קשה לחמוק ממלכודות הרשת, מהצלפים הנחבאים בשוחות ואורבים לאידו של כל מועד בלשונו או חורג בדעתו מהחשיבה הקבוצתית האופנתית. קשה לעמוד מול החזית המוסרית "המתקדמת", הצייצנית והנלהבת, הטובה בעיני עצמה יותר מכל אדם אחר ומכל דעה אחרת.

קשה לצאת מול פרשנֵי העתיד של הפורומים הכלכליים, הפוליטיקאים והארגונים הבינלאומיים, המטא־מוסריים, יודעי הדבר (כל דבר) וקצרי הרואי, בעלי אינטליגנציות מלאכותיות שמתיימרות לבחון כליות־ולב בשלט־רחוק מבעד למצלמות לזיהוי צלמי אנוש, להנחות את האלגוריתמים, להזיז את קרני השמש, לתמרן את הרוחות, לנהל את המלחמות ולפתור את כל המצוקות של האנושות על רגל אחת; לחשב ממוצע של בריאוּת, דעות, אקלים ונתוני צריכה וקיימוּת של מיליארדי אנשים, מבלי לראות נפש אדם אחת ממטר.

היומרה לנהל את המלחמות ולפתור את כל המצוקות של האנושות על רגל אחת; לחשב ממוצע של בריאוּת, דעות, אקלים ונתוני צריכה וקיימוּת של מיליארדי אנשים, מבלי לראות נפש אדם אחת ממטר

קשה לחמוק מבעלי הדעות והטורים, מהכלל והכלכלנים, מהתעמולות והמחקרים הקמים לבקרים עם גרעין של אמת בתוך מסה של רעשים. הד העולם הזה נשמע כרשומון של גרסאות סותרות וטלאים מאולתרים על סיפורים עתיקי יומין: מאבקי כוחות בין גליליאו לבין גוליית, בין ההמון לבין הפרט, בין פאוסט לבין מפיסטו.

האנושות, פתיה ושכחנית, נושאת עיניה לפורומים עולמיים (שאליהם אינה מוזמנת, וששעריהם נעולים בפני עניים), כאילו מפיהם תצא תורה, מאיזה תאגיד או מאיזו ממשלה, וכל עלובי החיים יזכו דרכה לגאולה; תורה אחת ואחידה שמתאימה לכל הבריות בכל המידות. וואן סייז פיטס אול.

התורה הזאת מתנאה בד"כ בחזון אחיד לַכלל הכללי, השוויוני, הבריא־לזרא והצודק עד אימה, ומתהדרת תמיד בסיסמה יפה, אופנתית וחדשנית לעתיד נפלא, לאקלים מושלם ולשלום עולמי מדוגמן למשעי (כמובן רק למי שמסכים עם כל דעותיי וכל דעתי וכל כספי, בדיעבד ולעתיד לבוא).

ובהשראת חזיון האלפיון העליון וצו־האופנה המוסרי של השעה – מוסללות הנפשות הפתיות למלא נפשם ותאוותם לפי חישובים של מומחי חצר ויִידעונים בכנסיית הבון־טון לטוהר האמת ולניטור המידע (הבלתי ניתנים לערעור ולכפירה). וכל האלפיונים העליונים ערבים זה לזה, וכל השאר מוזמנים לריב זה עם זה, על כל מילה, על כל בדיחה ועל כל דעה, בכיכר העיר הידועה לשמצה.

האנושות, פתיה ושכחנית, נושאת עיניה לפורומים עולמיים (שאליהם אינה מוזמנת, וששעריהם נעולים בפני עניים), כאילו מפיהם תצא תורה, מאיזה תאגיד או מאיזו ממשלה, וכל עלובי החיים יזכו דרכה לגאולה

ובינתיים, עד שהעולם יהיה יפה ומתוקן כמו במצגות, בכנסים ובפרסומות, פה למטה על פני האדמה, במורדות האלפיונים, נפש האדם העייפה והפתיה שראתה כי לא מלאה נפשה כאשר הובטח לה, ומצפונה המעופש יגֵעַ, וגם התשלום העכשווי על האוטופיה העתידית כבר מכביד על כתפיה – תחפש מזור לנפשה הדואבת, לַדיכאון, לחרדה ולעצביה הדרוכים במרוץ האינסופי לשומקום. הרי לעולם לא תגיע אל הנחת והנחלה שהבטיחו לה באלפיון העליון או ביום כדור הארץ או ביום המעשים הטובים.

והנפש חסרת המנוחה תמשיך לשלם טָבִין וּתְקִילִין עַל סַדְנָאוֹת הַעֲצָמָה אוֹ הֶאָרָה אוֹ אִתְחוּל מֵחָדָשׁ בְּאֵיזֶה סוֹפְשָׁבוּעַ שַׁתְקָן עִם הַגּוּרוּ הַבָּא, אוֹ בְּאֵיזֶה סֵקְס מְאֻרְגָּן אוֹ בְּאֵיזוֹ אִינְטִימִיּוּת־תַּחַת־הַשְׁפָּעָה אוֹ בְּחֻפְשׁוֹת מְאֻרְגָּנוֹת לְחִפּוּשׂ שָׁרָשִׁים, או בתיקון המילים או בתרופות לאיזון האכזבות והפחדים, שיוציאו אותה מהמלכוד והכללים שהמציאה, ושהמציאו עבורה הידענים הבינלאומיים לשליטה בחיים, באקלים ובמוסר העליון, ושהנפש הפתיה קיבלה על עצמה "לטובת הכלל" ו"באמונה שלמה", סו הלפ הר גוד.

(מי שאין לו טבין ותקילין במילא לא יוכל ליהנות, לא מהאקלים ולא מהביטוח המשלים, לא מהשוויון ולא מהמגדר ולא מהניתוח לשינוי המין, לא מהנצח ולא מתיקון המילים, לא מתחבורה ציבורית בשבת ולא משטרות המחילה ומהדרכונים הירוקים).

בשנתיים האחרונות, בעזוז של אימה על רקע נגיפי (שעלול ברגע להתחלף על רקע אקלימי או אחר), התערערה חובת ההגנה היתרה על כבודו וחירותו (ויפעתו הייחודית) של הפרט מפני כוחו הבריוני של הכלל ועריצותו של הקונצנזוס.

(מי שאין לו טבין ותקילין במילא לא יוכל ליהנות, לא מהאקלים ולא מהביטוח המשלים, לא מהשוויון, מהמגדר, מהניתוח לשינוי המין, לא מהנצח ולא מתיקון המילים, לא מתחבורה ציבורית בשבת ולא מהדרכונים הירוקים)

הרוחות נטרפו, ואיתם גם ההגיונות הפשוטים (שנלמדו והתעצבו לאורך אלפי שנים מתוך הסך המצטבר של הניסיון האנושי, ולעתים במחיר דמים רבים): שמירה אקטיבית על האוטונומיה של אדם על גופו ועל דעתו החופשית, הביקורתית, הספקנית, והחורגת, על מאזן מידתי וזהיר בין היוצרות, על אתיקות רפואיות ועיתונאיות יסודיות וחוקרות, על הפרדת רשויות והגבלת סמכויות, ועל כללי מחקר זהירים מפני הטיות ומזיהומים מחקריים.

מנהיגי העולם החופשי (על כל מוסדותיו) נסחפו ונִשבו בדבקות קנאית בצדקתם הבלבדית והמוחצת ובעליונותה המוסרית של פרדיגמה חדשה (הממזערת את חשיבותו של כבוד הפרט וחרותו), ואכפו את תורתם באמצעים בלתי סבירים, גזירות ועונשים, הגבלות, קנסות ושלילת זכויות, חלוקת פריווילגיות, מדרוג חברתי ומעקבים דיגיטליים, החל בבידודו של אדם בדעתו ובתודעתו במסעות הכפשה, תעמולה ואיומים בלתי פוסקים, ישירים או מרומזים, צנזורה אגרסיבית בתאגידי רשת, הפחדה והסטה – ועד הדרתו הפיזית של הפרט מהחברה באפליה מבישה.

כל זאת למען איזו "טובת הכלל" ערטילאית, עתידית וגורפת, ותוך פגיעה משמעותית בחיי הפרט, המכלה את מיטב כוחו, כספו וכעסו על אשליית גאולתו, שהובטחה לו כתמריץ או כאופיום.

מהי "טובת הכלל" אם רוב הפרטים שבתוך "הכלל" חיים כערמה של מריונטות מבוהלות, נאנקים איש תחת עוניו ועצבונו, נעזבים לבדידותם ולמצוקתם, וריווחתם מצטמצמת והולכת, וזעקתם מושתקת, וכל אורחותיהם נתונים לחסדם של המושכים בחוטים ולמקסמי שווא אופנתיים, המתהדרים תמיד כפנסיאה שתגאל את *כל* האנושות מ*כל* מצוקותיה (האקלימיים, החברתיים, הבריאותיים, הכלכליים ועוד כהנה וכהנה)?

מהי "טובת הכלל" אם רוב הפרטים שבתוך "הכלל" חיים כערמה של מריונטות מבוהלות, נאנקים איש תחת עוניו ועצבונו, נעזבים לבדידותם ולמצוקתם, וריווחתם מצטמצמת והולכת, וזעקתם מושתקת

היומרה האנושית היהירה להצלת האנושות מהאפוקליפסה (האופנתית) ולתיקונם האבסולוטי של הטבע והאדם, נכונה לדרוס כל מה שיעמוד בדרכה, כולל את הטבע והאדם.

זוהי יומרה סלקטיבית וקצרת רואי, המעלימה עין מנתונים שיסתרו את מטרותיה או מאכזריות חברתית, כלכלית ונפשית שאינם הולמים את סיסמאותיה או מזיהומים ודיקטטורות הנחוצים להנעת את גלגליה. (כאמור, כל האלפיונים העליונים ערבים זה לזה וגו').

במקרה הטוב אלה כוונות טובות אך נמהרות ומוטעות בחלקן, שעלו על גדותיהן, יצאו משליטה, סחפו את הדעות, סִמאו את המוחות והרסו עולמות בדרכן להציל את העולם. לעיתים קשה להכיר ולהודות בטעות קולוסלית של כוונות טובות, או יותר נכון, מטרות טובות שקידשו אמצעים גרועים. קשה להרפות מהרגלים, תפיסות ודעות קדומות שהוטמעו באקסטזת קידושם.

האנושות מנסה להציל את עצמה מעצמה, בעודה נושכת ופוצעת את עצמה, כל פעם איבר אחר בגופה. היא מתרצת את המחיר האכזרי של פציעותיה ב"מצב מיוחד" וזמני או ב"תנועת המטוטלת" של איזה צדק ערטילאי שישוב אל גבולו. היא מענישה את עתידה על חטאי העבר, ואז מנסה להציל את העתיד מהאפוקליפסה שהביאה על עצמה בלהט של "תיקון עולם" יהיר, פזיז ומוסרני, קנאי ונטול חמלה.

האנושות מנסה להציל את עצמה מעצמה, בעודה נושכת ופוצעת את עצמה, כל פעם איבר אחר בגופה. היא מתרצת את המחיר האכזרי של פציעותיה ב"מצב מיוחד" וזמני או ב"תנועת המטוטלת" של איזה צדק ערטילאי

אלא שבכל דור ודור מזדהרים מן המחשכים בדידי אנוש עצמאיים, שמנסים להאיר באלומת פנסם הזעיר חלקות קטנות בים של איוולת (סעיפים מושחרים, רעיונות מושתקים או טעות בדרך), ושלמרות היותם נחבאים בין השורות, או נרדפים כמשוגעים ומבוזים לתפארת, הם שומרים על ראיה צלולה מול האופנות המשתנות של בגדי המלך.

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).