שהפך את זה לדיון זהותי. התהליך הזה מוטל עלינו כעמים, על הצעירים שלנו ועל המנהיגים, והוא חייב להיות כרונולוגי, מן הבסיס הרחב העקרוני אל סוגיות נקודתיות יותר.

לטעמי, החברה השמרנית הערבית לא בשלה עדיין לדון בזה. היא מתחבטת בשאלת הגבול בין המיניות של הפרט כעניין ששמור לו בחדרי חדרים, לבין פריצת המיניות הזאת לכדי תוויות מגדר ואורח חיים. גבול שביכולתו לשנות את מבנה החברה – וראוי תמיד לבחון אותו ולדון בו.

היא עדיין שואלת איך יראה מבנה החברה לאחר הורדת הסנקציות החברתיות על פרקטיקות לא מונוגמיות ולא הטרוסקסואליות. את תוצאות הניסוי שהתחיל המערב אנחנו עוד לא רואים בצורה מובהקת שמניחה את הדעת.

אבל המערב לא מחכה למסקנות. הסוגיה הלהט"בית מספקת לו אנקדוטה יפה לניגוח פוליטי, שמאחדת בחיקה בצורה קלה ונגישה מספר רעיונות שלפיהם אפשר לבחון ליברליזם. הוא לא מחכה לתשובות מורכבות יותר, גם לא בתוך החברה המערבית עצמה.

המזרח התיכון צריך את הזמן כדי להשתחרר גם הוא, להתקדם קודם בשינוי הגישה שלו כלפי הפרט וחירותו, ובהמשך טבעי גם כלפי המיניות של הפרט, במנותק מהתהליך המערבי שהפך את זה לדיון זהותי

לי אישית נמאס לרקוד לפי החליל של המערב בנושא הזה. עכשיו הוא החליט שהסוגיה הלהט"בית היא הדחופה והקריטית ביותר בחברות שמרניות? אחלה, את זה אפתח לדיון יחד עם אנשי העם שלי, המשפחה, הקהילה, המנהיגים ואנשי הדת, כשנרגיש מוכנים לדון בזה. לא כדין וחשבון שאני לכאורה חב לעיניים השיפוטיות של המערבי הנאור, תחת אווירה של בהלה ואיתותי סגולה.

כל עוד נוכל לשמור על ביטחונם האישי ושלמות גופם של צעירים להט"בים בתוך החברה שלנו, שזה העניין הדחוף ביותר לפני כל דיון חברתי רחב, אנחנו נעשה את ההחלטות הערכיות בעצמנו, לאחר דיון ובשכנוע מלא. אולי נגיע למסקנות והסכמות חדשות שעוד לא יושבו בין הפלגים השמרניים והליברליים בחברה המערבית.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"