שנים לא נראה בישראל תיעוב כה יוקד וחוצה מגזרים כלפי דבר כלשהו. אפילו מחנה רק לא ביבי לא מתקרב לשיעור האוכלוסייה השונא ומתנגד לקורקינטים. "זהו כלי הרג, כלי מסוכן שיש להורידו מהכביש, אין אכיפה, אין תשתיות, מחדל עם סוף ידוע מראש", הם חלק מזערי מהקומפלימנטים שהקורקינט החשמלי מקבל.

מחנה רק לא ביבי לא מתקרב לשיעור השונאים והמתנגדים לקורקינטים. "זהו כלי הרג מסוכן שיש להורידו מהכביש. אין אכיפה, אין תשתיות, מחדל עם סוף ידוע מראש", זה חלק מזערי מהקומפלימנטים שהוא סופג

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עם זאת, השימוש בו רק הולך ועולה, ורק לפני שבועיים נכנסה חברת קורקינטים חדשה לשוק. איך מיישבים את הסתירה ומיהו אותו גוש אנטי-קורקי רעשני שקורא להוציא את הקורקינטים מחוץ לחוק? רכבתי לבדוק.

זה לא נושא מצחיק ואפתח בגילוי נאות – גם אני נפגעתי (ועוד בראש) בתאונת קורקינט קשוחה ביותר. קורקינט חשמלי הוא כלי מסוכן מאד אם רוכבים עליו בחוסר אחריות. בלי קסדה רוב הסיכויים שהייתי מתה במקום, שכן פגיעת ראש היא מהמסוכנות ביותר.

אם שואלים אותי, אסור לילדים מתחת לגיל 16 לרכוב על קורקינט חשמלי – נקודה. לאחר מכן אפשר לאפשר להם כלי שלא עובר את ה-15 קמ"ש ולחייב רכיבה אך ורק עם קסדה, ואם אפשר – אז כזו שמכסה את כל הפנים.

מדי שבוע מצטרפים למצבת הנפגעים עוד ועוד אנשים, בעיקר בני נוער, ביניהם גם דניאל אהרון בן ה-13 מרמת גן שנהרג בשבוע שעבר בפ"ת. לזמן ישראל נמסר כי הכלי עליו היה רכוב דניאל היה פרטי ולא מאלו המושכרים. על פי הנראה – לא בטוח שהוא חבש קסדה בזמן התאונה.

אחרי שאמרנו את כל זה, אם מדברים על הטמעה של הדו גלגלי במרחב, ההייטרים עוד מגששים באפלה. הם ממאנים לראות איך המרחב הולך ונכבש מדי יום על ידי עוד ועוד כלים זעירים. בעתיד הלא רחוק דו גלגלי בישראל יהיה נפוץ כמו ריקשות בהודו ואופניים באמסטרדם. מי שלא רואה את זה הוא קונטרול פריק שרגיל להיות צמוד להגה שלו ולבועת הפח הלוהטת שהרכב מהווה עבורו בתוך כל הרעש והמהומה, בדרך הלוך וחזור מהבית לעבודה.

אם מדברים על הטמעה של הדו גלגלי במרחב, ההייטרים ממאנים לראות איך המרחב הולך ונכבש מדי יום ע"י עוד ועוד כלים זעירים. בעתיד הלא רחוק דו גלגלי בישראל יהיה נפוץ כמו ריקשות בהודו ואופניים באמסטרדם

נכון, הרבה יותר כיף להיות בעל רכב. אתה מוגן, שומע איזו מוזיקה שבא לך, במזגן. התרגלת כבר חמש שנים לרכב חברה, ועוד יש לך חניה מתחת לבית, אז בכלל. עבור נהגים, קורקינטים הם כמו יתושים לבני אדם. קטן, בלתי מורגש, אבל בקלות יכול לגרום לך לא לישון ולהתגרד כל הלילה.

רוב הזמן הנהגים נמצאים לבד ברכב ועוד מרשים לעצמם להתלונן שהם בפקק. מה גם שהם תופסים פי מאה מקום ומזהמים את האוויר עם פליטת הדלק שלהם. מגיע להם יתוש באוטו.

לא צריך להוציא את הכלים הזעירים מהחוק, להפך. צריך לתת להם יתרון בחוק ובמרחב כי זה יותר ירוק, פחות רועש, כיף ואתם לא באמת צריכים את הרכב כדי להגיע לכל מקום. יתר כל כן – בעוד כמה שנים לא תהיה כניסה יותר עם רכבים פרטיים לתל אביב-יפו. זה יהיה בלתי אפשרי אלא אם כן תהיה לכם חניה פרטית.

התנועה בעיר תהפוך למשהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים וזוכרים וזה יהיה ירוק בהרבה. ההשקעה של עיריית תל אביב-יפו בתחבורה היא מתנה לדורות ויש להודות לה על כך.

הפריפריה הקרובה, מצידה, לוקחת את הזמן וכמו נהגי הרכב מסרבת לקבל את המדיום החדש, המבשר לנו כי כללי התנועה השתנו. בדיוק כמו בפרוץ הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, התנגדויות קשות עולות מול המיקרומוביליטי והבשורה שזו הביאה עמה.

לנהגים, קורקינטים הם כמו יתושים לבני אדם. רוב הזמן הנהגים לבדם ברכב ומרשים לעצמם להתלונן שהם בפקק. מה גם שהם תופסים פי מאה מקום ומזהמים את האוויר עם פליטת הדלק. מגיע להם יתוש באוטו

אברי גלעד פרסם השבוע פוסט בו כתב כך:

"ליד ביתי יש תיכון. כל בוקר וכל צהריים אני רואה עדרים של בני נוער באים והולכים על הקורקינטים שקנו להם, או אלה ששכרו ברמייה. מה שמשותף לכולם, עד האחרון, היא העובדה שיש להם קסדה תלויה על הכידון. משל למה הדבר דומה? ללוחם בצה"ל שיקבל אפוד קרמי ביציאתו לקרב, אבל יתלה אותו על הדלת של הנגמ"ש, או ילבש אותו פתוח.

נשמע טיפשי, נכון? אותה טיפשות עצמה אני רואה במתי המעט שכבר טורחים, מפחד ההורים, לחבוש את הקסדה אבל לא רוכסים את הרצועה, כך שבנפילה הקסדה תעוף לפני שהראש יפגוש את אבני המדרכות.

איפה האכיפה? איפה האיום שמי שייתפס נוהג בכלי חשמלי לפני גיל 16, ובמיוחד ללא קסדה, לא יקבל רישיון נהיגה עד אחרי הצבא? איפה הפקחים, השוטרים, השב"כ, המוסד? הלו, תתעוררו, הילדים שלנו מתים בכבישים ללא כל צורך".

עוד הוסיף גלעד עקיצה לשרת התחבורה מרב מיכאלי.

אברי היקר, יש לי חדשות בשבילך. הדו-גלגלי שמתסכל אותך היום? הולך להכפיל כוח מחר, ולשלש אותו מחרתיים. לא רק שזה יותר קל, נוח ופרקטי, זה גם יותר כיף, ירוק, ומתאים למישור האורבני שאנחנו חיים בו כמו כפפה.

אברי היקר, יש לי חדשות בשבילך. הדו-גלגלי שמתסכל אותך היום? הולך להכפיל כוח מחר, ולשלש אותו מחרתיים. לא רק שזה יותר קל, נוח ופרקטי, זה גם יותר כיף, ירוק, ומתאים למישור האורבני שאנחנו חיים בו כמו כפפה

אגב, הקורקינט הראשון הגיע לארץ כבר באזור 2014. מוזר שלא שמענו אותך מדבר על זה מאז. כמו כן, מה שמעלה את הסיכון הוא היעדרם של שבילי הרכיבה וזהו אלמנט הנמצא בידיהן של הרשויות המקומיות. לכן אל לך לבוא בטענות לשרה מיכאלי, אלא לראשי הערים במרכז.

אברי גלעד לא נמצא לבדו בגוש המתנגדים, ויש לציין כי ההתנגדות הנחרצת כלפי הדו-גלגלי מגיעה משני טעמים:

1

הכלי אינו מוסדר בחוק בשום דרך. אין כללים כתובים ואין חינוך בנושא בכלל, להוציא פעילות מינימלית בתקשורת וכזו שנעשית מטעם הרשויות המקומיות. לא מדברים על זה מספיק ואם כן מדברים – זה לא קורה במקומות הנכונים. הטמעה זה דבר שעושים בכיתות בחטיבות ובתיכונים.

2

זה מפריע לסדר הקיים. עבור נהגים הכל היה בסדר, עד שלפני כמה שנים התמקם על הכביש נחיל של דו גלגלי ומאז הוא שם, ולא רק שאינו עוזב, אלא שהוא רק הולך ומתעצם.

בהתחלה התגובות היו ממש אלימות. נהגי כלי רכב איימו על רוכבים בכביש פיזית בכוונה, כי הפריעו להם בנתיב. אבל לאט לאט, וככל שהזמן חולף, יחסי הכוחות משתנים. כיום יש במרכז תל אביב יותר כלים דו גלגליים ברחוב מאשר כלי רכב. זו מלחמת מאסף.

מאחת מחברות הקורקינטים המובילות בישראל, שבחרה להישאר בעילום שם, נמסר כי:

"אנחנו כבר כמה שנים בשוק הישראלי. להבנתנו אין אנטי כלפי הכלי עצמו. הביקורת שישנה מתייחסת להיעדר אכיפה וחוסר במודעות לכך שמדובר בכלי רכב לכל דבר.

לצערנו, כפי הנראה דניאל אהרון ז"ל כנראה לא חבש קסדה. באבחנה בין כלים פרטיים וכלים שיתופיים – אנחנו יכולים לצרף קסדה, להנמיך מהירות באזורים הומים ולרדת ל-0 קמ"ש בעלייה למדרכות, וזה רק ילך וישתדרג מבחינת הממשק בין הרוכב להולך הרגל.

יש בשוק הפרטי כלים שנעים במהירויות מאד גבוהות. לנו יש יכולת לשלוט על זה ואנחנו עובדים על פיתוח אפליקציות חדשות לבטיחות משתמש הדרך ובשת"פ עם העיריה והרשויות.

בכלים הפרטיים אין אכיפה, הם נמכרים בכל קרן רחוב במרכז ובכלל. לכן יש חשיבות גבוהה למודעות ולהיכרות עם הכללים והחוקים".

ובעוד הויכוח ניטש – הרכב הדו גלגלי, כלומר הכלי הזעיר, כבר מפרמט את עצמו לתוך תצורות נוחות בהרבה לרוכבים יחידים וגם למשפחות. כלי רכב זעירים המתאימים לרכיבה משפחתית בתוך הכרך הסואן, כבר עושים את דרכם למחרטות, מהן יצאו לשיווק המוני. חובת כלל משתמשי הדרך באזורים עירוניים לעשות מאמץ ולהסתגל לשינוי המבורך, שעתיד לשנות את החיים של כולנו.

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.