ללהקות גדולות יש גרופיז. WC היא להקה גדולה ואני גרופי שלה. היום בערב אלך שוב לראות את WC בהופעה, בפעם הרביעית או החמישית. כמו גרופי נאמן, אני משתדל לא להפסיד הופעות של הלהקה שאני אוהב.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, WC היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור לקהל מצומצם מאוד, שמלווה אותם בהופעות הלא תכופות שלהם.

WC היא לא סתם להקה גדולה. למיטב שיפוטי, היא הלהקה הטובה ביותר שפועלת היום בישראל. האחים אריה ואבשלום הספרי (שהם WC) כל כך טובים, שממש לא ברור לי איך הם נשארים סוד שמור

בעצם זה די ברור. המוזיקה דחוסה. דחופה. חדה. תובענית. הטקסטים לעומתיים. כועסים. לפעמים רדיקליים. זו סחורה שאין לה היום ביקוש גדול בישראל, שמכורה לבידור וללייקים. סחורה שאף פעם אין לה ביקוש גדול, ובדרך כלל מעריכים אותה רק בדיעבד.

WC לא באים ללטף ולעשות נעים. אצלם הרגליים של היהודי האחרון נשטפות בידיים של מגדלנה וממי האפסיים של חוף תל אביב, מהחרטום החרוך של האלטלנה, מיתמר העשן השחור, מגיח הנחש הקדוש מן הבור. למי יש כוח בחום הזה לנחשים קדושים שמגיחים מהבור?

WC יודעים את זה, כמובן. הם לא נולדו אתמול והם יודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק. הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה.

הם שרים אל מי שיילחמו בכוח מתעצם ברחבת בית הכנסת הגדול (היוש, היפסטרים תל אביבים חמודים, שעוד מעט יאיישו את משלחת נסיכי המטרופולין למושבת הבת בברלין). או שיילחמו עד הסוף ברשת החברתית.

הם שרים אל מי שמפחדים מאיום הרודנות, ובטוחים שהארץ נמצאת כבר תחת המגף, ומתכוונים להילחם על זה עד טיפת השרדונה האחרונה, בהקרנות הבכורה ובמסיבות ההשקה

ויהיו לילות שהם יבכו. יגללו את הפיד ויבכו וישחו בים השחור. או שאולי יכירו את אורורה, נסיכה בווארית, שהחיישנים שלה זיהו את העברית ואפשר לדעת שהיא לא מכאן, כי היא משתמשת בכוח שלה בצורה פרופורציונלית.

והביט סוחף. הולם בראש וברגליים. אי אפשר לא להיבלע בתוכו. בהופעה הערב יצטרף בפעם הראשונה מתופף, אז זו בטח תהיה הופעה סוחפת מתמיד.

ויש גם את העניין זה של "אם התמזל מזלך להחזיק בעט – אחוז בו כמו בחרב". הם שרים את זה ב"סטיריקנים", והנה סיפור שמוכיח שהם גם מתכוונים לכל מילה. לפני חודשיים התקבלה בתיבת המייל של WC הודעה שכל אמן מקווה לקבל. מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות כתבה להם: "אנחנו שמחים להודיעך כי המועצה אישרה את בקשתך למענק. סכום המענק 50 אלף שקלים, כולל מע"מ".

שבוע קודם התקפל דירקטוריון מפעל הפיס והודיע שלא יתמוך יותר בקידום הסרט התיעודי הזוכה בפסטיבל דוקאביב – אחרי שהסרט "לאה צמל, עורכת דין" שביימו פיליפ בלאיש ורחל לאה ג'ונס בהפקת ערוץ 8 של "הוט" זכה בפרס הראשון.

הזכייה עוררה תגובת שרשרת ישראלית טיפוסית: קריזה בימין על התמיכה הציבורית בסרט על "פרקליטת השטן", החלטה מבוהלת מהירה של דירקטוריון הפיס, שעוררה כצפוי זעם על "סתימת פיות".

בדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים…"

ובדיוק אז WC קיבלו מענק של 50 אלף שקל ממפעל הפיס. בתגובה הם שלחו את המייל הבא: "הופתענו כשנודע לנו שגם מפעל הפיס החליט להצטרף למצעד הקרנפים ולהיכנע לדרישות הימין הקיצוני. בימים אפלים אלה של משטר השתקות ואיומים, מפעל הפיס הינו צינור החמצן האחרון עבור רבים מהאמנים. אבל כידוע, יש הבדל דקיק בין אמנים לבדרנים. והוא שלאמנים יש עמדה. לכן החלטנו לוותר על המענק. חפשו לכם בדרנים".

רציתי לראיין את אריה הספרי על ההחלטה האמיצה הזו. הוא סירב להתראיין – כדי שחלילה לא ייראה שהם ויתרו על המענק, כדי להרוויח יחסי ציבור.

ככה אני אוהב את הלהקות שאני מעריץ.

(WC בהופעה, הערב – שלישי – מתשע וחצי. כולי עלמא, תל אביב)

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל