כן, זה נראה רע – אבל צריך להירגע. קלקולי הקואליציה היו חלק בלתי נמנע מהיערכות מחודשת בפוליטיקה הישראלית, שמתיישרת עם מה שקורה בשאר העולם. כרגע המשמעות היא שהקואליציה צריכה את הרשימה הערבית המשותפת.

זה נראה רע – אבל צריך להירגע. קלקולי הקואליציה היו חלק בלתי נמנע מהיערכות מחודשת בפוליטיקה הישראלית, שמתיישרת שאר העולם. כרגע המשמעות היא שהקואליציה צריכה את הרשימה המשותפת

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אני חייב להזכיר לכולם את המתמטיקה: גם אם כל חברי ימינה יצטרפו לנתניהו למחנה שלו יהיו רק 59 מנדטים בכנסת הנוכחית. כדי להפיל את הממשלה האופוזיציה צריכה 61 קולות. כדי להחליף אותה – רוב כזה צריך להסכים על ראש ממשלה אחר.

זה אומר שזה לא משנה אם ניר אורבך, עמיחי שיקלי, עידית סילמן ואביר קרא כולם יתחילו להצביע נגד הממשלה. זה אפילו לא משנה אם מנהיג המפלגה שלהם כביכול, ראש הממשלה נפתלי בנט, יצטרף אליהם. אפשר בעצם להוסיף גם את ג'ידא רינאווי זועבי ממרצ.

הדרך היחידה שהקואליציה הזו תיפול היא אם הרשימה הערבית המשותפת תצביע בעד החזרת נתניהו לשלטון. למרות כל הרעש שהם מפיקים שם קשה לראות את זה – ולו רק בגלל שהם יודעים שהם ייענשו בקלפי.

זה בהחלט משאיר את הממשלה במצב בעייתי, בו יהיה קשה להעביר חוקים. לא בלתי אפשרי – כל מקרה יהיה כרוך במשא ומתן עם הרשימה המשותפת ועוד כל מיני אופורטוניסטים – אבל קשה. עם זאת, היא תמשול. אולי, לעת עתה, יש לנו מספיק חוקים.

זה מצב מעצבן, אבל עדיף על בחירות חדשות שמסכנות את המדינה באפשרות שנתניהו יחזור לשלטון.

הדרך היחידה שהקואליציה הזו תיפול היא אם הרשימה הערבית המשותפת תצביע בעד החזרת נתניהו לשלטון. למרות כל הרעש שהם מפיקים שם קשה לראות את זה – ולו רק בגלל שהם יודעים שהם ייענשו בקלפי

נבחרי הציבור אמורים לזכור את מה שהניע אותם לפני שנה, במיוחד שלא הרבה השתנה. הם הבינו אז, כפי שהם צריכים לדעת גם היום, שנתניהו בשלטון זה אסון לישראל. זה אולי אסון קטלני עבור ישראל כמדינה דמוקרטית.

האיש הוא נאשם בפלילים חמורים, שפועל בצורה ברורה ויעילה מאוד להפוך את ישראל למשטר אוטוריטרי – כמו טורקיה, כמו הונגריה, במרחק צעד אחד מרוסיה. אסור לאפשר זאת.

מצד אחד, העובדה שכמחצית מהמדינה זורמת עם זה מהווה בושה לעם היהודי וכישלון חמור של החינוך בישראל. אבל מצד שני זה גם תואם את מה שקורה בחלק גדול משאר העולם הדמוקרטי (או ליתר דיוק, החלק של העולם שנלחם להישאר דמוקרטי).

בחלק גדול מהעולם, במאה השנים האחרונות בערך, הפוליטיקה התחלקה בין "שמאל", שרצה בדרגות שונות לחלק מחדש את העושר ולחפש עולם טוב יותר, מול "ימין" יותר שבטי ולאומני, פתוח יותר למסורות דתיות ומעוניין לשמר את הפריווילגיה הקיימת. שניהם הוכיחו פה ושם יכולת להטות לפשיזם, אם כי מונח זה מקושר בדרך כלל לימין.

בישראל, למרות שהדברים התחילו באופן דומה, בחצי המאה האחרונה התגלה ייחוד בכך שמה שהגדיר את השמאל והימין היה היחס לשטחים שנכבשו ב-1967: הימין רוצה לשמור עליהם ויהי מה, והשמאל היה מודע יותר לסכנות שהכיבוש טומן בחובו והרעות שדורש שימורו.

נבחרי הציבור אמורים לזכור מה הניע אותם לפני שנה, במיוחד שלא הרבה השתנה. הם הבינו אז, כפי שצריכים לדעת גם היום, שנתניהו בשלטון זה אסון לישראל. אולי אסון קטלני עבור ישראל כמדינה דמוקרטית

המאמצים לתקן את בעיית הכיבוש כשלו מסיבות ידועות. אולי זו לא טרגדיה לתת לזה לשבת בצד זמן מה, כל עוד לא יתווספו עוד מתנחלים לבלגן המשוגע בגדה המערבית.

זאת, כי למרות שהכיבוש נורא – בלי תוספת מתנחלים הוא לא קטלני. צמחה סכנה גדולה אפילו יותר, כאן כמו בכל שאר העולם: חלק גדול ממה שהיה פעם הימין איבד את זה לחלוטין. זה קרה בגלל המדיה חברתית, מורכבות מופרזת של הקיום המודרני, פגעי הגלובליזציה, גזענות הנגרמת על ידי הגירה, ושיגעונות שונים, מקומיים ועולמיים. אולי זה גם תוצר של גן פגום כלשהו באדם באשר הוא.

זה נשמע פשטני, אבל במאמר של 1,000 מילים אתה צריך לומר דברים בצורה ברורה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא שאחרי שהפסיד בבחירות ב-2020, דונלד טראמפ ממש שקל הפיכה, ונבלם רק על ידי הגנרלים שלו וקומץ אמיצים במפלגה הרפובליקאית.

במובנים שונים – מאמץ ההפיכה ממש יצא לדרך. והנה העניין: רוב ציבור הבוחרים שלו תמך בכך, וגם המפלגה הרפובליקאית בדיעבד תומכת בכך היום. כעת הם עובדים בקדחתנות כדי להכין תשתית לגניבת הבחירות של 2024 – על ידי מינוי פקידים מקומיים שיסכימו לבטל את הניצחונות הדמוקרטיים בתחבולות פרוצדורליות – והציבור שלהם תומך בזה.

זו מלחמה של הדמוקרטיה נגד – ואני מאוד מצטער להשתמש במילה לא מנומסת – פשיזם.

זו החלוקה החדשה גם בישראל. מצד אחד אויבי הדמוקרטיה – מחנה ביבי – ומצד שני יש ציונים מהאסכולה הישנה שהם, בגדול, דמוקרטים.

זו מלחמה של הדמוקרטיה נגד פשיזם. זו החלוקה החדשה גם בישראל. מצד אחד אויבי הדמוקרטיה – מחנה ביבי – ומצד שני יש ציונים מהאסכולה הישנה שהם, בגדול, דמוקרטים

הצד השני הזה יכלול כמה אנשי ימין לשעבר שרוצים לשמור על הדמוקרטיה, כמו בנט וגדעון סער. אליהם יצטרפו כמה מחברי ליכוד של ימינו בעתיד, והם המקבילים של מיט רומני וג'ון מקיין.

המחנה הדמוקרטי לא יכול לכלול כרגע את המפלגות החרדיות אשר רוצות לשמר את התהליך שמוביל את ישראל לאבדון תאוקרטי. הם יצטרכו להבין שאי אפשר עם אינסוף ילודה, התנגדות ללימודי ליבה, ומשכורות מטעם משלם המיסים לעשרות אלפי לומדי תורה כל החיים. כאשר יבינו, הם מוזמנים.

ולבסוף, וזה כנראה העיקר, מחנה זה יכלול את רוב הערבים; לא כולם, אבל רובם. הסיבה לכך היא שהערבים הם אויביו של מחנה ביבי שנשלט על ידי קיצונים לאומנים יהודים. גם יותר סביר שהמחנה הדמוקרטי יחזור לבחון יום אחד מחדש את הנושא הפלסטיני. על אף בנטיו ועל אף סעריו.

למחנה הדמוקרטי אין הרבה סיכוי בלי הערבים. הגיע הזמן להכיר בכך ולהזמין את הרשימה המשותפת לקואליציה באופן רשמי, כדי לסגור את הדיון על החזרת נתניהו לשלטון.

המחנה הדמוקרטי הוא יורשו של השמאל לשעבר והוא זקוק לערבים. זה תמיד היה כך. נכון שאף מפלגה ערבית לא הייתה בקואליציה לפני רע"ם, אבל הרוב של רבין היה גם תלוי בשתי המפלגות הערביות של אותם ימים.

המחנה הדמוקרטי הוא יורשו של השמאל לשעבר והוא זקוק לערבים. זה תמיד היה כך. נכון שאף מפלגה ערבית לא הייתה בקואליציה לפני רע"ם, אבל הרוב של רבין היה גם תלוי בשתי המפלגות הערביות של אותם ימים

אנשים מבוגרים מבינים את המציאות כפי שהיא. האם חברי הכנסת הם אנשים מבוגרים? אם מתעלמים מהתנהלותם בדרך כלל, אפשר להיות אופטימיים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com