אחד הנושאים המרכזיים שהודגשו בתקשורת הישראלית לקראת ביקור ג'ו ביידן היה נורמליזציה אפשרית עם ערב הסעודית. בניית הציפיות בצד הישראלי הייתה מובנת.

ראשית, במשך שבועות נערך קמפיין עמוס ברמזים ובהשערות על צעדי הנורמליזציה, גם בקרב אנשי התקשורת וגם מצדם של פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שאמר כי "בקרוב יהיו בשורות חשובות שנוגעות לעתידנו".

שנית, טעמנו כבר את טעמה של הנורמליזציה עם מדינות ערב והיא ערבה לחכינו. התמיכה בנורמליזציה חוצה-מפלגות והתיאבון לצרף מדינות נוספות להסכמי אברהם גדול.

אחד הנושאים המרכזיים שהודגשו בתקשורת הישראלית לקראת ביקור ג'ו ביידן הוא נורמליזציה אפשרית עם ערב הסעודית. בניית הציפיות בצד הישראלי הייתה מובנת

בסופו של הבילד-אפ הארוך, בשורת הנרמול הסתכמה בפתיחת המרחב האווירי למטוסים ישראלים אזרחיים. ואפילו הצעד הזה נעשה באמצעות הצהרה עמומה, כפי שרק מדינות המפרץ יודעות לעשות, כאשר רשות התעופה הסעודית נתלתה באמנה בינלאומית משנת 1944 והמילה ישראל לא הוזכרה בתוכה.

צעד "נורמליזציה" נוסף עליו הוכרז בתקשורת הישראלית הוא הסכם ההבנות בין ישראל לערב הסעודית על איי טיראן וסנפיר. וכמעט שכחנו, אבל צעדים נוספים שנזכרו בימים שקדמו לביקור לפתע נעלמו מהדיווחים, כמו למשל ביקור אישיות ישראלית בכירה בערב הסעודית וברית הגנה אווירית.

האם מדובר בצעדים חשובים ביחסים בין המדינות? אם כך, הרי שההתלהבות שקדמה להן מוצדקת. התשובה לשאלה זו סובייקטיבית, שהרי יש מי שייחס למהלכים אלו חשיבות ויתלה בהם תקוות להמשך, ויש מי שיתאכזב לאור הציפיות הגבוהות מדי וההשוואה המתבקשת ליחסים עם איחוד האמירויות.

פתיחת המרחב האווירי לטיסות אינה מלמדת על מדיניות חדשה ביחס לישראל אלא על הרחבת המדיניות הקיימת. התקדים הזה כבר נוצר בהסכמי אברהם כאשר ערב הסעודית אישרה באופן שקט מעבר טיסות ישראליות דרכה מנתב"ג לנמלי התעופה של מנאמה, דובאי ואבו דאבי, ולא היה זה דבר של מה בכך. ההתלהבות מפתיחת המרחב האווירי הסעודי הייתה צריכה להתרחש כבר ב-2020, אך תשומת הלב ניתנה בזמנו לבחריין ואיחוד האמירויות.

בנוגע להבנות בנושא האיים במיצרי טיראן, קשה לטעון כי מדובר בצעד שמעיד על נורמליזציה. חשוב להבהיר כי האיים עברו לשליטת ערב הסעודית עוד ב-2018 בהסכם בינה לבין מצרים, שבו ישראל לא היתה צד. אולם, מאחר והסכם השלום בין ישראל למצרים כלל הבנות בנוגע לאיים אלו, היה צורך לוודא שהסטטוס-קוו יישמר תחת הריבון החדש.

בסופו של הבילד-אפ הארוך, בשורת הנרמול הסתכמה בפתיחת המרחב האווירי למטוסים ישראלים אזרחיים. ואפילו הצעד הזה נעשה באמצעות הצהרה עמומה, כפי שרק מדינות המפרץ יודעות לעשות

ניתן להגדיר סוג מהלך זה ככיבוד הסכמים בין מדינות ולא דווקא כמהלך של התקרבות ביניהן. ערב הסעודית לא יצאה מגדרה על מנת להציע לישראל יותר מהמצב הקיים עם מצרים ואף פחות מכך, כשהשיגה את הסכמתה של ישראל להסיג את כוח המשקיפים הבינלאומי מהאיים לעמדות מרוחקות יותר בשטח מצרים.

השאלה השנייה היא האם ניתן ללמוד ולהשליך מתהליך נרמול היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין למקרה הסעודי. במקרה של איחוד האמירויות, תהליך ההתקרבות בין המדינות ארך כשלושה עשורים, כאשר בחמש השנים שקדמו להסכמי אברהם נוצרו תקדימים רבים ביחסים בין המדינות.

תקדימים אלו התרחשו והתאפשרו בעיקר במסגרות רב-מדינתיות שהתקיימו על אדמת האמירויות, כמו השתתפות של שחקני ספורט ישראלים בטורנירים בינלאומיים, פתיחת משרד ישראלי באבו דאבי תחת סוכנות האו"ם לאנרגיות מתחדשות ואירוח ישראלים רבים בכנסים בינלאומיים במדינה.

בכל אחד מהמקרים המוזכרים לעיל, הגורמים הרשמיים באיחוד האמירויות טרחו לציין כי אין מדובר בשינוי היחסים בין המדינות, אלא במתן הזדמנות שווה לישראל להשתתף באירועים המתקיימים בשטחה.

מצב זה רחוק מלהתקיים בערב הסעודית, שהרי היא אינה מדינה שמארחת באותה מידה אירועים בינלאומיים. כמו כן, דרכונים זרים של ישראלים שהונפקו בישראל או שעליהם חותמת ישראלית מתקבלים באופן פחות ידידותי בריאד בהשוואה לדובאי שלפני הסכמי אברהם. לכן בסעודיה אין תשתית חזקה מספיק לבנייה הדרגתית של היחסים בין המדינות או בין העמים.

ניתן להגדיר סוג מהלך זה ככיבוד הסכמים בין מדינות ולא דווקא כמהלך של התקרבות ביניהן. ערב הסעודית לא יצאה מגדרה על מנת להציע לישראל יותר מהמצב הקיים עם מצרים ואף פחות מכך

מסקנה נוספת שלמדנו מהסכמי אברהם היא שהתניית היחסים של מדינות ערביות עם ישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים יכולה להתהפך, וכבר התהפכה, בהחלטה אחת.

עד לרגע שבו הוכרזו הסכמי אברהם, איחוד האמירויות שמרה באדיקות על עמדתה שלא תחמם את היחסים עם ישראל עד להשגת עצמאות פלסטינית. הסכמי אברהם ייצגו היפוך מוחלט של מדיניות מוצהרת זו, ולא מן הנמנע שגם ערב הסעודית תנקוט בצעד זה כאשר תחליט לתעדף את נרמול היחסים עם ישראל.

לכן, השאלה האמיתית, שדווקא פחות נשאלה באולפני החדשות ובקרב הפרשנים, היא: מהו האינטרס הסעודי לנרמל את היחסים עם ישראל? ועד כמה חזק האינטרס? הסימנים מעידים שאין צורך סעודי דחוף בשעה זו.

האינטרס שיכול היה לשחק לטובת ישראל היה רצונה של סעודיה להשיב את מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי, אך את זה היא קיבלה עם ביקורו של ביידן וקיום הפסגה הבין-ערבית בהובלתה. יותר מאהבת הפלסטינים, הסעודים אוהבים להיחשב לזקני השבט של העולם הערבי ולהיות המדינה היוזמת, המגשרת והמארחת. לא בכדי ערב הסעודית נצמדה ליוזמת השלום הערבית שיזמה עוד ב-2002 וממשיכה להדהד אותה גם היום. לכן, היה ברור שאין הגיון במהלך מדיני של נרמול היחסים עם ישראל ללא תמורה שוות ערך להיענות ליוזמה סעודית.

השאלה האמיתית, שדווקא פחות נשאלה באולפני החדשות ובקרב הפרשנים, היא: מהו האינטרס הסעודי לנרמל את היחסים עם ישראל? ועד כמה חזק האינטרס? הסימנים מעידים שאין צורך סעודי דחוף בשעה זו

אנחנו, הציבור, נמצאים בתחתית שרשרת המזון של הידע. פוליטיקאים מתדרכים כתבים, כתבים מתדרכים מערכות תקשורת וערוצי תקשורת מתווכים לנו את מה שהראשונים ניסו לייצר, עם הרבה התלהבות, אך מעט חשיבה ביקורתית.

היה קשה לרדת מעץ הנורמליזציה עליו נתלו ערוצי התקשורת ערב ביקור ביידן. הרי כתבים כבר נשלחו לסקר מליבו של חדר מלון בג'דה, ואינפוגרפיקות בנושא הוכנו מראש. חוץ מזה, נורמליזציה מוכרת, במיוחד כשמדובר במדינה עשירה כמו ערב הסעודית, ופחות כשמדובר בעיראק או הרשות הפלסטינית.

ד"ר מורן זגה היא מומחית למדינות המפרץ ולגבולות המזרח התיכון. מורן מרצה וחוקרת באוניברסיטת חיפה, ומשמשת כעמיתת מדיניות במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, וכן כעמיתת מחקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה. מורן ביקרה במדינות המפרץ הערביות מספר פעמים והיא מקדמת יוזמות משותפות ביחסי ישראל והעולם הערבי.

המערב מכין לאוקראינה ״גורל של בשר תותחים״: השבוע נשא הנשיא פוטין נאום בפני אורחי ״וועידת מוסקבה לביטחון בינלאומי״ (אירוני משהו) במוסקבה, ורוח דבריו באופן כללי מעידה על החרפת הגישה הניצית כלפי המערב ובמיוחד ארה״ב, תוך ניסיון להטיל על אלה את גורלה המסתמן של אוקראינה.

המערב מכין לאוקראינה ״גורל של בשר תותחים״: השבוע נשא פוטין נאום בפני אורחי ״וועידת מוסקבה לביטחון בינלאומי״ (אירוני משהו) במוסקבה, ורוח דבריו מעידה על החרפת הגישה הניצית כלפי המערב

בנאומו קבע פוטין בין השאר:

״המצב בעולם משתנה באופן דינמי, ומולנו מתהווים קווי המתאר של סדר עולמי רב קוטבי. יותר ויותר מדינות ועמים בוחרים בדרך של התפתחות חופשית וריבונית על סמך זהותם, המסורות והערכים שלהם״.

ואז הדגיש פוטין מי מתייצב נגד התהליכים הללו ומנסה לבלום אותם. אל מול תהליכים אובייקטיביים אלו מתייצבות אליטות גלובליסטיות מערביות, מעוררות כאוס, סכסוכים ישנים וחדשים, מיישמות מדיניות של מה שנקרא בלימה, ולמעשה – מערערות כל נתיב התפתחות חלופי וריבוני. לפיכך, הן מנסות בכל כוחן לשמר את ההגמוניה והכוח שחומקים להן מידיהן ולשמור על מדינות ועמים באחיזת סדר ניאו-קולוניאלי.

ההגמוניה שלהן פירושה קיפאון עבור העולם כולו, עבור הציוויליזציה כולה, אטימות וביטול התרבות, טוטליטריות ניאו-ליברלית״. פוטין מציין שארה״ב ו״הווסאלים שלה״ פועלים יחד בשלל דרכים לשימור הדומיננטיות של המערב בעולם בכוח. זו לדידו הסיבה למה שמתרחש כעת.

לדבריו:

״המערב הקולקטיבי הורס במכוון את מערכת הביטחון האירופית, כורת בריתות צבאיות חדשות. גוש נאט"ו נע מזרחה, בונה את התשתית הצבאית שלו, כולל פריסת מערכות הגנה מפני טילים והגדלת יכולות התקיפה של כוחות התקפיים. ההסבר המילולי מוצהר בצביעות כצורך לחזק את הביטחון באירופה, אבל במציאות קרה בדיוק ההיפך. במקביל, ההצעות בדבר אמצעי ביטחון הדדיים שהציגה רוסיה בדצמבר אשתקד פשוט זכו להתעלמות פעם נוספת״.

לפי פוטין, אליטות גלובליסטיות מערביות מעוררות כאוס וסכסוכים, ולמעשה מערערות כל נתיב התפתחות חלופי וריבוני. לפיכך, הן מנסות בכל כוחן לשמר את ההגמוניה והכוח שחומקים להן מידיהן

אליבא דפוטין, מטרת הקונפליקט שיזם המערב הוא כאמור שימור ההגמוניה שלו, ובתנאים הללו החליטה רוסיה, דהיינו פוטין, לצאת ל״מבצע מיוחד באוקראינה שמטרתו להבטיח את ביטחונם של רוסיה ואזרחינו, להגן על תושבי דונבאס מפני רצח עם״ (ולא חלילה לבטא שאיפות אימפריליסטיות להקמת ברה״מ או האימפריה הרוסית מחדש).

פוטין טוען שארה״ב מנסה להאריך את העימות באוקראינה, בין השאר ע״י אספקת נשק מתמשכת לקייב, ואז מחבר בין מעשייה באירופה להתנהלותה באסיה מול סין:

״כידוע, לאחרונה ניסתה ארה״ב שוב, במכוון, להוסיף שמן למדורה ולהסלים את המצב באזור אסיה-פסיפיק. ההרפתקה האמריקאית ביחס לטייוואן היא לא רק טיול של פוליטיקאי חסר אחריות אינדיבידואלי, אלא חלק מאסטרטגיה אמריקאית תכליתית ומודעת לערער את היציבות ולהחריף את המצב באזור ובעולם – הפגנת חוצפה של חוסר כבוד לריבונות מדינות אחרות ולהתחייבויותיה הבינלאומיות. אנו רואים בכך פרובוקציה מתוכננת בקפידה״.

פוטין מציין את ברית ההגנה של אוסטרליה, בריטניה וארה״ב (AUKUS) כדוגמה נוספת לברית אגרסיבית שמטרתה לפעול מול סין, בדיוק כמו נאט״ו נגד רוסיה, ושב ומבהיר:

״אני חוזר שוב, עידן הסדר העולמי החד-קוטבי הוא נחלת העבר. לא משנה איך הנהנים מהמודל הגלובליסטי הנוכחי נאחזים במצב העניינים הרגיל – הוא נחרץ. השינויים הגיאופוליטיים בקנה מידה היסטורי הולכים לכיוון אחר לגמרי״.

פוטין טוען שארה״ב מנסה להאריך את העימות באוקראינה, בין השאר ע״י אספקת נשק מתמשכת לקייב, ואז מחבר בין מעשייה באירופה להתנהלותה באסיה מול סין

פוטין מתכוון לומר, למעשה, שהמערב מנצל את אוקראינה לצרכיו במחשבה שהארכת המלחמה תחליש את רוסיה, אבל בפועל מי שמשלמת את המחיר זו אוקראינה, שאזרחיה הפכו לבשר תותחים לשגיונות המערב וארה״ב. בכך, הוא כמובן מנסה לתקוע טריז בין קייב למערב.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" ופרשן לענייני רוסיה, לשעבר כתב ״קול ישראל״ ו״ידיעות אחרונות״ במוסקבה, יליד ירושלים, אוהב מאוד כדורגל אנגלי בכלל ואת ליברפול בפרט, חיית ספרים, אקטואליה וחדשות חוץ במיוחד, שנהנה לסקר מה מתרחש בעולם ואיך הכל קשור אחד לשני. התגורר בעשרים השנים האחרונות בחמש מדינות - בריטניה, צרפת, ספרד, רוסיה וכעת הולנד. איש העולם הגדול:)

בימים האחרונים ניתן לשמוע מכיוונה של אנקרה זמירות חדשות ביחס למשטר אסד בסוריה. החל בכך שר החוץ הטורקי, שגילה בשבוע שעבר כי נפגש עם עמיתו הסורי באוקטובר אשתקד בשולי מפגש המדינות הבלתי-מזדהות בבלגרד. לדבריו, הוא אמר לעמיתו הסורי, שכדי להימנע מחלוקתה של סוריה יש צורך בשלטון חזק במדינה, שיהא מסוגל לשלוט בכל פינה של השטח, ואת זה ניתן להשיג רק באמצעות "אחדות וסולידריות". החרו החזיקו אחריו שורה של קולות נוספים בזירה הפוליטית, הן מאלו הנמנים על תומכיו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, והן מקרב האופוזיציה.

בימים האחרונים ניתן לשמוע מכיוונה של אנקרה זמירות חדשות ביחס למשטר אסד בסוריה. החל בכך שר החוץ הטורקי, שגילה בשבוע שעבר כי נפגש עם עמיתו הסורי באוקטובר אשתקד

מה עומד מאחורי מה שמסתמן כהכנתה של דעת הקהל בטורקיה ומחוצה לה למהלך פיוס סורי-טורקי? חשוב להזכיר, כי רק לפני שבועות ספורים נשמעו קולות אחרים, שרמזו על פעולה טורקית צפויה בצפון סוריה, על-מנת לייצב "אזור ביטחון" בעומק של 30 ק"מ. כזה שיאפשר לאנקרה להתמודד באופן אפקטיבי יותר עם האתגר הכורדי (מאמרו של הח"מ ב"זמן ישראל" מה-7 ביוני 2022).

"בימים האחרונים מתגברים הקולות באנקרה לגבי פעולה צבאית בצפון סוריה, שתכליתה ייצוב 'אזור בטחון' בעומק 30 ק"מ. זה יאפשר לטורקיה להתמודד באופן אפקטיבי יותר מבחינתה עם האתגר הכורדי", פוסט של מיכאל הררי בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/1faREh6DxD

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 7, 2022

ובכן, את התשובה יש לחפש בשני מפגשי פסגה שהתקיימו לאחרונה: פגישתו של ארדואן עם ולדימיר פוטין ב-5 באוגוסט בסוצ'י, וקודם לכן ב-19 ביולי במפגש המשולש בטהרן בין שלושת הנשיאים: הרוסי, הטורקי והאיראני.

על המדוכה נדונו שורה של סוגיות כבדות משקל: שיתוף פעולה בתחום האנרגיה, המלחמה באוקראינה והשלכותיה על כל אחת מן המדינות, סוגיות הנוגעות לשיתוף-פעולה כלכלי בילטרלי ביניהן, וכמובן הסוגייה הסורית.

ניתן להניח, שהנשיא הטורקי ניסה לגייס תמיכה בשאיפתו לפעול (צבאית) נגד הכורדים בצפונה של סוריה. חשוב גם לזכור, שנוכחותם של הפליטים הסורים בטורקיה מהווה סוגייה שמעיקה על המשטר, לנוכח התגברות הקולות בזירה הפנימית בטורקיה נגדם. מבחינתה של טורקיה מדובר בסוגייה ראשונה במעלה, המשליכה על ביטחונה, ויש לה השלכות רלוונטיות לקראת הבחירות הצפויות בשנה הבאה.

ניתן להניח, שהנשיא הטורקי ניסה לגייס תמיכה בשאיפתו לפעול (צבאית) נגד הכורדים בצפון סוריה. חשוב גם לזכור, שנוכחות הפליטים הסורים בטורקיה מעיקה על המשטר

ההתנגדות האיראנית והרוסית למהלך צבאי טורקי בצפונה של סוריה ברורה ואיננה מפתיעה. טהרן חוששת כי מבצע צבאי טורקי נוסף יערער את שליטתו של הנשיא בשאר אל אסד במדינה, וירחיב את השליטה הטורקית בצפון המדינה. מוסקבה מתייחסת אמנם בהבנה ל"דאגותיה הביטחוניות של טורקיה", אולם בעינה עומדת התנגדותה לצעדים שעלולים לפגוע ב"שלמותה הטריטוריאלית והפוליטית" של סוריה, כפי שהבהיר דוברו של הנשיא פוטין ערב הגעתו של ארדואן לסוצ'י. דיווחים לאחר המפגש בין השניים, שנמשך כארבע שעות, ידעו לספר שמוסקבה הציעה לאנקרה להתחיל בשיח ישיר עם המשטר הסורי.

התמונה שמתבהרת לפי שעה מצביעה על כך שארדואן הבין כי עדיף, בשלב זה לפחות, "לקבל את העצה הרוסית", ולהתחיל במה שנראה כ"נורמליזציה" אפשרית עם משטר אסד, מהלך שהחלו בו כבר מספר מדינות ערביות כאיחוד האמירויות וקטר.

ארדואן הבין, שלמרות מרחב התמרון שלו מול מוסקבה וטהרן, ומיקודה של הזירה הבינלאומית במלחמה באוקראינה – התנגדות איראנית, ובעיקר רוסית, למהלך צבאי מצידו בסוריה איננה משרתת את האינטרסים שלו, לפחות לפי שעה.

המצב הכלכלי הרעוע בטורקיה, וכאמור ערב בחירות בשנה הבאה, מחייב שיתוף-פעולה בהקשר זה עם מוסקבה. טורקיה הפכה בשבועות האחרונים לצינור מרכזי דרכו רוסיה מקיימת עדיין קשרים עם העולם החיצון. זאת כאשר ארדואן מצליח, כך נראה, להלך בין הטיפות – לשמור על האינטרסים הטורקיים הכלכליים מחד ועל קשריו עם המערב מאידך (טורקיה, כזכור, חברה מרכזית וחשובה בנאט"ו).

לפי שעה נראה כי ארדואן הבין שעדיף, בשלב זה לפחות, "לקבל את העצה הרוסית", ולהתחיל במה שנראה כ"נורמליזציה" אפשרית עם משטר אסד, מהלך שהחלו בו כבר מדינות ערביות כאיחוד האמירויות וקטר

עיקרו של דבר, מפגשי הפסגה הללו המחישו את המארג המורכב במיוחד של מערכת היחסים והאינטרסים בין רוסיה, טורקיה ואיראן. בחלק מן הסוגיות מתקיים מפגש אינטרסים – הן ביחס להפגנת מרחב התמרון שלהם מול המערב והן סביב אינטרסים כלכליים כבדי משקל – אולם לצד חילוקי דעות וחשדנות לא מבוטלים.

מהלכי נורמליזציה טורקיים מול משטר אסד עשויים אם-כן, בנסיבות הנוכחיות, לשרת את האינטרס הטורקי. יש בהם כדי לבוא לקראת מוסקבה תוך מוכנות לבחון האם ניתן לשמור על האינטרסים הטורקיים באמצעות שיח מחודש עם המשטר הסורי, כמו גם לאותת לוושינגטון שמרחב התמרון הטורקי מגוון למדי. זאת בעיקר לנוכח חוסר הנחת באנקרה מן התמיכה האמריקאית הנמשכת בכורדים בצפונה של סוריה. יש בכך גם היענות לרחשי הלב הנשמעים בזירה הפנימית נגד נוכחותם המתמשכת של הפליטים הסורים במדינה, ולמאמץ לעודד את עזיבתם באמצעות דיאלוג ישיר עם המשטר הסורי.

מה זה אומר מבחינתה של ישראל?

לא הרבה, למען האמת, לבד מן העובדה שתמרונים מדיניים, המרחיקים את טורקיה מן המערב, אינם משרתים כמובן את האינטרס הישראלי. המהלכים האחרונים מעידים על שקידתו, המרשימה יש לומר, של ארדואן להמחיש את מרחב התמרון ממנו הוא נהנה, את חשיבותה של טורקיה לכל השחקנים בזירה הבינלאומית ואת יכולתה לנהל דיאלוג קונסטרוקטיבי (מבחינתה לפחות) עם כל השחקנים באזור. ארדואן מנסה, כידוע, גם לתווך בין רוסיה ואוקראינה (דווח על ביקור קרוב שהוא צפוי לקיים בקייב). בכך הוא מנסה להזרים רוח חיובית לכלכלה הטורקית שכל כך זקוקה לה.

מפגשי הפסגה המחישו את המארג המורכב של מערכת היחסים והאינטרסים בין רוסיה, טורקיה ואיראן. לצד מפגש אינטרסים – כלכליים ובהפגנת מרחב התמרון מול המערב, לצד חילוקי דעות וחשדנות

הזירה הסורית היא סיפור אחר. בראייה הטורקית, נוכחות הכורדית בצפון סוריה מהווה אתגר ביטחוני ראשון במעלה. מבחינה זו, נרמול השיח הצפוי מול המשטר הסורי מהווה צעד טקטי מחושב (יש שיאמרו, ציני להפליא), שתכליתו להצטייר כמי שניסה כל דרך אפשרית בטרם פנה, כצעד אחרון, למהלך צבאי.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/