איך לשבור את התיקו הפוליטי במדינה?

1

הומור: שפת החוכמה המשותפת לכל בני האדם, מפוצץ הבלונים הנפוחים, הופך האשליות לתובנות – נעלם מהפוליטיקה של השמאל, בשל איזו תקינות פוליטית ומכובדות איסטניסטית. ההומור הפוליטי והלעג ליריבים (לא למחנה) הפכו לסחורה הנסחרת באולפנים ובין תאגידי תקשורת שניכסו את הצבעים והותירו פוליטיקאים של שחור או לבן. הצחוק הכרוך בקתרזיס הוא שובה לבבות מוכר בדמוקרטיות בעולם (ובעולם העתיק), מסייע לעיכול מחלוקות, מווסת אלימות והופך את המודחק למודע באמצעות הפעלת רגש המשרה על  השיח הציבורי ניחוח משפחתי.

הומור: שפת החוכמה המשותפת לכל בני האדם, מפוצץ הבלונים הנפוחים, הופך האשליות לתובנות – נעלם מהפוליטיקה של השמאל, בשל איזו תקינות פוליטית ומכובדות

ההומור הוא פוליטי במהותו מפני שהוא מבטא בעקיפין את מה שלא נוח לבטא במישרין, מרכך מסרים פוליטיים בלי לטשטשם ומאפשר לצוחקים לבטא הסכמה לא מילולית. מערכת בחירות נטולת הומור הופכת את ה"חמוצים" לנבואה המגשימה את עצמה, במציאות משופעת מופעים וורודים עטופים בשחור.

2

להיכנס לעובי הקורה: מתנחלים, חרדים וערבים הם קבוצות שנראות מוגדרות והומוגניות כלפי חוץ אבל מגוונות מבפנים וכל אחת מהן מורכבת מקשת רחבה של השקפות, העדפות ותתי-קבוצות: "לא נבחרות לא בוחרות", גוונים של פמיניזם חרדי ופריחה של פמיניזם ערבי; עשרות אלפי חרדיות וחרדים חושבים כמו ישראל פריי, הרב חיים אמסלם, יגאל גואטה, מיכל צ'רנוביצקי, אפרת שוקרון וד"ר רבקה נריה בן שחר. הביקורת של הפעילה החרדית מיכל מנהיימר ("רואים את החרדים כשחור גדול שלא לומד ליבה ולא ישתלב") מכוונת לדעות הקדומות ונגד פרופיילינג של ציבור גדול, בשם נאורות המביסה את עצמה.

המנצחים רואים יותר אפשרויות מהתבוסתנים: רבין עמד בראש "ממשלת אוסלו" שנשענה על חרדים, על ערבים ועל פורשים מהימין (מעולם לא הייתה ממשלה של השמאל-מרכז שלא נשענה על קולות של בוחרים או של נבחרים ערבים וחרדים).

נתניהו ניצח בכל פעם שזיהה יותר אפשרויות ויותר גוונים: מכונת השיסוי והשסעים שלו מבוססת על ערעור יצירתי תמידי של הבריתות והיריבויות מולו, וכריתת בריתות מגוונות משלו, כמו הניסיון להקים ממשלה עם מנסור עבאס ואיתמר בן גביר, נפתלי בנט וגדעון סער, ולאחר שמיצה את כל הקואליציות האפשרויות עם בני גנץ, עמיר פרץ, יאיר לפיד, בוז'י הרצוג, אהוד ברק ושמעון פרס.

גם מנסור עבאס, המייצג ציבור גדול מסך בוחריו, חשב בתורו על הבלתי אפשרי כאפשרי, וחולל מהפכה תודעתית ומהפך פוליטי.

במקום משחק הכיסאות "עם מי לא נשב", המנציח את המיגזור ושיסוי, על השמאל-מרכז  לחתור לבריתות עם חרדים, חרד"לים וערבים שאינם גושים עוינים של "שחור גדול", אלא מארג אנושי עצום ואלקטורט גדול שבלעדיו אי אפשר לנצח. השמאל-מרכז משופע חובשי כיפה, קובעי עתים לתורה, גנרלים בדימוס ומנהיגים מהפריפריה שהשקפתם השמאלית-ליברלית איתנה וניסיונם מכשיר אותם להוביל את השינוי שעשוי להתחיל בשני מנדטים ולעשות הבדל גדול.

במקום משחק הכיסאות "עם מי לא נשב", המנציח את המיגזור ושיסוי, על השמאל-מרכז  לחתור לבריתות עם חרדים, חרד"לים וערבים שאינם גושים עוינים של "שחור גדול", אלא מארג אנושי ואלקטורט גדול

3

לנתץ את עגל הזהב: אליה ליבוביץ כותב: "ובנימין נתניהו [הוא אחד המעטים]  …המגלמים בעצם אישיותם את תהליך ההפצה וההתפשטות של זני נגיף התעמולה חסרת המעצורים בעולם […], מקור רוב מחלוקות, השנאות והמלחמות  […] הוא התפרצות של נגיף תעמולה בממדים מפלצתיים […] ובערכי מוסר רעילים של אדם יחיד".

המערכה היא נגד תועמלן שהכשיר את הכהניזם, הדביק ליריביו פרשיות מין, השפיל את שומרי הסף, סגר את שערי הכנסת ובתי המשפט, כפה סגרים על הלא חרדים, בישל עסקאות ועקף את מערכת הביטחון.

מדובר, אם כן, במערכה לא קונוונציונלית על התודעה ועל הקיום, שלא  תוכרע בכלים ובמוסר של שדה המערכה הישן, אלא באמצעות גיוס של אישים ומשאבים, יצירתיות, טכנולוגיות עילית, יוזמה התקפית ובריתות חוצות מחנות ומדינות.

המאבק בפופוליזם ובתועמלן מסית שלא חדל לסמרטט את יריביו: יצחק שמיר, דוד לוי, יצחק רבין, שמעון פרס, אריק שרון, בוגי יעלון ובני גנץ – מחייב לחצות לגדה הימנית-מזרחית של נחל האיילון ולחשוף בפני "מעוזי הימין" את ה-Manneken Pis – "הברנש הקטן המשתין" על בוחריו המזרחיים. האיש שמקורביו בזים להם (ציבור "ששונא הכול", "אוכלים כל כך הרבה"), והוא עצמו מלעיג ומשטיח את תרבותם ("קפץ לי הגן המזרחי") וממסגר את המזרחיים ככלבי תקיפה (אמיר אוחנה, דוד ביתן, מירי רגב, דודי אמסלם) האומרים לשתן גשם, ושמים אור לחושך. איך הארץ לא מלאה בשלטי חוצות על התגזענותו נגד מזרחים?

הברנש הקטן השתין על שרותי החינוך, הבריאות, התחבורה, הכבאות, המשטרה, על חדר המיון בקרית-שמונה – ואין בירושלים, באלעד ובנתיבות מבול של תעמולת נגד: "נתניהו מציע לנכות אתכם כדי שמצבנו יהיה מצוין".

משאירים את מיכל צ'רנוביצקי, ממקימות התא החרדי במפלגת העבודה, בלי עורף ומחכים שמחנה חרדי נאור יתגבש מעצמו. ומהצד השני, על פי אליה ליבוביץ: "תועמלנים פוליטיים, (ה)מנצלים עד תום את המהפכה האדירה באמצעי תקשורת ההמונים […] כדי לדחוס בכוח תמונות, מילים ומשפטים לתוך מוחם של […] בני אדם, וזאת כראות עיניהם ובלי הפרעה". והשמאל-מרכז, בלי להשיב מלחמה, בעצם הימים הנוראים של הקרב על התודעה – מתלבטים במסרים חיוביים, בשעה שמתבקשת סופת רעמים שתהדהד את יחסי התן וקח עם הגרמנים והמצרים, עם בני הדודים נתן מיליקובסקי ודוד שימרון, עם הסינים והרוסים ועם חמאס, את פרשת מנהרות החיזבאללה, את מירוק מצפונם של פולנים ואת ה"עיוותים ההיסטוריים" לפי "יד ושם".

המערכה היא נגד תועמלן שהכשיר את הכהניזם, הדביק ליריביו פרשיות מין, השפיל את שומרי הסף, סגר את שערי הכנסת ובתי המשפט, כפה סגרים על הלא חרדים, בישל עסקאות ועקף את מערכת הביטחון

עם הרבה כסף, הרבה כוח ובלי כבוד,  לדחוס למוחם של בני אדם תמונות של ראש האופוזיציה במדי אסיר אזרחי, מפר סידרתי של אמון בוחריו, בוגד בחבריו, מצחו עטור קלון על שישב בין המשפתים לנוכח חתונת הדמים, הפיגוע בדומא, כששליחיו ואוהדיו לעגו לנכי צה"ל ולמשפחה שכולה, ועל שחסה בצל כנופיות אלימות המאיימות לחלצו ממשפט הציבור ומהמשפט הפלילי.

האישיות הלחיצה של נתניהו מהווה סכנה וגם הזדמנות המחייבת יצירתיות, הפתעה, ושימוש באמצעים ההולמים איום באסון משטרי אוטוריטרי המסתייע בזרים.

ד"ר אמיר יובל הוא מרצה לשעבר בחוג למדע-המדינה באוניברסיטת חיפה וב"מכללת כנרת". מאמרי דעה שלו התפרסמו באתר "עבודה שחורה" ובעיתון הארץ. מנתח את הפוליטיקה באמצעות המושג: "גלוקליזציה", המתייחס לשינויים בתפקידי מוסדות המדינה והמוסדות המוניציפאליים בעידן הגלובלי (בשלב ה"פופוליזם"). הניתוח הוביל אותו למסקנה ש"פוליטיזציה" של המוסדות הציבוריים אינה הבעיה אלא חלק מהפתרון ולכן הוא תומך במודל האירופי של שירותים ציבוריים וסוציאל-דמוקרטיה.