"כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו – כאשר המוות היה הנורמה, והחיים היו נס". כך כתב ניצול השואה, אלי ויזל זיכרונו לברכה, שספריו מבטאים את ניצחון הרוח האנושית על פני מעמקי הרוע. לכתוב על השואה, לספר על השואה, לתאר את השואה – הכל צריך להיעשות בחרדת קודש. ועוד מעט נשמע בחרדת קודש את הסיפורים המרטיטים והמדהימים של גיבורי השואה – השורדים, הניצולים – שידליקו את אבוקות הזיכרון.
רעייתי ואני נפגשנו עמכם אתמול בלשכתי. חלקכם הגעתם עם הנכדים – חיילים וחיילות של צה"ל במדים. האזנו לכם בהתרגשות עמוקה, בדמעות. הייתם ילדים – וילדותכם נגזלה מכם באכזריות אין קץ. נמלטתם כחיות נרדפות מקלגסי הצורר. כשנחלצתם מן התופת של המחנות – מצאתם מחסה בתעלות ביוב, בדירי חזירים, בשדות קפואים משלג. במסכת הייסורים הנוראה שנכפתה עליכם – גיליתם כוחות נפש שלא יאמנו.
בלה אייזנמן מפולין שרדה את מדורי הגיהנום באושוויץ. 'איפה אמא?', היא שאלה יום-יום במחנה. יום אחד – היא זוכרת – מישהו הצביע על עשן הארובה, ואמר לה: 'אמא שלך שם, בעשן הארובה'.
שאול לובוביץ מבלארוס סיפר על קרוב שלו, ילד קטן. בני המשפחה הצטופפו בבור מסתור ושמעו את קולות המחפשים. הם נאלצו לחנוק למוות את הילד כדי שלא יצעק ויסגיר אותם.
פאני בן עמי מצרפת, רק בת 13, הבריחה ילדים יהודים לשווייץ. ואז, אחרי מסע תלאות אין קץ, כשפאני סוף-סוף עברה את הגבול לשווייץ, התברר לה שאחת הילדות – פעוטה בת שלוש – נותרה מאחור בשטח המפורז בין שתי המדינות. פאני הסתובבה, חזרה אליה, ואספה אותה אל חיקה, ותחת מטר-כדורים שנורה לעברה, היא רצה עם הילדה בזיג-זג והגיעה איתה לחוף המבטחים בצד השוויצרי של הגבול. מלאך מושיע – בת 13.
יהודה מימון, שהוריו נרצחו, הצטרף למחתרת בקרקוב, והשתתף בהתקפה הנועזת על חיילים וקצינים נאצים. יהודה אמר לנו: 'עשינו זאת למען שלוש שורות בהיסטוריה. כדי שיידעו שלא הלכנו כצאן לטבח'. הסיפורים של ציפורה גרנאט, שרה שפירא ומנחם הברמן העבירו בנו צמרמורת. כולכם גיבורים אמתיים.
מנחם מצ'כוסלובקיה, אף הוא ניצול אושוויץ, סיכם לכולם במשפט קולע אחד: 'כאן, בבית, בישראל – אני יודע שניצחתי את הרוצחים בגדול. ניצחתי בענק'. הניצחון הזה אינו מובן מאליו. הוא דרש תעצומות רוח ונחישות מעשה מופלאים. כראש ממשלת ישראל, אני חש בגודל הניצחון הזה – הניצחון של עמנו – בכל ביקור באתרי הרדיפות וההשמדה. בשנתיים האחרונות ביקרתי עם רעייתי במקומות שבהם היו יהודים טרף לרוצחים.
בבודפשט התייחדנו עם זכר הקורבנות שהוטבעו במי הדנובה. הם מונצחים ב'אנדרטת הנעליים' המטלטלת, על גדות הנהר, כעדות אילמת לזוועה. בסלוניקי, שכמעט כל יהודיה הוכחדו, הסרנו את הלוט מעל שלט שמבשר על הקמת מוזיאון השואה.
גם המעצמות הגדולות ביותר ערות לסכנות שמאיימות עליהן, והן נערכות להדוף אותן. אין כאן שאלה של הפחדה מלאכותית. המודעות לסכנה – היא תנאי לחיים
בפונאר, ליד וילנה, חלקנו כבוד לרבבות מיהודי ליטא, שנורו ושהושלכו אל בורות המוות. בפאריס בטקס מרגש בתחנת הרכבת שממנה הושלכו ונשלחו היהודים למחנות ההשמדה 75 שנים קודם לכם היינו יחד כמה מן השורדים. ובוורשה, לפני חודשיים, הנחנו זר באנדרטת הזיכרון למורדי גטו ורשה ונספי השואה. בכל המקומות הללו, דמי אחינו ואחיותינו זועקים מן האדמה. ניצבתי בהם בראש מורכן – אבל בקומה זקופה. חשתי כאב עצום על האסון הנורא שפקד אותנו, ובד בבד הרגשתי גאווה אדירה לייצג את העם שלנו, שקם לו מן האפר במדינתנו העצמאית.
ישראל זוכה היום להערכה חסרת תקדים, ואינני מגזים כשאני אומר לכם, להערצה חסרת תקדים – ממש באותן מדינות שאדמתן ספוגה בדמי אחינו ואחיותינו, ושבהן היינו אבק אדם. בגלות, חולשתנו התהומית הפקירה אותנו לגורלנו. במולדת, העוצמה שבנינו הופכת אותנו לכוח עולמי עולה. רבים מאוד רוצים בקרבתנו. ולכן בעומדי כאן, ליד בקעת הקהילות החרבות, אני נפעם כל פעם מחדש מנס התקומה.
אך למרות זאת – התקומה אף פעם איננה סוף פסוק. אנו גאים בהישגים שהשגנו, אבל איננו מתעלמים מן הסכנות שאורבות לנו. אין סתירה בין שני הדברים. גם המעצמות הגדולות ביותר ערות לסכנות שמאיימות עליהן, והן נערכות להדוף אותן. אין כאן שאלה של הפחדה מלאכותית. המודעות לסכנה – היא תנאי לחיים.
אנו חיים היום בפרדוקס, ההערצה ברחבי העולם למדינת היהודים מלווה בחוגים מסוימים בהתגברות של שנאת יהודים. הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, והאיסלאם הקיצוני מסכימים רק על דבר אחד – על שנאת היהודים. שנאה זו באה לידי ביטוי בהתקפות נתעבות על מתפללים בבתי-כנסת – כפי שקרה לפני ימים אחדים בסן-דייגו וקודם לכן בפיטסבורג, בחילול בתי-קברות יהודיים, ובפרסום קריקטורות ומאמרים נוטפי-שנאה ליהודים ולישראל – אפילו בעיתונים שנחשבים מכובדים. לא מדובר בביקורת לגיטימית על ישראל, לא הייתי מתעכב על כך אם היה מדובר בזה, אלא בשטנה שיטתית, ארסית ושקרית – שמערערת ללא הפסק על הלגיטימיות של מדינת-הלאום היהודית, ושלה בלבד. זוהי צביעות בלתי נסבלת שאסור להשלים איתה.
לסכנה שנובעת משנאת היהודים במערב, מצטרפת סכנה גדולה יותר ממזרח. איראן משגרת לעברנו – השכם והערב – איומי השמדה. איננו מתעלמים מאיומים אלה, אבל איננו נרתעים מהם. היו שנים בהן נאבקנו לבדנו, מול העולם כולו, בהסכם הגרעין המסוכן עם איראן. אבל ההתעקשות שלנו נשאה פרי. אנו מעריכים מאוד את העמדה הנחושה של הנשיא טראמפ, שפרש מהסכם הגרעין, הטיל סנקציות כבדות על איראן, ולפני ימים אחדים הכריז על משמרות המהפכה – כעל ארגון טרור. מול איראן, המדיניות שלנו ברורה: בשדה הצבאי – בלימה תקיפה של ניסיונות איראן להתבסס צבאית ליד גבולותינו. ובשדה המדיני – לחץ, לחץ, ועוד לחץ. מול איומי השמדה ישראל לא תושיט את צווארה לשחיטה. בניגוד למה שהיה בזמן השואה, אנו מסוגלים ונחושים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. צה"ל חזק, מן הצבאות החזקים בעולם, והוא יכול לאויבינו.
ושוב, בניגוד למה שהיה בשואה, אנו מגבשים בריתות נגד משטר עריצות שמאיים עלינו, על מדינות רבות באזורנו, על נתיבי השיט הבינלאומיים ועל שלום העולם כולו. למבקשי נפשנו, אני אומר דווקא במקום הזה: חזרנו לבמת ההיסטוריה. חזרנו לקדמת הבמה. ניצחנו את צוררינו בעבר, ובעזרת השם ננצח גם אתכם.
למבקשי נפשנו, אני אומר דווקא במקום הזה: חזרנו לבמת ההיסטוריה. חזרנו לקדמת הבמה. ניצחנו את צוררינו בעבר, וננצח גם אתכם
מכובדיי, היום יותר מתמיד, מהדהדים בי דברים שהשמיע אבי – פרופ' בנציון נתניהו ז"ל – לפני תשע שנים, כאן בירושלים, ביום הולדתו ה-100. אבי עבר את שתי מלחמות העולם, ופעל רבות למען הציונות. הוא היה היסטוריון שהכיר היטב את אלפי שנות קיומנו. ממרום גילו המופלג הוא אמר: "עם ישראל מראה לעולם כיצד צריכה אומה להתנהג כשהיא עומדת בפני סכנת קיום. להביט עין בעין בפני הסכנה, לשקול בשלוות רוח מה יש לעשות ומה אפשר לעשות.
"יש לי אמונה בלתי-מסויגת", כך אמר, "שעמנו יהדוף את הסכנה המאיימת על קיומו".
קיבלתי מידיך, אבא, את צו השליחות. קיבלנו כולנו מאבותינו ומאבות הציונות אותו צו שליחות. והצו הזה מסתכם בשלוש מילים: לעולם לא עוד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם