יש הופעות שמרגשות עד דמעות ויש הופעות שמביאות אותך לאופוריה. יש הופעות שגורמות לרקוד ולשמוח, ויש הופעות שבהן שוקעים בתוגה ובמלנכוליה. מי לא מכיר, מי לא יודע.

הופעות טובות תמיד מעבירות את הקהל מסע רגשי. אבל הופעה שגורמת ללסת להישמט בתדהמה ולפה ולעיניים להיפער בחוסר אמון – זה כבר עניין נדיר ביותר. אנחנו ב-2022. מה כבר יכול להדהים אותנו? הרי ראינו הכול, לא?

מתברר שלא.

בשבת שעברה, ב"אבבא ארנה" במזרח לונדון, עמדנו שלושה מבוגרים, ישראלים בני חמישים פלוס שראו הופעה או שתיים בחיים, ואיתנו עלמה בת 22 ונער בן 15 וכולנו נראינו כמו האימוג'י הזה, עם הפה הפעור והעיניים הקרועות לרווחה. זה שמצרפים אותו בתגובה, כשאין כוח להקליד "וואו!"  😯  😮  😳

סביבנו עמדו כ-3,000 זרים, בגילאים שונים וממקומות שונים בעולם. חלקם נראו כאילו צנחו הרגע מכוכב הלכת סבנטיז – פלטפורמות, נצנצים, חצאיות מיני צבעוניות, איפור מוגזם, מכנסי פיל – ולכולם היה אותו מבט פעור על הפנים. מבט שאי אפשר לטעות בו. מבט שאומר: מ-ה לכל הרו-חו-ת קו-רה פה?!

"המסע של אבבא" – ההופעה היקרה והמתקדמת טכנולוגית בהיסטוריה (צילום: Johan Persson)

"ABBA Voyage'" – המסע של אבבא – יצא לדרך, וסחף איתו בבת אחת ובתנופה אדירה שאי אפשר להתנגד לה גם את המבוגרים, ששירי אבבא היו פסקול הילדות וההתבגרות שלהם, וגם את ילדיהם, שנולדו הרבה אחרי שהלהקה התפרקה.

כולנו מצאנו עצמנו מיטלטלים יחד בזרם סוחף של סאונד וחזיונות, באירוע שלא היה דומה לו בתולדות הבידור העולמי, ושזו לא תהיה הגזמה לקבוע שהוא ייזכר כאבן דרך בדברי הימים של תעשיית המוזיקה. עד כדי כך. בהמשך גם אסביר למה.

כולנו מצאנו עצמנו מיטלטלים יחד בזרם סוחף של סאונד וחזיונות, באירוע שלא היה דומה לו בתולדות הבידור העולמי, ושזו לא תהיה הגזמה לקבוע שהוא ייזכר כאבן דרך בדברי הימים של תעשיית המוזיקה. עד כדי כך

במהלך האירוע עצמו, אף אחד מאיתנו לא הצליח להבין מה בדיוק קורה. וגם שעות אחר כך, כשההתרגשות הייתה מאחורינו, עדיין התקשינו להסביר.

אנגלי אחד, בערך בן גילי, סמוק מהתרגשות ומאלכוהול, רקד מאחוריי. הוא נגע בי בגב ושאל "מה זה? אתה יכול בבקשה להסביר לי מה קורה פה?"

"אין לי מושג", חייכתי אליו ושנינו המשכנו לרקוד, יודעים שאנחנו נמצאים כרגע במסיבה הכי טובה בעולם.

כנראה שנראיתי לאנגלי החביב מקור סמכות. מישהו שאפשר לבטוח בו שיצליח למצוא תשובה לשאלה הקשה. אז הוא לא ויתר. מדי כמה שירים הוא נגע בי בגב ושאל שוב, אם אני כבר מבין מה אני רואה ואם אני כבר יכול להסביר לו. יכול להיות שהוא סתם היה שיכור.

בלילה, בדירה במרכז לונדון, חשבתי שהתשובה הקצרה לשאלה שלו היא: חבר, אנחנו רוקדים יחד בתוך סרט מדע בדיוני עתידני שהוא גם התקף נוסטלגיה. טסים סימולטנית קדימה ואחורה בזמן, מול ארבעה שוודים מוכשרים, שהצליחו להגשים את שני החלומות הכי גדולים של המין האנושי: נעורי נצח וחיי נצח.

פלא שאנחנו בהלם?

יכול להיות שזה נגמר

לאנגלי החביב הייתה כנראה אינטואיציה לא רעה לגביי. בכל מה שנוגע למסע האמיתי של אבבא, זה שהוביל אותה עד לפלא שנקרא "המסע של אבבא" – שעוד נחזור אליו בהרחבה בהמשך, כמובן – אני יכול למסור עדות מהימנה ממקור ראשון. הייתי שם, בכל התחנות והגלגולים. אמנם רק כקהל, אבל תמיד בדיוק בגיל הרלוונטי.

בכל מה שנוגע למסע האמיתי של אבבא, זה שהוביל אותה עד לפלא שנקרא "המסע של אבבא" אני יכול למסור עדות מהימנה ממקור ראשון. הייתי שם, בכל התחנות והגלגולים, תמיד בדיוק בגיל הרלוונטי

יצא ככה שאבבא היא הלהקה הגדולה הראשונה שבני גילי חוו את עלייתה המטאורית ואת הצלחתה הפנומנלית בזמן אמת. נולדתי ב-1965, כך שהייתי בן תשע, כשלהקה שוודית עם שם מוזר ובגדים מוגזמים ניצחה בתחרות האירוויזיון של 1974 עם שיר בשם "ווטרלו".

טלוויזיה הייתה אז עניין חדש למדי בחיינו, והאירוויזיון היה ביג דיל, אפילו יותר משהוא היום. וככה יצא שזו גם הייתה ההופעה הראשונה שראיתי בשידור חי. ישבנו בסלון בקריית מוצקין, מול טלוויזיה "זניט" ששקלה כמו טנק, ושהיה צריך לשחק כל הזמן עם האנטנה שלה, כדי לחלץ מתוך השלג תמונה סבירה בשחור-לבן.

הרחובות מסביב היו שוממים. כולם התכנסו סביב מקלטי הטלוויזיה, והחזיקו אצבעות ל"כוורת", עם האפודות המצחיקות ו"נתתי לה חיי". כמובן שלא היה לנו מושג, שאנחנו עדים ללידתה של אחת מתופעות הפופ הגדולות בהיסטוריה, שעוד תלווה אותנו עמוק אל תוך המאה ה-21.

כולם התכנסו סביב מקלטי הטלוויזיה, והחזיקו אצבעות ל"כוורת". כמובן שלא היה לנו מושג, שאנחנו עדים ללידתה של אחת מתופעות הפופ הגדולות בהיסטוריה, שעוד תלווה אותנו עמוק אל תוך המאה ה-21

קצת קשה להאמין היום, אבל הקריירה האמיתית של אבבא נמשכה בסך הכול שמונה שנים, שבמקרה חפפו את שנות בית הספר היסודי וגיל ההתבגרות שלי. כל להיטי הענק של אבבא – דנסינג קווין, מאמה מיה, סופר טרופר וכו', אין צורך למנות את כולם, ומספיק להזכיר את השם, כדי שהשיר יתחיל להתנגן בראש – היו להיטי המסיבות הראשונות של בני גילי, בכל הקריית-מוצקינים של העולם.

אבל כשחברי אבבא החליטו לפזר את המסיבה ב-1982, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת. גם את זה קצת קשה לזכור היום, כשאבבא היא אחד ממותגי הבידור המצליחים בכל הזמנים.

חברי להקת אבבא ביפן ב-1980: אנני פריד לינגסטדט, ביורן אולבאוס, אנייטה פלטסקוג ובני אנדרסון (צילום: AP Photo/Tsugufumi Matsumoto)

אם הייתם פוגשים את גרסת 1982 שלי, הייתי אומר לכם בביטחון ובשחצנות של נער בכיתה י"א, שאף אחד לא יזכור את אבבא בעוד כמה שנים. שזו כולה להקה של יורו-טראש מסחרי דביק, עם טקסטים מביכים ועיבודים סכריניים שבחיים לא יעמדו במבחן הזמן. שלמוזיקה של אבבא אין שום סיכוי לשרוד מול יצירות המופת של להקות נערצות כמו פינק פלויד, לד זפלין וג'נסיס. בשביל להגדיל את הרושם בטח הייתי מזכיר גם את קינג קרימזון, יס וואן דר גראף ג'נרייטור. אלה היו הימים.

הו, כמה טיפש ויהיר הייתי.

אם הייתם פוגשים את גרסת 1982 שלי, הייתי אומר לכם בביטחון ובשחצנות של נער בכיתה י"א, שאף אחד לא יזכור את אבבא בעוד כמה שנים. שזו כולה להקה של יורו-טראש מסחרי דביק שבחיים לא יעמוד במבחן הזמן

אני מזכיר את זה כאן, לא כי יש חשיבות כלשהי לטעמי המוזיקלי או לדעותיי על אבבא בתקופת התיכון. כל אחד זכאי להיות טמבל בגיל ההתבגרות. אבל הדעה הזו הייתה הדעה המקובלת בכל העולם. צעירים, מוזיקאים, עורכי מוזיקה, מבקרים. כולם. נדמה לי שאפילו חברי אבבא עצמם לא באמת האמינו שצפוי להם עתיד אחר חוץ מגלישה איטית במורד סמטת השכחה.

שתי ה-A בלהקה – אנייטה ואנני-פריד – שהיו אז בשנות השלושים לחייהן, פרשו לחיי משפחה וגידול ילדים הרחק מאור הזרקורים, משוכנעות שימי הזוהר מאחוריהן. שני ה-B – בני וביורן – פנו לכתיבת מחזות זמר. גם להם היה ברור שהסיפור של אבבא גמור.

להקת אבבא בהופעה באו"ם ב-1979 (צילום: AP Photo/Ron Frehm)

זה לא קרה סתם כך. הגברים של אבבא נחשבים היום לא רק למוזיקאים מחוננים אלא גם לגאוני שיווק ושואו-ביזנס. אבל הם ממש לא היו כאלה בתחילת הדרך.

אבבא נוהלה מיומה הראשון על ידי חברת תקליטים שוודית קטנה בשם "פולאר" שנוסדה ב-1963 על ידי שני אנשי עסקים שוודים חסרי כל ניסיון בינלאומי. הצלחת הענק של אבבא באמצע שנות השבעים נחתה על בעלי "פולאר" בהפתעה גמורה, והם לא ממש ידעו איך לנהל אותה.

המודל העסקי שלהם היה מכירת כמה שיותר רישיונות לכמה שיותר חברות מסביב לעולם, שקיבלו אישור להדפיס ולהפיץ שירים של אבבא. כשהלהקה התפרקה ב-1982, השוק העולמי היה מוצף בלהיטים של הלהקה, בכל מיני אוספים צ'יזיים, חלקם באיכות ירודה, לפעמים עם עטיפות מצ'וקמקות וגרפיקה מזעזעת, שנמכרו במחירי היצף בשולי חנויות התקליטים או שווקי הפשפשים בערים.

כשהלהקה התפרקה ב-1982, השוק העולמי היה מוצף בלהיטים של הלהקה, בכל מיני אוספים צ'יזיים, באיכות ירודה, עם עטיפות מצ'וקמקות וגרפיקה מזעזעת, שנמכרו במחירי היצף בשולי חנויות התקליטים

יכולת להיתקל בעשרות אוספים שונים של אבבא עם שמות כמו "להיטי זהב", "הסיפור של אבבא", "אבסולוט אבבא", "להיטים! להיטים! להיטים!" וכן הלאה, כיד הדמיון הרעה על להטוטני חברות התקליטים, או להיתקל בשירים של אבבא בכל מיני אוספי מסיבות מהסבנטיז, שרק מעטים התעניינו בהם, תוך ויתור אמיץ על סיכוי לחיי מין או מעמד חברתי.

להקת אבבא אחרי הזכייה באירוויזיון ב-1974 עם השיר "ווטרלו" (צילום: AP Photo)

גם הצילומים משנות השבעים לא הועילו. האופנה העולמית התחלפה, הדיסקו דעך, רוחות חדשות נשבו בעולם, וחברי אבבא נראו – אין דרך מנומסת לומר את זה – מגוחכים. בשנות השמונים העגמומיות, עם הגל החדש, הניכור, הבגדים השחורים וצער העולם – לא נותרה הרבה סבלנות לעליצות הסבנטיז הצבעונית של הרביעיה השוודית.

שירי אבבא כמעט שלא הושמעו ברדיו, ובטח שלא במועדונים. לאורך עשור שלם – המון זמן, כשחושבים על זה – חברי אבבא נעלמו לחלוטין. נשכחו מלב.

אלה לא היו שנים קלות לבני דורם באופן כללי. גם דיוויד בואי, אלטון ג'ון, האיגלז וקווין, שהיו מלכי העולם בסבנטיז, התקשו להסתגל לשינויי הטעם הדרמטיים באייטיז. אבל חברי אבבא אפילו לא ניסו להתאים את עצמם. הם פשוט פרשו.

גם בואי, אלטון ג'ון, האיגלז וקווין, שהיו מלכי העולם בסבנטיז, התקשו להסתגל לשינויים הדרמטיים באייטיז. אבל חברי אבבא אפילו לא ניסו להתאים את עצמם. הם פשוט פרשו

מעריץ בשם קורט קוביין

התפנית בעלילה של אבבא הגיעה בשנות התשעים. היא הייתה הדרגתית והתרחשה בכמה מוקדים במקביל. חברת התקליטים הבינלאומית הגדולה "פוליגרם" רכשה את חברת "פולאר" השוודית, שהנכס העיקרי שלה היה הקטלוג של אבבא. הרישיונות ש"פולאר" הפיצה בעולם לאורך השנים היו מוגבלים בזמן ותוקפם פקע. והשוק החל אז לעבור מתקליטים לדיסקים.

עטיפות תקליטים של להקת אבבא משנות השבעים ותחילת שנות השמונים

ב"פוליגרם" החליטו לשנות אסטרטגיה ולמקד את מאמצי השיווק של הקטלוג של אבבא באוסף אחד בלבד, שיכלול את כל הלהיטים הגדולים של הלהקה ברצף, עם אריזה מונוכרומטית אלגנטית ולא מצועצעת, ברוח הזמן. בלי תמונה של החברים. הכי רחוק שאפשר מהצעקנות הצבעונית שהייתה סימן ההיכר של אבבא בשנות השבעים. הם קראו לאוסף "אבבא גולד".

"אבבא גולד" יצא לחנויות לראשונה ב-21 בספטמבר 1992, בדיוק עשר שנים אחרי שהלהקה התפרקה. מעריצי אבבא שהחלו להתברגן בינתיים, שמחו על ההזדמנות לקנות בדיסק אחד את כל להיטי גיל ההתבגרות שלהם.

האוסף גם פגש דור חדש של מבקרים, שהשתחרר מכבלי האופנות של שנות השמונים, והקשיב ללהיטים הגדולים של אבבא בלי דעות קדומות.

פתאום אפשר היה לשים לב גם לכישרון המלודי, להרמוניות המבריקות, לעיבודים היצירתיים, וליכולת הווקאלית המהממת של שתי הזמרות. "אבבא גולד" נמכר מאז צאתו ב-30 מיליון עותקים והפך לא רק לדיסק הכי מצליח של אבבא, אלא גם לאחד הדיסקים הכי מצליחים אי פעם.

פתאום אפשר היה לשים לב גם לכישרון המלודי, להרמוניות המבריקות, לעיבודים היצירתיים, וליכולת הווקאלית. "אבבא גולד" נמכר מאז צאתו ב-30 מיליון עותקים והפך לאחד הדיסקים הכי מצליחים אי פעם

עטיפת האלבום "אבבא גולד"

באנגליה, שבה אבבא פופולרית במיוחד, "אבבא גולד" נמצא במקום השני ברשימת האלבומים הנמכרים בכל הזמנים (אחרי אוסף הלהיטים של "קווין").

במקביל, אבבא גם החלה להיחלץ בהדרגה מהגלות במדבר הצחיח של תופעות הפופ המגונות, ולחזור אל החיק המפנק של הקהל האנין והאלטרנטיבי.

שלושה שבועות לפני ש"אבבא גולד" יצא לחנויות, המתין קהל של עשרות אלפי חובבי אינדי בבוץ של פסטיבל רדינג באנגליה, להופעה המיוחלת של נירוונה, שהייתה אז הלהקה הכי מדוברת בעולם.

קורט קוביין, סולן נירוונה, שהעריץ את אבבא בילדותו, הציב למארגני הפסטיבל תנאי: שיזמינו מאוסטרליה את "ביורן אגיין", שנחשבה בעיניו ללהקת הקאברים הטובה ביותר של אבבא.

קורט קוביין, סולן נירוונה, שהעריץ את אבבא בילדותו, הציב למארגני פסטיבל רדינג ב-1992 תנאי: שיזמינו מאוסטרליה את "ביורן אגיין", שנחשבה בעיניו ללהקת הקאברים הטובה ביותר של אבבא

גם על כך אני יכול להעיד ממקור ראשון, כי הייתי שם. הרביעייה האוסטרלית עלתה לבמה מול קהל בריטי קשוח של חובבי רוק מסטולים, שקנו כרטיסים כדי להתפרק מול נירוונה, פאבליק אנמי, הנרי רולינס, ניק קייב, מאניק סטריט פריצ'רס, ופאבליק אימג' לימטד של ג'וני ליידון מה"סקס פיסטולס", להקת הפאנק שפעלה במקביל לאבבא בסבנטיז, ביקום תרבותי רחוק-רחוק ממנה.

זה לקח כמה רגעים. החוליגנים הבריטיים לא הבינו בהתחלה מה הקשר בין מה שמתרחש על הבמה לבין הפסטיבל שאליו הם הגיעו. אבל בהדרגה יכולת לראות חיוכים מכל עבר. זירת הבוץ של רדינג הפכה למסיבת כיתה משנות השבעים. כשנירוונה עלתה לבמה, קידם את פניה קהל מאושר, שגילה שזה שוב Cool  לרקוד לצלילי אבבא.

ההופעה של נירוונה בפסטיבל רדינג 1992 נחשבת היום לאחת ההופעות הכי גדולות של הלהקה, מוזכרת בכל סרטי הדוקו עליה, ואפילו יצאה על די-וי-די נפרד. אבל דייב גרוהל הודה פעם ש"ביורן אגיין" עם שירי אבבא "גנבו את ההצגה".

תחילת שנות התשעים היו גם שנים משמעותיות של המהפכה הלהט"בית בעולם. ולהומואים תמיד הייתה חיבה מיוחדת לרוח הפאן הצבעונית של אבבא. לסרט "פריסיליה מלכת המדבר" מ-1994, שתיאר מסע במדבר של שתי מלכות דראג אוסטרליות, ערכו פסקול עם "להיטי קמפ" שכיכבו במועדוני גייז בעולם.

הכוונה המקורית של יוצרי הסרט הייתה לסיים אותו עם שיר של קיילי מינו האוסטרלית. ברגע האחרון הם החליטו ש"מאמה מיה" של אבבא יתאים יותר. הסרט – והפסקול – זכו להצלחה בינלאומית אדירה.

כך נסללה הדרך למחזמר "מאמה מיה" שעלה ב-1999 והכניס את אבבא בענק אל המאה ה-21. 23 שנים אחרי שעלה לראשונה, המחזמר – שחוגג את קטלוג הלהיטים של אבבא – עדיין מוצג מדי ערב מול אולמות מלאים בווסט-אנד של לונדון, ותורגם ליותר מחמישים שפות (כולל גרסה עברית מצליחה מאוד של "הבימה" בישראל).

23 שנים אחרי שעלה לראשונה, המחזמר – שחוגג את קטלוג הלהיטים של אבבא – עדיין מוצג מדי ערב מול אולמות מלאים בווסט-אנד של לונדון, ותורגם ליותר מחמישים שפות

המחזמר גם הוליד שני סרטים בכיכובה של מריל סטריפ. הראשון הכניס יותר מ-600 מיליון דולר. השני הסתפק בהכנסות צנועות של 400 מיליון דולר. שניהם נשענו, כמובן, בעיקר על להיטי אבבא.

ביורן ובני, שתפסו בינתיים פיקוד על הקריירה של הלהקה, למדו לקח משנות השמונים השחונות. הם הבינו שצריך לשמור על נכס הזהב שלהם ולא להפיץ אותו לכל עבר. הם הדפו מאות ואלפי פניות להשתמש בשירים של אבבא, והסכימו – אחרי התלבטויות – רק לפוג'יז ולמדונה, שאשכרה נאלצה להתחנן כדי שיתירו לה להשתמש בדגימה מ-"Gimme! Gimme! Gimme!" בשירה "Hung Up".

הם הדפו מאות ואלפי פניות להשתמש בשירים של אבבא, והסכימו – אחרי התלבטויות – רק לפוג'יז ולמדונה, שאשכרה נאלצה להתחנן כדי שיתירו לה להשתמש בדגימה מ-"Gimme! Gimme! Gimme!"

"שלחתי שליח לשטוקהולם עם מכתב תחנונים והדיסק החדש שאמור לצאת", מדונה סיפרה למגזין הגייז "אטיטיוד", "עם בקשה שיאפשרו לי להשתמש בדגימה הזו כמחווה ליצירה שלהם, שאני כל כך מעריכה. הם לא נענו ישר. אמרו שהם צריכים לחשוב על זה. הם אף פעם לא נתנו לאף אחד לסמפל שירים שלהם. תודה לאל שהפעם הם הסכימו".

בני אנדרסון הסביר למגזין למה הם כל כך התלבטו: "מדונה היא היוצרת השנייה שאנחנו נותנים לה להשתמש בחומרים שלנו. קיבלנו כל כך הרבה פניות בעבר ואף פעם לא הסכמנו אבל את מדונה אנחנו ממש מעריכים. היא נמצאת כבר 21 שנים בשטח, וזה לא משהו שאפשר לזלזל בו. אם זה לא היה שיר כל כך מוצלח, לא היינו מאפשרים את זה אבל זה שיר מעולה. שיר פופ טהור".

וכך, הרביעייה שכמעט נשכחה בתחילת שנות השמונים נכנסה אל המילניום החדש כתאגיד בידור בינלאומי – שהכוכבים הכי גדולים בעולם מתחננים לתשומת ליבו.

אבבא חוזרת לבמה

הייתה רק בעיה אחת, לא פשוטה בכלל, שהגיעה לצד ההצלחה העצומה הזו: היא יצרה ביקוש אדיר להופעות של אבבא – ואבבא לא הייתה להקה שהצטיינה או השקיעה בהופעות גם בימי הזוהר. אבבא הייתה להקת אולפן, לא להקת במה.

לדוגמה: בין הזכייה באירוויזיון ב-74' לפירוק ב-82' אבבא הצעידה לא פחות מתשעה שירים במקום הראשון במצעד האנגלי, ובכל התקופה הזו הופיעה רק 15 פעמים באנגליה. בילי אייליש מכרה החודש באנגליה יותר כרטיסים משאבבא מכרה בכל הקריירה עד כה.

אבבא הצעידה לא פחות מתשעה שירים במקום הראשון במצעד האנגלי, ובכל התקופה הזו הופיעה רק 15 פעמים באנגליה. בילי אייליש מכרה החודש באנגליה יותר כרטיסים משאבבא מכרה בכל הקריירה עד כה

האמנים הגדולים משנות השישים והשבעים, שהצליחו להתאים את עצמם לשינויי הזמן, שכללו בהדרגה גם את ההופעות שלהם. הופעות "הלהיטים הגדולים" של אמנים כמו פול מקרטני, המי, הרולינג סטונס, אלטון ג'ון, ברוס ספרינגסטין ואחרים – הם הצלחה קופתית מובטחת. אפילו קווין – שמסלול המיתוג מחדש שלה חופף במידה מסוימת את זה של אבבא – הצליחה להתגבר על צרה צרורה בדמות מותו של סולנה הכריזמטי, ולחזור למלא איצטדיונים עם אדם למברט כסולן מחליף.

חברי להקת אבבא מגיעים ללונדון לקראת השקת מופע "המסע של אבבא", 26 במאי 2022 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)

היה ברור שאם אבבא תכריז על סיבוב הופעות עולמי, זה יהיה אירוע שימשוך תשומת לב אדירה וגם יגרוף הון. ברור שאפשר לחפות על כל פגם שיתגלה בחזרות עם זמרי וזמרות ליווי, פלייבקים יצירתיים וכן הלאה.

אבל חברי אבבא הבינו, שהקהל לא צמא לפגוש אותם היום, כשהם כבר בני שבעים ומשהו, אחרי שלא פגש אותם ארבעים שנה. הקהל לא גדל והתבגר איתם, לא חזה בהם מתבגרים מולו. הקהל מתגעגע לפגוש את מי שהם היו אז. לפגוש אותם צעירים.

מה עושים? טכנולוגיה.

חברי אבבא הבינו, שהקהל לא צמא לפגוש אותם היום, כשהם כבר בני שבעים ומשהו. הקהל לא גדל והתבגר איתם, לא חזה בהם מתבגרים מולו. הקהל מתגעגע לפגוש את מי שהם היו אז. לפגוש אותם צעירים

הרעיון ל"מסע של אבבא" התחיל להתגלגל לפני שש שנים. ניסיון לבנות מופע סוחף של אבבא, בלי שחברי אבבא עצמם יצטרכו להשתתף בו.

זה השלב שבו צריך להוריד מהשולחן את המילה "הולוגרמה", למרות שאם תסרקו את העיתונות הבינלאומית, תגלו שכולם ממשיכים להשתמש בה. הולוגרמות אנחנו מכירים. הולוגרמה של טופאק שקור כבר עלתה על הבמה של פסטיבל קואצ'לה 2012, 16 שנים אחרי מותו של הראפר. זה היה מעניין וחביב, אבל לא שומט לסתות.

מי שעולים על הבמה ב"מסע של אבבא" – מה שחברי אבבא מכנים אבבאטרז (שילוב של ABBA ו-Avatars) – אלה לא הולוגרמות. זו בדיוק הסיבה שעמדנו פעורי פה כשההופעה התחילה, ויצאנו ממנה פעורי פה כשהיא הסתיימה.

מי שעולים על הבמה ב"מסע של אבבא" – מה שחברי אבבא מכנים ABBAtars – אלה לא הולוגרמות. זו בדיוק הסיבה שעמדנו פעורי פה כשההופעה התחילה, ויצאנו ממנה פעורי פה כשהיא הסתיימה

ציפינו להולוגרמות. אפילו הבאנו בחשבון, שזה עלול להיות קצת מביך. אבל מי שעלו על הבמה לא היו הולוגרמות, אלא חברי אבבא עצמם, כמו שהם נראו בשנות השבעים. בסאונד של שנות האלפיים. הם זזו לנגד עינינו. רקדו, שרו, קפצו, חייכו, דיברו ביניהם ואיתנו. ולא הייתה כל דרך לדעת שהם לא אנשים חיים.

כלומר – המוח ידע. הרי עברו כמעט חמישים שנה מאז אירוויזיון 1974. לא יכול להיות שהם נראים ככה. אבל החוויה הייתה כה מוחשית וכה סוחפת – שכל מה שנותר לעשות זה לכבות את המחשבות, להיכנע למוזיקה ולהתמסר.

נדרשו שנים, וכ-175 מיליון דולר, למצוא את הפתרונות הטכנולוגיים שמאפשרים את המופע הזה, שהוא מופע הבידור היקר בהיסטוריה. מהר מאד התברר, שכדי שהוא יתקיים, חייבים לבנות עבורו אולם מיוחד – שאנשים יידרשו להגיע אליו כדי לחזות בקסם.

"המסע של אבבא" בלונדון (צילום: Johan Persson)

לודוויג אנדרסון (בנו של בני אנדרסון) עמד בראש צוות הפיתוח, שיחד עם חברת האפקטים הוויזואליים שייסד ג'ורג' לוקאס בשנות השבעים, ועשרות מומחים בנו לבסוף מסך של 65 מיליון פיקסלים, באולם עם 291 רמקולים (הסאונד הכי טוב ששמעתי בחיים) ולהקה של עשרה נגנים וזמרות ליווי, שמלווים בנגינה חיה את ערוצי השירה המקוריים של חברי אבבא משנות השבעים, ואת האבבאטרים שלהם – שמופיעים על הבמה.

החוויה תוכננה לפרטי פרטים, כך שהצופים יוכלו להשעות את האי-אמון ולהתמסר. היא מתחילה עם שלושה שירים צדדיים מהרפרטואר של אבבא, כדי לתת לקהל להסתגל לאווירה מסביב ולהתרחשות הבלתי סבירה בעליל על הבמה. ורק אז הכל מתפוצץ עם אס-או-אס, "נואינג מי נואינג יו", צ'יקיטיטה, פרננדו, ומאמה מיה.

מאמה מיה!

כש"הלהקה" – כלומר הייצוגים הוויזואליים שלה, או מה שזה לא יהיה – מחליפה תלבושות, מוקרנים סרטים (מהממים כשלעצמם) כדי לא לשבור את האשליה, שמדובר באנשים אמיתיים שזקוקים לברייק קצר כדי להחליף תלבושות.

כש"הלהקה" – כלומר הייצוגים הוויזואליים שלה, או מה שזה לא יהיה – מחליפה תלבושות, מוקרנים סרטים (מהממים כשלעצמם) כדי לא לשבור את האשליה, שמדובר באנשים אמיתיים שזקוקים לברייק

התאורה והאפקטים מסביב חובטים בחושים. טקסטורות, צבעים, אורות, פנסים שיורדים ועולים. טריפ פסיכדלי מענג. ומסביב ים של פרצופים מאושרים ולסתות שמוטות מתדהמה. הקהל הוא חלק מהמופע הזה. לא במקרה האורות אינם כבים לחלוטין. הכוונה היא שהאושר של האנשים סביבך יעצים את האושר שלך. זה עובד.

ה"אבבא ארנה" בלונדון

בסוף ההופעה עלו לבמה ארבעת חברי אבבא בני השבעים ומשהו והודו לקהל שהשתתף באירוע. כל הדרך לדירה התווכחנו אם אלה היו חברי אבבא האמיתיים, שבמקרה נמצאים בלונדון, או עוד אבבאטרים שלהם, הפעם כמו שהם נראים היום. זה עד כדי כך אמין.

אני משתדל לא להתנבא מה עתיד לקרות. בטח בכל מה שנוגע לאבבא. למדתי לקח מהנבואות המגוחכות של כיתה י"א. אבל הפעם אחרוג ממנהגי: "המסע של אבבא" הולך להיות הצלחה מסחררת, שתרוץ עשרות שנים. חברי אבבא ארגנו לעצמם חיי נצח, ויישארו צעירים לנצח.

אני משתדל לא להתנבא מה עתיד לקרות, אבל הפעם אחרוג ממנהגי: "המסע של אבבא" הולך להיות הצלחה מסחררת, שתרוץ עשרות שנים. חברי אבבא ארגנו לעצמם חיי נצח, ויישארו צעירים לנצח

בסופו של דבר כולם יראו את המופע הזה. יהיו מעריצים שיחזרו אליו עשרות פעמים. ובהמשך יקומו לו חיקויים שונים. מי? אפשר רק לנחש. אלביס בלאס וגאס? הביטלס בליברפול? קווין עם פרדי מרקורי? אואזיס במנצ'סטר? אולי גם ישו, מוחמד ומשה?

ב"אבבא ארנה" קיבלנו הצצה זוהרת אל העתיד. הוא התחיל החודש.

דור העתיד מצלם את דור העבר – בקהל של "המסע של אבבא" בלונדון, 11 ביוני 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

תודה על המוזיקה

שבוע לפני החוויה הפנטסטית ב"אבבא ארנה" הייתי בהופעה שוברת לב של ניק קייב בברצלונה, שבה הוא קונן על הבמה על מות ילדיו.

למחרת ההופעה של אבבא, בילי אייליש נשברה מולנו על הבמה של "O2 ארנה" בלונדון, הודתה שהיא במשבר נפשי, שהיא לא ישנה כל הלילה ושהיא מתקשה להמשיך. היא ניגשה לאחיה, פיניאס, שאימץ אותה אל ליבו בחום לקול תשואות אהבה מהקהל.

אלה חוויות שטכנולוגיה לעולם לא תוכל לספק לנו. אמן אמיתי שאנחנו מעריכים ואוהבים, בשר ודם, עם הקשיים שלו, עם סיפור חייו, עם המצוקה שלו, עומד מולנו ושר, מעורר את הזדהותנו, מרגש אותנו, נוגע בליבנו, מזכיר לנו מה זה אומר להיות אנושי.

אמן אמיתי שאנחנו מעריכים ואוהבים, בשר ודם, עם הקשיים שלו, עם סיפור חייו, עם המצוקה שלו, עומד מולנו ושר, מעורר את הזדהותנו, מרגש אותנו, נוגע בליבנו, מזכיר לנו מה זה אומר להיות אנושי

למרבה המזל אנחנו לא חייבים לבחור. אנחנו יכולים להנות מהעבר ומהעתיד. מהנוסטלגיה ומהמדע הבדיוני. מהטכנולוגי ומהאנושי. למזלנו אנחנו לא חיים בעולם של "או או" אלא בעולם של "גם וגם וגם". או כמו שאבבא היו אולי מנסחים את זה: עולם של Gimme! Gimme! Gimme!