הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

הכול נשאר במשפחה

העיתונות הישראלית ניצבת בפני מערכת הבחירות החמישית בתוך שלוש שנים וחצי כשהיא מפולגת, מסוכסכת, מבולבלת, מותשת ומקושקשת מתמיד ● הכשל הבסיסי בהשוואה שבין מיזם דמוקרטTV לבין כלי התקשורת שהתגייסו לטובת נתניהו ● ומה צריך לעשות פרשן פוליטי בכיר או עיתונאית ותיקה כשבן משפחתם נכנס לפוליטיקה

גדעון סער וגאולה אבן סער בארוע בחירות, 2 בינואר 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90
גדעון סער וגאולה אבן סער בארוע בחירות, 2 בינואר 2020

במהלך 13 שנות שלטונו, הספיק ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לראות עיתון יומי קם במאות מיליוני שקלים כדי שישרת אותו בחינם, במהלך שנראה כמו קבלת תרומה בלתי חוקית; לנסות להשתלט על "העיתון של המדינה" המתחרה תוך ניכוס עיתונאיו ותוך שימוש במשחקי כוח, פליליים על פי רשויות התביעה בישראל, עם בעליו; לקרקס, לתפלל ולהחדיר מסרי חנופה, השחרה וכזב לאתר חדשות גדול, תוך שימוש בצרכיו הרגולטוריים של בעלי האתר בעסקה שמגיעה לכדי אישום בשוחד.

הוא גם החדיר מגישים, עיתונאים בכירים וצנזורה לתחנה הנמצאת בשליטת המדינה, תמך (וקטף את הפירות) בתהליך הפירוק השיטתי של עיתון יומי ותיק על ידי מי שהיה הטייקון ובונה הפירמידות הגדול בישראל נוחי דנקנר; השתתף בתהליך האסדרה הקומבינטורי של ערוץ ייעודי שהפך בדרך פלא לערוץ חדשות תוך מתן הטבות רגולטוריות מפליגות; היה שותף לפגיעה בעצמאות המערכתית של ערוץ מסחרי מרכזי; ניסה לפגוע בתהליך ההקמה מחדש של השידור הציבורי בישראל; שלח שליחים אל טייקונים בנכר בניסיון לשכנעם לרכוש גופי תקשורת מרכזיים בישראל כדי שיעבדו עבורו – וזאת כנראה לא הרשימה המלאה.

אפשר לומר שלהוציא קומץ גופי תקשורת, נתניהו לא פסח על אף עיתון, ערוץ או תחנת רדיו בדרכו אל הגביע הקדוש לו השתוקק יותר מכל: סיקור אוהד. או במילים פחות מכובסות: הכפפת העיתונות אל צרכיו וגחמותיו האישיים והפיכת העיתונאים לכלי שרת של השלטון.

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים אחרי ההכרזה של נפתלי בנט על פירוק הממשלה, 20 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים אחרי ההכרזה של נפתלי בנט על פירוק הממשלה, 20 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קשרי הון-שלטון-עיתון תמיד היו בישראל, וככל הנראה מהווים רעה חולה שלא ניתנת למיגור מוחלט גם ברחבי העולם. ברגע שבו יש איל הון התלוי בממסד כדי להמשיך לקיים את עסקיו, ובהם כלי התקשורת בבעלותו, כך צפוי כי תיוולד שאיפה ליצר התאמה כלשהי בין צורכי הבעלים לדרישות המערכת העיתונאית.

אולם בעוד שבמקומות נורמליים (ובתקופות נורמליות) הקשרים הללו הם מקור למאבק מתמיד – ולעיתים אף ממריץ – בין העיתונות לבין בעליה, מלחמת משיכת חבל שמאפשרת להדק את השורות העיתונאיות ולתחזק את מאמציה, הרי שהחזירות של מחנה נתניהו הביאה לתופעות הפוכות: התפרקות מערכים, יצירת מחנאות מגוחכת בתוך העיתונות, נהייה אחרי עגל הזהב של הצהוב, השטחי והרכילאי, התמכרות למרוץ סוסים "סטטיסטי" מגוחך, פחד להיות מזוהה או מתויג כ"אנטי ביבי" גם בעת מסירת עובדות פשוטות, וצורך ב"איזונים" מלאכותיים שמשמעותם רידוד השיח והימנעות מיצירת מדרג חומרה או חשיבות.

העיתונות הישראלית ניצבת בפני מערכת הבחירות החמישית בתוך שלוש שנים וחצי כשהיא מפולגת, מסוכסכת, מבולבלת, מותשת ומקושקשת מתמיד. עיתונאים רבים מחפשים את דרכם החוצה מתוך הבנה שבקרב התרנגולות הטוויטרי, לתוכן ביקורתי ממשי ומנומק אין מקום אם הוא לא מלווה בצרחות אימים. עיתונאים רציניים נלחמים על פרנסתם מתוך הבנה שימיהם ספורים. גם אם החשש מוגזם, הוא מקונן בליבם של רבים.

עיתונאים רבים מחפשים את דרכם החוצה מתוך הבנה שבקרב התרנגולות הטוויטרי, לתוכן ביקורתי ממשי ומנומק אין מקום אם הוא לא מלווה בצרחות אימים

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון בארוע חניכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, ב-28 ביוני 2017 (צילום: בן דורי/פלאש90)
בנימין נתניהו ושלדון אדלסון בארוע חניכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, ב-28 ביוני 2017 (צילום: בן דורי/פלאש90)

הסכנה להילכד בציפורני הסתמיות והאקראיות של הסיקור התקשורתי, והנטייה הקולקטיבית לכסות על היגון הכללי של מערכת פוליטית מתפרקת במלחמות בוץ מטונפות (במקום להיצמד לתחקירים, עובדות, ביקורת ממוקדת וראיונות נוקבים העוסקים במהות – כלומר כל הדברים שאשכרה דורשים עבודה ולא סתם להג) אורבת לכל העיתונאים, או לפחות לכל מי שעדיין מגדיר עצמו ככזה.

לאחרונה גילה העיתונאי קלמן ליבסקינד שתמיכתם הנלהבת של אנשי המחנה שלו ב"גיוון אידיאולוגי של עיתונאים", רודד מבלי שטרחו לשים לב לתהליך שבמרכזו הוחדרו סטנדרטים נמוכים של אלימות מילולית ופייק ניוז שעכשיו מופנים גם אל תוך המחנה עצמו.

הזעקות של עיתונאים המתויגים כ"שמאלנים" שנמשכות לפחות מאז 2015 לא עשו על ליבסקינד וחבריו רושם. אבל עכשיו הם רואים ש"ביביזם" אינה סתם מילת גנאי לעיתונאים שתומכים בנתניהו, אלא כינוי (מוצלח יותר או פחות) לתופעה רווחת במסגרתה עיתונאים רומסים ערכים מקצועיים בסיסיים כמו הגינות ואתיקה בשם הנאמנות המוחלטת למנהיג.

בתום עידן השליטה במערכות התקשורת של חבורת חפץ-פילבר – משרתיו של הגביר שהפכו בצוק העיתים לעדי מדינה מפוקפקים – שדרת העורכים הראשיים נותרה מוחלשת וכנועה. תחקירי הון-שלטון נחשבים למותרות יקרים ומיותרים, סקרים מוטים או אמינים-למחצה מובילים את המהדורות לקליק-בייטים רגעיים.

בתום עידן השליטה במערכות התקשורת של חבורת חפץ-פילבר – משרתיו של הגביר שהפכו בצוק העיתים לעדי מדינה מפוקפקים – שדרת העורכים נותרה מוחלשת וכנועה

ניר חפץ עוזב את בית המשפט המחוזי בירושלים אחרי שעדותו במשפט נתניהו נדחתה בשבוע, 16 בנובמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
ניר חפץ עוזב את בית המשפט המחוזי בירושלים אחרי שעדותו במשפט נתניהו נדחתה בשבוע, 16 בנובמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

התוצאה היא שבחודשים הקרובים בדרך אל הקלפי נזכה למנה גדושה ומוגדלת של עיתונות שמתמכרת לסקרי שווא והבלי פה, לאמירות סרק ולשאלות סרק שחוזרות על עצמן, ולכותרות בומבסטיות של "ברייקינג" ו"פרסום ראשון" שאין מאחוריהם בעצם כלום.

זוהי עיתונות שאף פעם לא באמת מתעניינת מה יקרה עם התחבורה, האקלים, הכלכלה, יוקר המחיה, התשתיות, הגנת הסביבה, זכויות העובדים או טוהר המידות – כי את זמן המסך והראיונות עם המועמדים היא ממלאת בהרכבת פאזלים קואליציוניים דמיוניים ובגרסאות חוזרות ונשנות של שאלת "תשב או לא תשב עם ביבי?" בכל הצורות והניסוחים האפשריים.

שפורר מפוררת ומשווה

אחת מתופעות הלוואי של עידן רק-ביבי/ רק-לא-ביבי, היא שהוואטאבאוטיזם משתלט על גם על החלקים הרציניים של העיתונות – בין אם מתוך רצון להוכיח שאינך אוטומטי (ולפיכך אינך רל"ביסט) ובין אם מתוך הבנה שזאת השפה היחידה שצרכני התקשורת מבינים כיום. ההנחה היא שסיפור הוא טוב או לא טוב בהתאם ליכולת למדוד אותו בקנה המידה המשווה לפרשיות נתניהו.

זה מה שקרה לכתבת התחקיר של שרון שפורר שהתפרסמה ב"דה מרקר" ביום שישי האחרון. הכתבה מתארת את קשת התומכים של דמוקרטTV-דרכנו, ומציירת תמונה של ערוץ אידיאולוגי הנתמך בידי סוכני הון-שלטון, בניסיונותיו לייצר שיח ליברלי.

לוסי אהריש באולפון דמוקרטTV (צילום: דמוקרטTV)
לוסי אהריש באולפון דמוקרטTV (צילום: דמוקרטTV)

בכך עושה הכתבה שירות טוב מאד לציבור: אמנם דמוקרטTV הוא פרטי לחלוטין ונשען על פלטפורמה אינטרנטית (בניגוד לגלי צה"ל, תאגיד השידור הציבורי או ערוצים 12-14, למשל) והוא גם גלוי לחלוטין באג'נדה שלו. אבל שקיפות מלאה של אינטרסים ומימון חשובה בכל כלי תקשורת, גם כזה שאינו נסמך על אסדרה של המדינה. בוודאי שהדבר חשוב כאשר אותו כלי תקשורת מבקש תמיכה באמצעות תרומות מהציבור, כפי שדמוקרטTV עושה.

אלא שמשום מה כל חלקה הראשון של הכתבה מוקדש להשוואה ביביסטית טיפוסית, היוצרת משוואה שגויה בין מעשיו של נתניהו לבין תמיכתם של אנשי שמאל ומקורבי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בדמוקרטTV.

כל חלקה הראשון של הכתבה מוקדש להשוואה ביביסטית טיפוסית, היוצרת משוואה שגויה בין מעשיו של נתניהו לבין תמיכתם של אנשי שמאל ומקורבי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בדמוקרטTV

"שוו בנפשכם את התרחיש הבא", כותבת שפורר, "כמה מיליארדרים מרחבי העולם רוצים להחזיר את בנימין נתניהו לשלטון. במשך שנים הם הזרימו מיליוני שקלים לעמותה שתמכה בנתניהו. העמותה הזו הפיקה קמפיינים גדולים שקראו להחזרת נתניהו לשלטון, אירגנה מחאות ולפעמים גם שילמה מאות שקלים לאזרחים כדי שישתתפו בהפגנות. בשלב מסוים, מבינים המיליארדרים שמהפגנות לא תצא הבשורה. הם רוצים להגיע לתפוצה רחבה יותר, ולכן הם חייבים כלי תקשורת משלהם. הם מחליטים לגייס לתפקיד מנכ"ל העמותה חבר מרכז מקורב לנתניהו, שגם יקים וינהל את הבייבי החדש".

שפורר ממשיכה בתרחיש הדמיוני לאורך כשליש מהכתבה, אך למעשה אין כל צורך בדמיון. התרחיש הזה הוא המציאות של חיינו בעשור האחרון ולפיכך קשה לראות בהקמת דמוקרטTV יותר מאשר יוזמת קרב-מאסף בניסיון להדוף מעט את צונאמי קשרי ההון-שלטון-עיתון בהובלת נתניהו ואנשיו באמצעות ערוץ שמאלני חובב.

יאיר (יאיא) פינק (צילום: גילי יערי/פלאש 90)
יאיר (יאיא) פינק (צילום: גילי יערי/פלאש 90)

גם מבחינת השפעה, גם מבחינת כספים, גם מבחינת פלטפורמה – להשוות בין דמוקרטTV הקטן (והנכשל, לעדותה של שפורר עצמה, שמבהירה בכתבה שלערוץ כמעט אין צופים) לבין המגה-מבצעים להשתלט על התקשורת ולפורר אותה מבפנים, זה לעג לרש. דמוקרטTV אולי לקח תרומה ממקורב לאקירוב (עוד לפני הקמתו) וראיין את רונן צור על הרגלי האפייה שלו (שומו שמיים איזה גילוי, צור -ששורץ באולפנים מרכזיים בתקופת הבחירות בלי הפסקה – באמת צריך את הריאיון בדמוקרטTV כדי לקדם את  עסקיו?).

גם מבחינת השפעה, גם מבחינת כספים, גם מבחינת פלטפורמה – להשוות בין דמוקרטTV הקטן (והנכשל, לעדותה של שפורר עצמה) לבין המגה-מבצעים להשתלט על התקשורת ולפורר אותה מבפנים, זה לעג לרש

נכון, יאיא פינק, "איש סודה של שלי יחימוביץ'" (שפרשה זה מכבר מהפוליטיקה והתקשורת לפנסיה ועיקר האינטרס שלה כעת הוא ליהנות מהחיים), הוא אחד האנשים העומדים מאחורי המיזם הטלוויזיוני הזה וכן, הוא פוליטיקאי שרץ לכנסת. עדיין, נדמה לי שלהשוות אותו לארכי-נוכלים שעמדו מאחורי מבצעי הריסוק של גלי צה"ל, וואלה או מעריב זה קצת מגוחך. ביום שבו עיתונאי יתלונן שפיטרו אותו בגלל לחצים של פינק – אשמח להצטרף למאמץ המלחמתי בו.

אני לא מסקר את אחי, אבי ובעלי

בעידן שבו הגבולות מיטשטשים, כל דרישה לאתיקה או להימנעות מניגוד עניינים הופכת כמובן למפגן טרחנות בלתי נתפס. על הרקע הזה מזמן כבר לא תוהים כיצד גאולה אבן סער יכולה לקיים ריאיונות פוליטיים כשבעלה הוא שר המשפטים ומנהיג מפלגה. על הרקע הזה כבר כמה מערכות בחירות שמיכאל האוזר טוב – כתב צעיר, חרוץ ומוכשר – מתנדב לזוז הצידה בגלל שאביו רץ לכנסת, רק כדי לחזור ולסקר את המתרחש במשכן ככתב פוליטי מייד עם סגירת הקלפיות.

חגי ועמית סגל בכנס מקור ראשון והמכון הישראלי לדמוקרטיה, אפריל 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
חגי ועמית סגל בכנס מקור ראשון והמכון הישראלי לדמוקרטיה, אפריל 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ועל הרקע הזה הודיע השבוע עמית סגל שלנוכח ריצתו של אחיו ארנון במסגרת הציונות הדתית – הוא משאיר את הסיקור של מפלגה זו לידיה של עמיתתו דפנה ליאל.

כל המקרים האלה בעייתיים מבחינת ניגוד העניינים והנראות.

אין סיבה לחשוד שעמית סגל יתאים את פרשנותו כדי לסייע לאחיו ארנון להיבחר לכנסת, או להטיל ספק בכך שכתבותיו של האוזר טוב ב"הארץ" אינן מונעות ממידע אינטרסנטי ששאב מאביו.

הבעיה היא, כאמור, לא המניעים אלא הנראות.

תומר אביטל הודיע השבוע כי הוא פורש מעסקי העיתונות במסגרת אתר "שקוף" וכי הוא שוקל להתמודד לכנסת. בכך הציב רף אתי שראוי לאמץ: לא די בתוצאה ברורה כדי לגרום לציבור לאבד אמון בעיתונות, צריך להראות לציבור שאנו ראויים לאמון זה.

במילים אחרות: אביטל לא חיכה לדיל סגור עם אחת המפלגות כדי לפרוש מעיתונות, כפי שעשו עיתונאים בעבר, אלא מרגע שהבין שבמוחו מתרקמת תוכנית כזאת, הוא בחר לא להעמיד את עצמו במבחן האתי למי הוא נאמן. בכך הוא גם מייתר מראש חשד שניהל משאים ומתנים בעודו כותב עבור "שקוף".

אביטל לא חיכה לדיל סגור עם אחת המפלגות כדי לפרוש מעיתונות, כפי שעשו עיתונאים בעבר, אלא מרגע שהבין שבמוחו מתרקמת תוכנית כזאת, הוא בחר לא להעמיד את עצמו במבחן האתי למי הוא נאמן

האם האוזר טוב לא יכול להיות כתב פוליטי בזמן שאביו חבר כנסת? האם גאולה אבן סער לא יכולה להיות מגישה של תוכנית פוליטית בזמן שבעלה מציב מועמדות לראשות הממשלה? האם עמית סגל לא יכול להיות פרשן פוליטי מוביל כשאחיו רץ לכנסת? לאורך זמן, התשובה היא שלילית.

הקירבה המשפחתית מדרגה ראשונה אל פוליטיקאים מכהנים מייצרת חשד לניגוד עניינים, גם אם אין הוכחות לניגוד עניינים ממשי. ודי בחשד לניגוד עניינים כדי לפגוע בנראות שהסיקור כשר ונקי מאינטרסים זרים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
בסופו של דבר, הכל תלוי באדם עצמו. לעמית סגל יש אג'נדה ברורה ואין סיבה לחשוד שהוא יפסיק לקדם אותה בגלל אח שלו. גאולה אבן לעומתו צברה מספיק שנות ניסיון בשביל לדעת מה לא עושים. לדעתי גאולה... המשך קריאה

בסופו של דבר, הכל תלוי באדם עצמו. לעמית סגל יש אג'נדה ברורה ואין סיבה לחשוד שהוא יפסיק לקדם אותה בגלל אח שלו. גאולה אבן לעומתו צברה מספיק שנות ניסיון בשביל לדעת מה לא עושים. לדעתי גאולה אבן עדיפה עשרות מונים על אילה חסון. כשברור לכל מי הוא בעלה, זה מייתר את הצורך שלה לזוז הצידה. אילה חסון לעומת זאת, אף אחד לא יודע מה המניעים שלה ואת מי היא משרתת בכל זמן נתון.

הרבה יותר מטריד אלה הם הקשרים המוסתרים. הקח תן מאחורי הקלעים שאף אחד לא חשוף אליהם ואף אחד לא יודע למה באמת מתעסקים / לא מתעסקים עם נושא זה או אחר.

אז האבא של מיכאל האוזר-טוב רץ לכנסת. ביג דיל. יותר חשוב לחשוף מה קרן ברק עושה בכנסת. את מי היא משרתת. יותר חשוב להבין את מי משרתת מירב בן ארי. איך הלוביסטיות שהפכו לחברי כנסת נלחמות כמו לביאות פצועות בעד הלקוחות שלהן "לשעבר" ונגד הציבור כולו.

התקשורת, כרגיל, מתעסקת בשטויות ולא בדברים החשובים.

עוד 1,536 מילים ו-1 תגובות
סגירה