אין כמעט דבר שמשותף לשני המוסדות הישראליים שתרמו בימים האחרונים, האחד במעשיו והשני במחדליו, לעוד הידרדרות ביחסים בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל וליחסים שבין המדינה לבין המיעוט הפלסטיני המחזיק באזרחותה.

אין כמעט דבר שמשותף לשני המוסדות הישראליים שתרמו בימים האחרונים במעשים ובמחדלים, לעוד הידרדרות ביחסים בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

1. המוסד הראשון, זה שקיבל בפועל החלטה הפוגעת ביחסים הללו, הוא וועדת המשמעת של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע – גוף שגם מתהדר באצטלה אקדמית וגם מתיימר לפעול בכלים מעין-שיפוטיים ועל פי עקרונות אוניברסליים.
2. השני, זה שתרם במחדליו לדרדור היחסים, הוא ההתאחדות לכדורגל הישראלית, גוף שאינו משפטי ובוודאי שלא אקדמי אך דווקא אמון על אחד מתחומי הפעילות המעטים במדינה בה שוררת, או שררה עד עכשיו, מידה כלשהי של חיים משותפים ופחות-או-יותר שוויוניים בין יהודים וערבים.

תרומתה של וועדת המשמעת של אוניברסיטת בן-גוריון לדרדור היחסים נובעת מהחלטתה להעמיד לדין משמעתי את וטן מאדי, תלמידה באוניברסיטה הפעילה בתא הסטודנטים של חד"ש. מאדי נאמה בעצרת שהתקיימה בקמפוס לפני כשלושה חודשים, באישורה של הנהלת האוניברסיטה, לציון יום הנכבה. קשה מאוד שלא להגיע למסקנה כי יש קשר ישיר בין ההחלטה להעמידה לדין לבין הביקורת הקשה שגופים יהודים-לאומניים מתחו על עצם החלטת האוניברסיטה לאשר את קיום העצרת.

וטן מאדי היא קורבן של השתקה פוליטית במוסד שמעסיק גם אותי. ובמקרה, היא גם סטודנטית שלמדה בחוג שלי ועברה בקורס שלי.https://t.co/xy7XOuuA6G

— Idan Landau (@idanlandau) July 28, 2022

הקשר הזה מתברר בעיקר מסעיף האישום המופרך בו מואשמת מאדי – "תמיכה בטרור ובאלימות בדרך של ציטוט". מתברר שמאדי ציטטה בנאומה דברים שכתב על הנכבה מחמוד דרוויש המנוח, מי שנחשב למשורר הלאומי הפלסטיני. "איננו שוכחים את ההתחלה ולא את מפתחות בתינו", ציטטה מאדי דברים שדרוויש כתב על אירועי השנים 1947 ו-1948. "ולא את אורות הדרך שהוארו בדמנו, גם לא את הנופלים שהפרו את האדמה, העם וההיסטוריה שלנו".

קשה מאוד שלא להגיע למסקנה כי יש קשר ישיר בין ההחלטה להעמידה לדין לבין הביקורת הקשה שגופים יהודים-לאומניים מתחו על עצם החלטת האוניברסיטה לאשר את קיום העצרת

דרוויש, שדבריו נכתבו וגם צוטטו בעצרת בשפה הערבית, ציין את הנופלים באמצעות הכינוי הערבי המקובל לכך בשפה זו – "שהידים". ועדת המשמעת של אוניברסיטת בן-גוריון טוענת עכשיו שהמילה "שהיד" היא "כינוי למחבל מתאבד" ומאשימה לכן את מאדי בכך שבעשותה שימוש במילה הזאת הביעה "תמיכה באלימות ובטרור".

זהו טיעון מופרך מבחינה משפטית שגם לוקה, אקדמית, באנכרוניזם בולט. דבריו של דרוויש על השהידים התייחסו לפלסטינים שנהרגו ב-1947 ו-1948, שנים בהן תופעת "המחבלים המתאבדים" כלל לא הייתה קיימת. יש לקוות שאפילו מרצה מתחיל באוניברסיטת בן-גוריון היה פוסל עבודה שהייתה מוגשת לו אילו נכלל בה טיעון אנכרוניסטי כמו זה שניסחו חברי וועדת המשמעת של האוניברסיטה עבור כתב-האישום נגד מאדי.

העמדתה של מאדי לדין מתבצעת באותם ימים ממש בהם כל פעיל זוטר בכל התארגנות לאומנית-יהודית מרשה לעצמו להתיר את דמם של אזרחי ישראל הפלסטיניים באמצעות התבטאויות וציטוטים שבאמת-מסיתים-לאלימות.

ההעמדה הזו לדין תוביל בהכרח עוד ועוד סטודנטים ערבים באוניברסיטת בן-גוריון, ובכל שאר המוסדות האקדמיים בישראל, למסקנה הבלתי-נמנעת כי מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית פועלת להעכיר את האווירה סביבם כדי להראות להם את הדרך החוצה – אל מוסדות ההשכלה הגבוהה שבשטחי הרשות הפלסטינית או אפילו אל אלה שמעבר לגבולות הארץ. בכך היא מקרבת את היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הפלסטיניים לעבר משבר קשה.

ועדת המשמעת של אוני' בן-גוריון טוענת שהמילה "שהיד" היא "כינוי למחבל מתאבד" וכי בשימושה במילה הביעה מאדי "תמיכה באלימות ובטרור". טיעון מופרך משפטית שגם לוקה, אקדמית, באנכרוניזם בולט

אך תרומת האוניברסיטה לקידום התהליכים השליליים האלה היא כאין וכאפס לעומת זו שתרמה לו ההתאחדות לכדורגל באמצעות התנהגותה בפרשת מואנס דאבור. דאבור הוא כדורגלן יליד נצרת, שצמח מקצועית במחלקות הנוער של מכבי תל-אביב ומשחק היום באופנהיים, אחת מקבוצות הפאר של הליגה הגרמנית הראשונה.

דאבור הוא גם אחד החלוצים הטובים ביותר שהתגלו בכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים. ב-29 הופעותיו במדי נבחרות הנוער של ישראל הוא כבש 16 שערים; ב-40 הופעותיו, מאז 2014, במדי הנבחרת הבוגרת של ישראל, הוא כבש 15 שערים נוספים. השבוע הוא הודיע ששוב לא יסכים ללבוש את מדיה של נבחרת ישראל.

הרקע להחלטתו ידוע היטב. במאי אשתקד, אחרי שכוח מזוין של משמר הגבול פרץ למסגד אל-אקצה, דאבור פרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, בו השתמש בפסוק מהקוראן על מנת לגנות את הפריצה למקום הקדוש.

פוסט האינסטגרם של מונס דאבור

מאז ועד השבוע האחרון, חייו בנבחרת ישראל הפכו לגיהינום. במשחקי הבית של הנבחרת, קהל של אלפים שרק לעברו שריקות-בוז כל אימת שנגע בכדור; במסעות הנבחרת בחו"ל, רבים מחבריו היהודיים להרכב סירבו לבוא עמו במגע חברתי מחוץ למגרש.

מאז הפוסט חיי דאבור בנבחרת ישראל הפכו לגיהינום. במשחקי הבית של הנבחרת, קהל של אלפים שרק לעברו שריקות-בוז כל אימת שנגע בכדור; רבים מחבריו היהודיים סירבו לבוא עמו במגע חברתי מחוץ למגרש

ההתאחדות לכדורגל, האחראית להפעלת הנבחרות הלאומיות, לא עשתה דבר וחצי דבר כדי להפסיק את התופעות הללו אך בחרה, לעומת זאת, להפעיל לחצים קשים על דאבור כדי לשכנעו לחזור בו מהדברים שכתב נגד פריצת החיילים הישראלים למסגד בירושלים.

דאבור לא נשבר ולא התנצל וגם המשיך, במשך למעלה משנה, לצפות שהתאחדות לכדורגל תפעל מול הקהל האלים או תנקוט צעד כלשהו, ממנו ישתמע גיבוי כלשהו בשחקנה המותקף.

ציפייתו, כך התברר מהר מאוד, הייתה לשווא. ראשי ההתאחדות, שכאשר משתתפים בכנסים בינלאומיים הדנים בדרכים למיגור הגזענות הכדורגל העולמי נוהגים להתהדר באופי הדו-לאומי של הכדורגל בישראל, העדיפו במהלך כל השנה שלא להתעמת עם הקהל היהודי-הלאומני. אל שריקות הבוז הבלתי-פוסקות נגד דאבור הם התייחסו כאילו היו לא יותר מגשם טורדני. כך נהגו גם מאמן הנבחרת, אלון חזן, ויוסי בניון, מנהלה המקצועי של הנבחרת ומי ששיחק בעבר בליברפול ובצ'לסי, שהן שתיים מהקבוצות הטובות והחשובות ביותר בעולם. בסופו של דבר, דאבור הבין את המסר ששידרו לו והודיע על פרישתו מהנבחרת.

בהתאחדות מקווים עכשיו ששאר שחקניה הערבים של הנבחרת לא יחליטו ללכת בדרכו. אך גם אם רוב השחקנים הערבים הללו יעדיפו להמשיך וללבוש את מדי נבחרת ישראל, נראה כי הימנעותה של ההתאחדות ממתן גיבוי לדאבור כבר משפיעה על הלכי הרוח בכלל החברה הערבית בישראל. שתיקתה המבישה של ההתאחדות נתפסת על ידי רוב הערבים בישראל כמעשה התנערות נוסף – ויש שיגידו גם מעשה-בגידה נוסף – מצידם של אלה בקרב הציבור היהודי שאמורים היו להתייצב לצידם במאבק נגד הגזענות וההדרה.

דאבור המשיך, במשך למעלה משנה, לצפות שהתאחדות לכדורגל תפעל מול הקהל האלים או תנקוט צעד כלשהו, ממנו ישתמע גיבוי כלשהו בשחקנה המותקף. ציפייתו, כך התברר, הייתה לשווא

כאשר בנימין נתניהו ורוב חברי הכנסת התומכים בו השתלחו בשנה האחרונה בפראות יוצאת-דופן ומעל כל במה אפשרית בחברי הכנסת של רע"ם ושל הרשימה המשותפת – חברי הקואליציה הממשלתית היהודים, מימינה ועד מרצ, העדיפו להתעלם ולשתוק. המסר שהשתיקה הזאת שידרה מחלחל עכשיו עמוק יותר ויותר בקרב ציבור הבוחרים הערבי. מה הטעם, הם שואלים עצמם, להמשיך ולהשתתף במשחק הפרלמנטרי אם המערכת הפוליטית כולה, על כל מרכיביה, מתנערת מאתנו? זהו גם המסר המועבר לציבור הערבי הן מהתנהגותה הפסיבית של ההתאחדות לכדורגל בפרשת דאבור והן מהחלטת ועדת המשמעת באוניברסיטת בן-גוריון להגיש כתב אישום נגד וטן מאדי.

המסר הזה יחלחל במהירות מתחומי התעניינותם של הסטודנטים הערבים ושל אוהדי הכדורגל הערבים אל עבר תודעתם של כלל בעלי זכות ההצבעה הערבים ויקטין עוד יותר את אחוזי ההצבעה הערבית בבחירות הקרבות לכנסת. זאת בשורה רעה מאוד לגוש מתנגדי נתניהו: ללא אחוז הצבעה גבוה בקרב אוכלוסייה הערבית הם לא יוכלו להרכיב את הממשלה הבאה.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".