היוצר הדוקומנטרי סטיבן אדוארדס לא מבין איך הסיפור שמאחורי "תסמונת K" לא סופר עדיין. "מדובר ב'נאום המעלית' הטוב ביותר בהוליווד", אומר אדוארדס. "שלושה רופאים – אחד מהם יהודי – פועלים בזהות בדויה ומצליחים להערים על האס אס באמצעות מחלה ממוצאת, מה שמציל יהודים מגירוש ודאי".

הסרט "תסמונת K" עלה לשירותי הזרמת המידע ("סטרימינג") אחרי שהוקרן בכמה פסטיבלים של סרטים יהודיים. הסרט מתאר, כאמור, פרק פחות מוכר בתולדות השואה: שלושה רופאים מרומא הגנו על קבוצת יהודים מפני הנאצים בשנים 1943–1944 על ידי המצאת מחלה מזויפת ומדבקת מאוד בשם "תסמונת K".

החשש מהדבקה הרחיק מבית החולים את הנאצים, שכבשו את רומא אחרי נפילת בניטו מוסוליני. היהודים שאושפזו בבית החולים שרדו בזכות התרגיל הזה עד שבעלות הברית שחררו את העיר ביוני 1944.

אדוארדס – שעסק בהלחנה ברוב שנותיו המקצועיות – הוא לא יהודי אלא קתולי שגדל בקרב הקהילה היהודית בעיר אן ארבור שבמישיגן. הוא סיפר כי החליט להכין את הסרט אחרי שנחשף למם בפייסבוק שעסק ב"תסמונת K" ונדהם לגלות שאיש לא עשה סרט דוקומנטרי על הפרשה.

בית החולים פאטבנפראטלי, 1944, רומא (צילום: "Syndrome K"/Freestyle Digital Media)

החשש מהדבקה הרחיק מבית החולים את הנאצים, שכבשו את רומא אחרי נפילת בניטו מוסוליני. היהודים שאושפזו בבית החולים שרדו בזכות התרגיל הזה עד שבעלות הברית שחררו את העיר

בית החולים פאטבנפראטלי היה קרוב מאוד לגטו היהודי ברומא. גיבורי הפרשה היו שלושה רופאים בשם ויטוריו סאקרדוטי, ג'ובאני בורומאו ואדריאנו אוסיצ'יני. סאקרדוטי היה יהודי ושני האחרים קתולים. בורומאו – שהגן, בין השאר, על משפחתו של אחד ממוריו היהודים – הוכר לימים על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם.

הרופאים החזיקו את "המטופלים" היהודים בחדרי אשפוז שהוקצו ל"חולים מדבקים בצורה מסוכנת". "הנאצים חשבו שמדובר בסרטן או שחפת – וברחו כמו שפנים", סיפר סאקרדוטי ל־BBC בשנת 2004.

מספרם המדויק של היהודים שניצלו אינו ידוע, אם כי דיווחים היסטוריים שונים מדברים על כמה עשרות. "זו הסיבה שלדעתי הסיפור נשאר סודי כל כך – הרופאים לא התרברבו במה שעשו ומיעטו לדבר על זה", מסביר אדוארדס.

הוא הוסיף שהסיפור היה כל כך מעורפל עד שהוא אפילו לא הוזכר בספרו של רוברט כץ המנוח, "The Battle for Rome: The Germans, the Allies, the Partisans, and the Pope, September 1943–June 1944," שנחשב לספר המקיף ביותר בנושא הכיבוש הנאצי של רומא.

כשאדוארדס התחיל לעבוד על הסרט בשנת 2018, נודע לו שאוסיצ'יני עדיין חי והוא בן 98. הוא יצר איתו קשר באמצעות עיתונאית יהודייה מאיטליה בשם אריאלה פיאטלי, ונסע עם המפיק שלו לרומא כדי לראיין אותו.

בדרך הוא ריאיין גם זוג אחים שניצלו בזכות השהות בבית החולים וכן את פייטרו בורומאו – בנו של ג'ובאני בורומאו. אוסיצ'יני ובורומאו הצעיר הלכו לעולמם כשנה אחרי אותו ריאיון.

לצורך רוב הראיונות בסרט, אדוארדס נעזר בקרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC Shoah Foundation). הקרן אספה ושמרה בארכיון ראיונות וכ־55 אלף עדויות, כולל ריאיון עם הרופא היהודי סאקרדוטי משנת 2000, שהתקיים זמן קצר לפני מותו.

ככל הנראה מדובר בפעם היחידה שהוא התראיין למצלמה. סאקרדוטי מעולם לא נישא, אין לו ילדים ולא ידוע היכן הוא קבור. אדוארדס לא חוסך בשבחים על מערכת התיוג של "קרן שואה" – שהוקמה על ידי סטיבן שפילברג – שאפשרה לו למצוא ראיונות עם ניצולים מבית החולים, ראיונות שיוצרי סרטים אחרים לא היו מודעים להם.

הבמאי סטיבן אדוארדס עם אדריאנו אוסיצ'יני בשנת 2018 (צילום: "Syndrome K"/Freestyle Digital Media)

"ללא סאקרדוטי לא היה לנו סרט", אומר אדוארדס. "אם אי פעם אפגוש את שפילברג, אני מתכוון להודות לו". אוסיצ'יני ופייטרו בורומאו הם לא היחידים שהלכו לעולמם עד יציאת הסרט. השחקן המפורסם ריי ליוטה – שסיפק את הקריינות לסרט – מת ב־26 במאי, בגיל 67, בזמן צילומים לסרט ברפובליקה הדומיניקנית.

אדוארדס סיפר כי הכיר קצת את ליוטה כשבנותיהם למדו באותו בית ספר. הוא פנה אליו כדי לבדוק אם יהיה מעוניין לקריין לסרט, "ושבועיים אחר כך הוא התייצב באולפן שלי". ליוטה הקליט את כל הקריינות בשלוש שעות, ביום אחד, בסוף שנת 2019.

אדוארדס הוסיף כי כשליוטה הגיעה – הוא צפה ביחד עם העורך והכותב שלו ב־30 הדקות הראשונות של הסרט "החברה הטובים" ( "Goodfellas"), שבו שיחק וקריין ליוטה, קריינות שאדוארדס מדרג כאחת מ"חמש הטובות ביותר בכל הזמנים".

אדוארדס – שמחזיק באזרחות איטלקית דרך אימו המנוחה – העריך את הקלות שבה הסתדר ליוטה עם השמות והמקומות האיטלקיים הקשים להגייה. "הוא נכנס, וזה לא ג'וב קל: בית חולים פאטבנפראטלי, אדריאנו אוסיצ'יני, ג'ובאני בורומאו, ויטוריו סאקרדוטי, כל השמות האיטלקיים, נוסף על השמות הגרמנים, כל אוצר המילים הזה. היה כיף לעבוד איתו, הוא היה מאוד מצחיק, מקצוען ברמה הגבוהה ביותר, טיפוס בוטה, הרבה מילים גסות, פשוט צחקנו, חגגנו… מאוד הצטערנו שאיבדנו אותו".

השחקן ריי ליוטה בפסטיבל הסרטים בלונדון, 6 באוקטובר 2019 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)

תקופת מלחמת העולם השנייה תמיד ריתקה את אדוארדס. שניים מבני דודו השתתפו במלחמה כחיילים בצבא ארה"ב אבל הוא גם זוכר את הפעם הראשונה שבה שמע על השואה. "הייתי בן 12 או 13. הייתי מבועת"

תקופת מלחמת העולם השנייה תמיד ריתקה את אדוארדס. שניים מבני דודו השתתפו במלחמה כחיילים בצבא ארה"ב אבל הוא גם זוכר את הפעם הראשונה שבה שמע על השואה. "הייתי כנראה בן 12 או 13, צפיתי בטלוויזיה בשבת בבוקר וראיתי את אחד מהסרטים התיעודיים על השואה, שם הוצגו כל הזוועות והאימה.

"אני הייתי מבועת. לא היה לי מושג. עדיין לא הגענו לשיעור ההיסטוריה הזה בבית הספר". הוא שאל את אביו על כך, וזה הסביר לו.

השואה היא נושא כבד משקל ומדכא, במיוחד אם שקועים בו במשך תקופה ממושכת. איך התמודדת עם זה?
"הסיפור עצמו עוסק יותר באיום שבזוועות", הוא אמר וציין ש־80% מהיהודים האיטלקים שרדו את השואה – שיעור הישרדות שונה מאוד מזה שבשאר אירופה. "זה סיפור על אנשים שהיו בשיאם ובמיטבם והתמודדו עם האנשים הנוראיים ביותר. זה מה שמשך אותי לסיפור".

נוסף על הסרט התיעודי, אדוארדס מספר כי הוא בודק היתכנות ליצירת סרט עלילתי. בינתיים, הוא מעריך את האירוניה של עיתוי יציאת הסרט. "אתה לא יכול להמציא את הדברים האלה", הוא אמר. "ליצור סרט על מחלה מזויפת בעיצומה של מגפה עולמית זה כל כך אירוני".