1

נפילת הממשלה והכאוס פוליטי מאיימים, כידוע, לגנוז או לפחות לעכב לתקופה בלתי ידועה חוקים חשובים, בעלי השלכות אדירות לטווח הארוך, כמו חוק המטרו וחוק האקלים. כשנהיה תקועים בפקק אינסופי ב-2035, נוכל להיזכר בלי געגוע בפקק הפוליטי של 2022 שטרפד כל סיכוי לפתרון.

נכון לסוף השבוע, עוד לא נסתם הגולל על החוקים הללו. במשרד להגנת הסביבה עדיין מחזיקים אצבעות שיצליחו להעביר השבוע את חוק האקלים לפחות בקריאה ראשונה שתקנה לו דין רציפות; גרסה שכנה של חוק האקלים, שהוגשה על ידי השרה הקודמת גילה גמליאל, עברה בקריאה טרומית ביום רביעי.

מנפלאות התחרות: ממדינה שמתעלמת ממשבר האקלים הפכנו למעצמה ירוקה שיש לה שני חוקי אקלים בקנה. השאלה אם בקואליציה ובאופוזיציה יצליחו לשלב ידיים ולהבין שעדיף חוק אקלים אחד ביד משניים על העץ.

אם את החוקים הגדולים עוד מנסים להשאיר בחיים, החוקים הקטנים כבר הושלכו למקפיא. אלה החוקים שאזרחים מהשורה פוגשים את השלכותיהם בחיי היומיום. למשל הצעת החוק הראויה מאוד של ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה.

ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה בוועדת הכספים של הכנסת, 7 בדצמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נוסעי תחבורה ציבורית שיש להם "חופשי חודשי", כלומר רכשו מנוי וכבר שילמו עבור הנסיעה, נדרשים בכל זאת לתקף את הרב-קו עם עלותם לאוטובוס. הסיבה: כנגד התיקופים הללו משרד התחבורה משפה את חברות האוטובוסים, כלומר מסבסד את הנסיעה.

רק שלפעמים התיקוף לא עובד: המכונה תקולה, הנוסע לא דייק בהכנסת הכרטיס, או שלל שיבושים אחרים שיכולים להתרחש תוך כדי עמידה באוטובוס עמוס להתפקע. ואז, כשהפקח עולה ותופס את הנוסע בלי תיקוף, הוא מטיל קנס: 180 שקל.

מדובר, כזכור, בנוסעים שכבר שילמו על הנסיעה – כלומר לא כאלה שמנסים להתפלח ולנסוע חינם על חשבון הקופה הציבורית, אלא מי שכל חטאם בכך שלא ביצעו את ההליך הטכני של התיקוף. לגיטימי שיוטל עליהם קנס על מנת לתמרץ את התיקוף, אבל בגובה פי-30 ממחיר הנסיעה? איפה המידתיות?

מדובר, כזכור, בנוסעים שכבר שילמו על הנסיעה – כלומר לא כאלה שמנסים להתפלח ולנסוע חינם על חשבון הקופה הציבורית, אלא מי שכל חטאם בכך שלא ביצעו את ההליך הטכני של התיקוף

הצעת החוק של מקלב קובעת שהקנס במקרה כזה יעמוד על 20 שקל בלבד. מקלב אמנם היה בשעתו סגן שר התחבורה אבל לא הצליח לקדם את הצעת החוק במהלך כהונתו וגם לא כחבר קואליציה בממשלות שקמו, נפלו ושוב קמו ונפלו לאחר מכן.

פקח בודק את הרב קו ברכבת הקלה בירושלים, 17 באפריל 2017 (צילום: אורי לנץ / פלאש 90)

דווקא בקדנציה הנוכחית הוא הגיש את ההצעה לוועדת השרים לחקיקה וקיבל הסכמה משרי הממשלה לקדם את ההצעה ביחד. ואז הממשלה נפלה. הקנסות הדרקוניים יימשכו, מי יודע עד מתי. עוד עיוות קטן שיימשך בחסות הטרלול הגדול.

דווקא בקדנציה הנוכחית הוא הגיש את ההצעה לוועדת השרים לחקיקה וקיבל הסכמה משרי הממשלה לקדם את ההצעה ביחד. ואז הממשלה נפלה. הקנסות הדרקוניים יימשכו, מי יודע עד מתי

2

המשרד להגנת הסביבה פרסם השבוע הודעה לא שגרתית, מביכה במידה לא מבוטלת, שמלמדת דבר או שניים על יחסי הכוחות בין ממשלה לתעשייה בישראל.

לפני כשלושה שבועות, כזכור, התגלתה הדליפה מתעלת ההובלה של מפעלי ים המלח, שגרמה לפגיעה נרחבת בצמחייה ובמובלעת האקולוגית בדלתה של נחל צאלים.

ביום ראשון השבוע הודיע המשרד להגנת הסביבה ש"כי"ל עדכנה את המשרד ואת רשות הטבע והגנים לפני שעה קלה שהיא מחדשת את ההזרמה בתעלת ים המלח באזור מניפת צאלים. חידוש ההזרמה לא בוצע בתיאום עם אף אחד מהגופים".

זרימת מי תמיסת ים המלח אל מניפת הסחף של נחל צאלים, 8 ביוני 2022 (צילום: רשות הטבע והגנים)

התגובה המתבקשת להודעה הזו היא – סליחה, משרד יקר, אתה פרשן או הריבון בשטח? אם מפעל נוקט בפעולה שעלולה לזהם את הסביבה, ועוד מבלי לקבל אישור מהגורמים שאמונים על שמירת הטבע והגנת הסביבה, הצעד הנדרש הוא לשלוח למקום צוות של פקחים ושוטרים שיעצרו את ההזרמה.

תחת זאת, המשרד להגנת הסביבה עדכן את הציבור שהמפעל הואיל בטובו לעדכן אותו. אז כולם מעודכנים, ואפשר להמשיך להמליח את נחל צאלים בלי הפרעה.

המשרד להגנת הסביבה עדכן את הציבור שהמפעל הואיל בטובו לעדכן אותו. אז כולם מעודכנים, ואפשר להמשיך להמליח את נחל צאלים בלי הפרעה

הבעיה היא, וזה מה שבאמת חמור בסיפור הזה, שבמצב החוקי הנוכחי ספק אם המשרד להגנת הסביבה יכול לעשות הרבה יותר. פרויקט תעלת ההובלה של מפעלי ים המלח אושר בוות"ל – הוועדה לתשתיות לאומיות.

הועדה הזו הוקמה על ידי הממשלה ב-2002, במטרה לייצר מסלול תכנוני מהיר לתשתיות חיוניות. לעיתים זה נחוץ ומזרז פרויקטים חשובים, ולעיתים זה הופך למסלול עוקף מכשולים, התנגדויות ונדנודים כגון שיקולי הגנה על הסביבה.

זרימת מי תמיסת ים המלח אל מניפת הסחף של נחל צאלים, 8 ביוני 2022 (צילום: רשות הטבע והגנים)

מכיוון שההיתר ניתן על ידי הוות"ל, למשרד להגנת הסביבה ולרשות הטבע והגנים אין קולב משפטי שמאפשר להם לתת למפעל הנחיות או לפקח על התעלה ועל תפעולה. מפעלי ים המלח מפעילים את התעלה, מנטרים את הצמחייה והקרקע באזור ומדווחים כשיש דליפה. וגם חוזרים להזרים כשמתחשק להם.

האם הדליפה נמשכת? האם חידוש ההזרמה מסכן את סביבת הנחל ועלול להחמיר את הפגיעה? הסמכות היחידה שנתונה בידי המשרד להגנת הסביבה היא אחרי שכבר נגרם נזק – ואכן נציגי המפעל יתייצבו בקרוב לשימוע. אבל השימוע מתייחס רק לעבר; אין בכוחו למנוע את המשך ההזרמה ואת הזיהום הסביבתי הבא.

הסמכות היחידה שנתונה בידי המשרד להגנת הסביבה היא אחרי שכבר נגרם נזק – ואכן נציגי המפעל יתייצבו בקרוב לשימוע. אבל השימוע מתייחס רק לעבר; אין בכוחו למנוע את הזיהום הסביבתי הבא

אז בפעם הבאה שמדברים על היעדר משילות בדרום, כדאי לזכור שגם ים המלח הוא חלק מחבל הארץ הזה.

3

לתושבי שכונת גונן (הקטמונים) בירושלים יש חיבה גדולה לעץ הארז העתיק שמתנשא ברחוב סן מרטין 3. לטענתם מדובר בארז הגבוה בירושלים – כ-15 מטרים גובהו – אבל גם אם יש בכך הגזמה, עדיין מדובר בנציג מרשים של עם העצים.

עץ הארז הגבוה בשכונת הקטמונים בירושלים

רצה הגורל והארז נטוע בשולי מגרש שבו מיועדת להתממש תכנית פינוי-בינוי. מודעים לסכנה, התושבים מהשכונה עקבו בתשומת לב אחרי ההכנות לפרויקט והוצאת היתרי הבנייה. מעמדו של העץ נותר יציב לכל אורך הדרך: בסקר עצים שנערך במקום הוא זכה בציון גבוה מאוד – 18 מתוך 20 – הוגדר רשמית כעץ לשימור וכך גם נכתב בתב"ע ובהיתר הבנייה.

רק שאז קרה משהו מוזר: מישהו גילה במקרה שבאתר העירייה שונה הסטטוס של העץ ולכאורה הוצא רישיון לכרות אותו. איך זה קרה? מי החליט? מה פשר המהפך הפתאומי, ועל איזו חוות דעת מקצועית הוא נשען? הרבה שאלות, קרוב לאפס תשובות. וכדי להוסיף חטא על פשע, בשל העובדה שהמהלך נרקם במחשכים, התושבים איחרו את המועד שבו ניתן לערער לפקיד היערות הראשי של משרד החקלאות.

מישהו גילה במקרה שבאתר העירייה שונה הסטטוס של העץ ולכאורה הוצא רישיון לכרות אותו. איך זה קרה? מי החליט? מה פשר המהפך הפתאומי, ועל איזו חוות דעת הוא נשען? הרבה שאלות, קרוב לאפס תשובות

התושבים לא ויתרו ויצאו למאבק: גייסו שני סגני ראש עיר משתי קצוות הקשת הפוליטית – עו"ד יוסי חביליו משמאל ואריה קינג מימין – פנו לפקיד היערות בדרישה שלפחות יקפיא את הכריתה עד לבירור מעמיק של העניין (הוא נענה והורה על הקפאה זמנית), יצאו עם ילדי השכונה להפגנה למרגלות העץ ופנו למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל.

ישראל גלון, פקיד היערות הראשי הקודם ותושב ירושלים, הסביר שמדובר בהחלטה אומללה שמהווה חלק מהיחס המתמשך של עיריית ירושלים לעצים בעלי ערך בעיר.

זה עבד. המהפך במעמדו של העץ – משימור לכריתה – אמנם נותר מטריד ולא מוסבר, אבל עיריית ירושלים נכנעה ללחץ ופרסמה ביום רביעי את ההודעה הבאה:

"העץ לא ייכרת ועיריית ירושלים הבהירה לקבלן שחל עליו איסור לכרותו. הקבלן יידרש לשינוי תכנון עקב איסור הכריתה. ביצוע הפעולות הנדרשות לשימור העץ בהתאם למחויב בחוק, יהווה תנאי לקבלת היתר הבנייה וחלת הפיקוח על הבנייה תאכוף זאת. עיריית ירושלים פועלת לשמירה על ערכי הטבע, הנוף והסביבה – כך היה וכך יהיה".

עץ אורן בהר הרוח שבירושלים. אילוסטרציה (צילום: שמואל בר-עם)

הארז הירושלמי ניצל, אבל לא לכל עץ יש לובי כזה ולא כל עץ מוקף בתושבים מסורים שחופרים במעמקי אתר העירייה בחיפוש אחר מידע ורישיונות כריתה.

המידע הנוגע לעצים וכריתתם מתאפיין בחוסר שקיפות קיצוני. במקום שהוא יגיע אל התושבים, הם צריכים לירוק דם כדי להגיע אליו.

המידע הנוגע לעצים וכריתתם מתאפיין בחוסר שקיפות קיצוני. במקום שיגיע אל התושבים, הם צריכים לירוק דם כדי להגיע אליו

לא ייתכן שישראלים שבסך הכול מבקשים לגור בסביבה ירוקה ומוצלת צריכים לעבוד בזה ולעשות את מה שרשויות המדינה – מהעירייה ועד משרד החקלאות – היו אמורות לעשות: להגן על העצים.

4

עטיפת הספר "הווה" של דרור בורשטיין

ואגב עצים. אחת הסוגות הספרותיות שתופסות תאוצה בעולם היא של כותבים וכותבות שיוצאים אל הטבע ומתעדים אותו במילים. אל הספרות העברית זה עדיין לא חלחל, אבל בשבוע הספר הנוכחי אפשר למצוא סנונית: "הווה" של דרור בורשטיין (הוצאת אבן-חושן) הוא שגריר של הז'אנר הזה.

בורשטיין, כותב עם מגע ייחודי, יצא אל נקודות בישראל שבהן עדיין ניתן להתבודד בטבע, בעיקר בגליל, התבונן וכתב. התוצאה מקסימה ורגישה ועושה חשק להימלט מהעיר וללכת קצת לאיבוד בין העצים, החרקים והציפורים שמככבים בטקסט.

את הקטע שכתב בעמוד 10 הייתי הופך לקריאת חובה עבור כל מי שמבקש לכרות עץ ובעיקר עבור מי שחותם על היתר כריתה כזה:

"עץ שקד לבן תחת עננים לבנים. דבורים רוחשות בפריחתו. הפריחה העשירה מכניסה את הדבורים לקדחת, כמו מבקרים להוטים מדי במוזיאון לאמנות. כשאני מביט בדבורים האלו אני מבין את עצמי במקומות כמו הלובר, המטרופוליטן, הפראדו, עולה ויורד בין הקומות, פונה לכאן ולשם, נעצר, שותה, נדהם, יוצא, חוזר, נדרך, מתמוטט, ממשיך. השקדייה הזאת אולי נראית אינסופית לדבורים, לזבובים, לחיפושיות ולפשפשים שראיתי בתוך הפרחים הלבנים, קוסמוס צחור. מי שכורת עץ, אפילו עץ אחד, מוטב שיחשוב עליו כך, אינסוף בעבור אחרים. עץ הוא עיר ומלואה, אם לא עולם".

5

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה השבוע תקנות שמסמיכות את הפקחים העירוניים לבצע אכיפה כלפי רוכבי קורקינטים ואופניים חשמליים. מהלך מבורך שאולי יצליח – אם הרשויות המקומיות יממשו את הסמכויות שהוענקו להן – לרסן מעט את הכאוס המסוכן שהכלים החשמליים זורעים בכל מרחב עירוני שבו הם דוהרים.

לצד אכיפה, יש עוד משהו שהעיריות צריכות לעשות: לסמן את התשתיות בצורה ברורה. אחד הסעיפים שאישרה ועדת הכלכלה מאפשר להטיל קנס על רוכב אופניים שנע בניגוד לכיוון שמסומן בשביל האופניים.

לצד אכיפה, יש עוד משהו שהעיריות צריכות לעשות: לסמן את התשתיות בצורה ברורה. אחד הסעיפים שאישרה ועדת הכלכלה מאפשר להטיל קנס על רוכב אופניים שנע בניגוד לכיוון שמסומן בשביל האופניים

סימון כיוון על שבילי האופניים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ינואר 2021 (צילום: עמוד הפייסבוק של מיטל להבי)

רק שבנתיבי אופניים רבים כלל לא מסומנים כיוונים; ואם סומנו, זה קרה מזמן, ומאז הסימונים היטשטשו כמעט לחלוטין. לא פעם כדי להבחין בסימון צריך כישורים של גשש.

כבר נכחתי בסיטואציות ספק-משעשעות שבהן שוטר, רוכב והולך רגל ניסו לחפש את הסימון והתווכחו מה משמעות שאריות הצבע הקלושות על הרצפה. כשלא ברור איפה מתחיל השביל ונגמרת המדרכה, או להיפך, כל הדיון על אכיפה מתקשה להיות רלוונטי.