1

בעיצומה של ההמתנה המתוחה בעוטף עזה, פורסמה השבוע ידיעה בגלי צה"ל לפיה במערכת הביטחון ובעוטף כועסים על רשות המים: זו מסרבת לאשר תעריף מוזל למים שמשמשים להשקיית העצים שנשתלים במסגרת פרויקט "הייעור הביטחוני".

זה אולי נשמע קטנוני – איך רשות המים מעיזה להערים קשיים כשנוטעים עצים שעשויים להציל חיים – אבל האמת היא שההתנגדות של הרשות לא לגמרי מופרכת: מכיוון שמשק המים מתנהל במעגל סגור, כל הנחה שניתנת באזור מסוים תתבטא אחר כך בתעריף המים שנגבה מכלל הצרכנים.

ברשות המים בוודאי מעדיפים שהמימון יגיע מהכיסים העמוקים של מערכת הביטחון או קק"ל על פני הטלת עוד מס קטן על ציבור הצרכנים.

אבל אם מניחים בצד את המתח התקציבי הלא-מאוד-חשוב, הידיעה הזו סיפקה נקודת אור ירוקה: בדרך כלל באזורי מלחמה הטבע והצמחייה משלמים מחיר כבד.

גם בעוטף עזה מכירים היטב את החישופים האגרסיביים של צה"ל, שהפכו מרחבים עצומים בסביבת הגדר לנטולי כל כתם ירוק, שלא לדבר על מה שקורה לקרקע ולצמחייה בכל סבב שבו הטנקים והכלים הכבדים דוהרים דרך השדות. וזה עוד לפני שהזכרנו את השריפות הנוראיות באדיבות הבלונים של חמאס.

לוחמי אש מכבים שרפה שנגרמה מבלוני תבערה ביער שמחוני בעוטף עזה, 15 ביוני 2021 (צילום: פלאש90)

והנה, במקביל להרס ולנזקים, קורה גם משהו טוב. "ייעור ביטחוני" – פרויקט המתקיים מזה כשלוש שנים: נטיעה מאסיבית של עצים בצדי כבישי העוטף (232, 34), בכניסות ליישובים ובנקודות מפתח נוספות כדי להקשות על צלפי הג'יהאד האסלאמי לירות או לשגר טילי נ"ט בכינון ישיר.

אין צורך להתבלבל: אין מלחמות ירוקות. כל מלחמה היא טרגדיה אנושית ואסון סביבתי. אבל אם כבר מלחמה, נחמד לגלות שבין שלל השירותים המופלאים שהעצים יודעים לספק לנו בימי שיגרה – כמו טיהור האוויר, צינון הטמפרטורה ויירוק הנוף – יש עוד אחת: עצים נגד טילים.

נחמד לגלות שבין שלל השירותים המופלאים שהעצים יודעים לספק לנו בימי שיגרה – כמו טיהור האוויר, צינון הטמפרטורה ויירוק הנוף – יש עוד אחת: עצים נגד טילים

התעלומה: איך במערכת הביטחון, חובבת הסיסמאות הקליטות, עדיין לא קראו לזה "כיפה ירוקה".

2

נקודת ציון חשובה נרשמה השבוע בקרב על הרי ירושלים, ומי שבאופן מעניין הולך והופך לשחקן המרכזי במערכה הזו הוא ראש העיר משה ליאון.

ליאון שם על הכף את המוניטין הפוליטי והציבורי שלו בניסיון לבלום את התוכנית הגדולה של רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון לבנות אלפי יחידות דיור על רכס לבן, תוכנית שכוללת כריתה של 11 אלף עצים, סיכון ממשי לקיומם של המעיינות באזור ונזק נרחב לטבע ולסביבה. מהסיפור הזה ליאון יצא עם צל"ש ירוק או טר"ש – ועושה רושם שאין לו שום כוונה להפסיד.

רכס לבן בהרי ירושלים (צילום: דב גרינבלט)

תקציר הפרקים הקודמים: רמ"י ומשרד השיכון הצליחו להעביר, על אף התנגדויות רבות, את תוכניתם הבעייתית בכל מוסדות התכנון. ליאון השתכנע מטיעוני ארגוני ופעילי הסביבה, גייס מתכנן עם רזומה סביבתי מוכח (מוטי קפלן) והציג תוכנית אלטרנטיבית – שכוללת יותר יחידות דיור אבל מצמצמת בכ-70% את השטח המיוער עליו הן ייבנו ואת מספר העצים שייכרתו.

ככה צריכים לתכנן ב-2022 – קומפקטי, צפוף, חכם, גבוה – במקום להתפרס ולחרב את מעט השטחים הפתוחים והטבע שנותרו בישראל.

זה התחיל בחילופי מהלומות בין ליאון לרשויות הממשלתיות, אבל השבוע הגיעו למתווה פשרה מורכב: רמ"י מוכנה לקבל את התוכנית האלטרנטיבית של עיריית ירושלים ולקדם אותה בוותמ"ל (הועדה הארצית לתכנון ובנייה של מתחמים מועדפים לדיור), ובלבד שהיא תאושר בתוך 18 חודשים. אם זה לא יקרה – חוזרים לתכנית המקורית, ל"אורנים גדול" (שבמקרה גם תחסל מספר גדול של אורנים ועצים נוספים).

זה התחיל בחילופי מהלומות בין ליאון לרשויות, אבל השבוע הגיעו למתווה פשרה מורכב: רמ"י מוכנה לקבל את התוכנית האלטרנטיבית של ליאון ולקדם אותה בוותמ"ל, ובלבד שהיא תאושר בתוך 18 חודשים

בין הפעילים ב"מצילים את הרי ירושלים" יש כאלה שחוששים שמדובר בתרגיל: היכרות עם קצב העבודה של מוסדות התכנון בישראל גורמת להם להעריך שהתוכנית של עיריית ירושלים תיתקע, לא תעמוד בדד-ליין ותיקבר סופית יחד עם רכס לבן.

ראש עיריית ירושלים משה ליאון (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ליאון עצמו העריך השבוע ב"יהיה בסדר" בגל"צ שמכיוון שמדובר בוותמ"ל ולא בהליך תכנוני רגיל, התכנית שלו תאושר הרבה לפני המועד והתכנית הגדולה תיגנז. "אני שם על זה את כל כובד משקלי, ויש מה לשים", אמר בחיוך.

בתשובה לשאלה אם גם אחרי הבחירות לעירייה, שיתקיימו לקראת סוף 2023, הוא יישאר מחויב לנושא, השיב שהוא משוכנע שהתכנית תאושר עוד לפני הבחירות.

אני מתרשם שליאון מתכוון למה שהוא אומר, ושסיכויי ההצלחה שלו להציל חלק משמעותי מרכס לבן טובים למדי. חלק מפעילי הסביבה הרבה יותר סקפטיים. הזמן יגיד.

מה שכבר היום ניתן להגיד בוודאות, זה שרשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון, שני גופים בעלי השפעה עצומה על עיצוב פני הארץ, נכשלו כאן כישלון חרוץ. עצם העובדה שהם מוכנים לאשר תוכנית אלטרנטיבית שגורמת הרבה פחות נזק מהתכנית שלהם, מעידה על עומק הבעיה: אם זה אפשרי, למה לא תכננתם את זה ככה מלכתחילה? יש לכם הרים ויערות לבזבז?

עצם העובדה שהרשויות מוכנות לאשר תוכנית אלטרנטיבית שגורמת הרבה פחות נזק מהתכנית שלהם, מעידה על עומק הבעיה: אם זה אפשרי, למה לא תכננתם את זה ככה מלכתחילה?

לפי היקף הטבע והשטחים הפתוחים שמחריבים פה בתוכניות מיותרות, כנראה שהתשובה חיובית.

3

ביום רביעי בערב עבר עומרי פז על התגובות בדף הפייסבוק של הפועל תל אביב והיה משועשע. רוב המגיבים (ורוב כמעט מוחלט של המגיבות) תמכו בהתלהבות בחיבור הלא שיגרתי בין קבוצת הכדורסל לבין העמותה שפז מנהל – "ויגן פרנדלי" – שבעונה הקרובה תשמש ספונסרית של המועדון האדום. כצפוי, היו גם כמה שהתקשו לעכל את הבשורה.

"מה יהיה על הנקניקייה בלחמנייה במזנון?" הייתה השאלה הנפוצה; אוהד אחד כתב "מסכנים השחקנים, אין על האש השנה", וחברו תהה "אז אצטרך להביא למשחקים כריך פסטרמה מהבית?"

שחקני בית"ר תל אביב עם חסות של ויגן פרנדלי במאי 2021 (צילום: ויגן פרנדלי)

החיבור בין עמותה טבעונית לקבוצת ספורט מקצוענית מובילה – שנחזה במדויק בידיעה שפרסמנו בזמן ישראל לפני 9 חודשים – הוא מהלך משמעותי במישור התודעתי.

ספורט תחרותי, בעיקר של גברים, נתפס כשדה של כוח ועוצמה, ואלה באופן מסורתי מזוהים עם בשר. המיתוס (השגוי) אומר שספורטאים צריכים לאכול כמויות גדולות של חלבון מהחי. כשאוהדי מכבי תל אביב רוצים להקניט את יריביהם בדרבי, הם שרים "הפועל טבעונים" – רמז לזיהוי הליברלי יחסית והפחות כוחני של הפועל תל אביב ואוהדיה.

ספורט תחרותי, בעיקר של גברים, נתפס כשדה של כוח ועוצמה, ואלה באופן מסורתי מזוהים עם בשר. המיתוס (השגוי) אומר שספורטאים צריכים לאכול כמויות גדולות של חלבון מהחי

כעת, אחרי שהנבואה הגשימה את עצמה, מעניין אם הקריאה הזו תמשיך להישמע ביציעים. "תביאו תואר ואני מוכן לאכול עלים כל השנה", סיכם אחד מאוהדי הפועל בתגובה לפוסט.

מעבר לשילוב התדמיתי המסקרן בין ספורט מקצועני וטבעונות, מדובר במהלך מפתיע מבחינה כלכלית: חסות לקבוצת כדורסל בליגת העל, קל וחומר מועדון עתיר קהל בסדר גודל של הפועל תל אביב, היא לרוב פריבילגיה ששמורה לתאגידים וחברות עסקיות עם תזרים מזומנים נדיב.

עומרי פז, מנכ"ל עמותת ויגן פרנדלי (צילום: עמוד הפייסבוק של עומרי פז)

ויגן פרנדלי היא עמותה צנועה. ממתי לעמותות יש מספיק כסף בשביל לתת חסות? הרי איש לא יכול לדמיין שילוב בנוסח "הפועל קו לעובד ירושלים".

מה שמייחד את ויגן פרנדלי זה היותה עמותה שמייצגת קהילה גדולה ומלוכדת: לעמותה אלפי חברים שמשלמים דמי חבר חודשיים של כמה עשרות שקלים, מה שמאפשר לה להעמיד חסות בסכום מרשים של מיליון שקל.

גם במובן הזה, החיבור עם הפועל תל אביב (לא כולל אלה מבין אוהדיה שמתמחים באלימות פיזית ומילולית), ממש מתבקש: למעשה מדובר בשתי עמותות של אוהדים, שאחת אימצה את רעותה.

עומרי פז רחוק מהדימוי של המטיפן הטבעוני חמור הסבר. דף הפייסבוק של ויגן פרנדלי, עם כ-157 אלף עוקבים, מתאפיין בהומור, כולל הומור עצמי, ומסרים קלילים ומושכים בגובה העיניים.

לפז אין אשליה שמחר כל שחקני הפועל תל אביב ואוהדיה יהפכו לטבעונים. הוא רוצה לנצל את הפלטפורמה כדי ליידד את השחקנים והאוהדים עם רעיונות הטבעונות, להכיר להם את החלופות הטעימות והמזינות שהטבעונות מציעה, להפוך את הטבעונות למשהו כיפי וקולי שכולם ירצו להשתייך ולהזדהות איתו.

עומרי פז רוצה לנצל את הפלטפורמה כדי ליידד את השחקנים והאוהדים עם רעיונות הטבעונות, להכיר להם את החלופות הטעימות והמזינות, ולהפוך את הטבעונות למשהו כיפי

פז וחבריו לעמותה מתכוונים לעבוד עם שחקני קבוצת הבוגרים והנוער בליווי תזונאים ולהפיץ את ההבנה שאין סתירה בין קריירת ספורט ברמה הגבוהה ביותר לאורח חיים טבעוני, כמו שמוכיחים כוכבי האן-בי-איי קרי ארווינג וכריס פול.

"יש הרבה מיתוסים שנשמח להפריך", אומר פז, "אבל לא באנו לכפות שום דבר, וגם לא באנו לשים את הלוגו שלנו על החולצה כמו ספונסר רגיל.

הפועל תל אביב בכדורסל (צילום: פלאש90)

"באנו ליידד, לעורר מודעות לקשר בין צריכת בשר למשבר האקלים, ובשיחות שכבר עשינו עם השחקנים שמחנו לגלות שרובם מכירים את הנושא ופתוחים אליו. בר טימור, למשל, כבר עבר פרק טבעוני בחייו, ושניים מחברי ועד העמותה טבעונים.

"הדבר הראשון שנעשה זה לפנות לאוהדים ולהזמין אותם לשלוח הצעות לעיצוב של הגופיות".

4

"הדברה – רק אם אין ברירה", הוא הסלוגן של תשדיר חדש מאת המשרד להגנת הסביבה. בשיא הקיץ, כשעונת מעברי הדירות בעיצומה והחרקים משגשגים בחסות החום, המשרד להגנת הסביבה מנסה לשכנע אותנו להרגיע עם הריסוסים.

הכוונה בעיקר למה שמכונה ריסוס מניעתי: ישראלים רבים מזמינים מדביר עוד לפני שהם מעבירים את חפציהם לדירה החדשה. זה טקס קבוע, כמו לצבוע את הקירות בטרם הכניסה. המדביר מגיע, ועם או בלי קשר לנוכחות מזיקים, הוא מרעיף על הבית כימיקלים רעילים. מתברר שלא רק שזה לא סביבתי ולא בריא – זה גם לא חוקי.

זה טקס קבוע, כמו לצבוע את הקירות בטרם הכניסה. המדביר מגיע, ועם או בלי קשר לנוכחות מזיקים, הוא מרעיף על הבית כימיקלים רעילים. מתברר שלא רק שזה לא סביבתי ולא בריא – זה גם לא חוקי

על פי החוק החדש, מסבירה ד"ר גל זגרון, ראש אגף מזיקים במשרד להגנת הסביבה, כשאין מפגע – אסור להדביר. העבריין, אגב, הוא המדביר – לא הלקוח.

המדביר המזמר המפורסם בתל אביב. אילוסטרציה. אין למדביר קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Garrett Mills/Flash90)

זה כמובן חוק שקשה עד בלתי אפשרי לאכוף: הרי המדביר הוא היחיד שבאמת יודע אם יש או אין מזיקים, ולכן הוא בעצם הרגולטור של עצמו. נכחתי פעם בסיטואציה שבה מישהו ניסה לשכנע מדביר לבצע ריסוס על אף שאין בביתו אפילו חרק אחד, והמדביר סירב. ספק אם יש רבים כמוהו. כשהלקוח הממוצע דורש בתוקף הדברה, והמדביר רוצה להתפרנס, התוצאה כמעט בלתי נמנעת.

לנוהג הבעייתי הזה יש מחיר: בחודשים האחרונים נרשמה עלייה של 30% בדיווחים למוקד החירום של המשרד להגנת הסביבה על מה שמוגדר "אירועי הדברה" – מקרים שבהם שימוש לא נכון או שימוש יתר בחומרי הדברה גרם להרעלה ופגיעה באנשים או בבעלי חיים.

בחודשים האחרונים נרשמה עלייה של 30% בדיווחים למשרד להגנת הסביבה על מה שמוגדר "אירועי הדברה" – מקרים שבהם שימוש לא נכון או שימוש יתר בחומרי הדברה גרם לפגיעה באנשים או בבעלי חיים

אנחנו נוטים לשכוח שחומרי ההדברה הם רעלים שנועדו לפגוע. יש מדרג – רעלים נגד מכרסמים מסוכנים יותר לאדם (בגלל הדמיון הפיזיולוגי) מאשר רעלים נגד חרקים, אבל גם האחרונים הם כימיקלים מסוכנים.

מי שמשלמים את המחיר הם לרוב תינוקות או ילדים קטנים שזוחלים על הרצפה ורגישים יותר לנוכחות רעלים, וכלבים. רק לאחרונה דווח לי על מקרה שבו חייה של כלבה בצפון תל אביב ניצלו בנס אחרי שמדביר לא מקצועי הציף את הבית בחומרי הדברה.

הדברה משרדית. אילוסטרציה (צילום: iStock)

לבצע הדברה כשאין בעיה זה כמו לקחת שני אדוויל למקרה שאולי יהיה לכם כאב ראש: זה לא בהכרח יעיל. את המפגש המאיים עם הג'וק במקלחת הדברה כזו לא תחסוך, כי הוא יגיע בתעופה דרך החלון או יטפס דרך צנרת הביוב. החזית במערכה נגד הג'וקים נמצאת בכלל מחוץ לדירה – בשוחות הביוב של הבניין. שם גם אפשר להדביר בלי לסכן את בני הבית במגע עם הרעל.

לבצע הדברה כשאין בעיה זה כמו לקחת שני אדוויל למקרה שאולי יהיה לכם כאב ראש: זה לא בהכרח יעיל. את המפגש המאיים עם הג'וק במקלחת הדברה כזו לא תחסוך, כי הוא יגיע בתעופה דרך החלון או יטפס דרך צנרת הביוב

אבל גם אם מזמינים מדביר, אומרת ד"ר זגרון, וגם אם כבר מבצעים הדברה, השאלה איך עושים את זה. יש מדבירים שכדי לעשות רושם על הלקוחות מרססים לכל עבר.

החלופה המועדפת: נגד ג'וקים, למשל, מדביר מיומן יפזר בפינות משחה רעילה שאותה יאכל המקק. אחר כך הוא יפריש אותה בצואה, שאותה אוכלים ג'וקים אחרים ותוך כמה ימים קהילת התיקנים בבית תיכחד.

כמו בחיים, לוחמה כירורגית לרוב הרבה יותר יעילה מאשר הפצצות רוחב שנועדו לעשות רושם יותר מאשר להביא תוצאות.

5

בשיאה של עונת הרחצה, הפכו השבוע שני חופים שוקקים לאתרי הדגמה לציבור של מסרים סביבתיים.

מדי שחר בתקופה הזו של השנה סורקים אנשי רשות הטבע והגנים בסיוע מתנדבים את רצועת החוף בחיפוש אחרי קיני הטלה – נקודות שבהן צבות עלו מהים במהלך הלילה והטילו ביצים. הביצים מועתקות מחופים עירוניים לחוות הדגרה מוגנות שממוקמות בחופים שמוגדרים כשמורות טבע, שם שוררים תנאים שמאפשרים לצבים להתפתח עד הרגע המיוחל של הבקיעה והחזרה לים.

קן הטלה של צבים בחוף אורנים באשדוד, אוגוסט 2022 (צילום: דבי עברי, רשות הטבע והגנים)

קן כזה התגלה השבוע עם אור ראשון בחוף אורנים באשדוד, אבל בעצה אחת עם אנשי העירייה החליטו ברשות הטבע והגנים להשאיר אותו במקומו, להקיף אותו בגדר נגד אנשים, שועלים ותנים, ולהציב שלט עם הסברים. המטרה – להגדיל את המודעות בציבור לפלא הטבע שמתרחש ממש מתחת לאפו.

בבוא העת, כשיגיע זמנם של האבקועים (כך נקראים הצבים עם בקיעתם), תאורת החוף תוחשך כדי לאפשר להם לזהות את בוהק הכוכבים והשתקפות הירח על פני המים ולרוץ אל הים שממנו באו – ואליו הם תמיד שבים.

כ-30 קילומטר צפונה משם, בחוף גורדון בתל אביב, הציבה העירייה פסל שמורכב מרבע טון פסולת שנאספה בחופי הים. את הפסל, בצורת כדור ים בקוטר 3.5 מטר, יצרה האמנית טל טנא-צ'צ'קס מרשתות ואלפי פריטי פסולת שליקטה בחופים.

הכדור יוצב בחוף למשך חודשיים. מרחוק הוא קורץ וצבעוני, אבל כשמתקרבים ומבינים ממה הוא עשוי ומה אנחנו מעוללים לעצמנו ולים שלנו, מקבלים אגרוף קטן בבטן.

הכדור יוצב בחוף למשך חודשיים. מרחוק הוא קורץ וצבעוני, אבל כשמתקרבים ומבינים ממה הוא עשוי ומה אנחנו מעוללים לעצמנו ולים שלנו, מקבלים אגרוף קטן בבטן

פסל של האמנית טל טנא-צ'צ'קס המורכב מרבע טון פסולת שהוצב בחוף גורדון בתל אביב (צילום: אריק סולטן, עיריית תל אביב)

האם המפגש עם הפסל יגרום לישראלי המטנף לשנות את דרכיו? אשרי המאמין. בינתיים הוא מאפשר להורים לעצור עם הילדים ולספק להם הסבר על מערכת היחסים המפוקפקת שלנו עם הטבע, וגם זה לא מעט.