המלחמה באוקראינה שינתה ללא הכר את מפת האנרגיה העולמית. ההתפתחויות האחרונות מעמיקות ומחדדות עוד יותר את הדילמות הניצבות בפני הזירה הבינלאומית בכלל, ואירופה בפרט.

התקלות, או למעשה החבלות יש לומר, בצינור הגז Nord Stream המעביר גז מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי, מחריפות עד מאד את האתגרים האנרגטיים, האירופיים בעיקר, לקראת החורף הקרב.

התקלות, או למעשה החבלות יש לומר, בצינור הגז Nord Stream המעביר גז מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי, מחריפות עד מאד את האתגרים האנרגטיים, האירופיים בעיקר, לקראת החורף הקרב.

חשוב לעמוד על שתי נקודות, או מסקנות ראשוניות עיקריות בבואנו לנתח את תמונת המצב הנוכחית:

• אירופה איננה יכולה להסתמך יותר על הגז הרוסי, עליו התבססה במידה רבה מאוד בעשרות השנים האחרונות. התפיסה, לפיה למרות חילוקי הדעות והאינטרסים השונים בין אירופה ורוסיה, זו האחרונה תוסיף להיות ספקית אנרגיה מהימנה, התנדפה ללא הכר. המלחמה באוקראינה, ותגובתו של המערב, טרפו את התובנה האסטרטגית עליה נשענה, ואותה קידמה, במידה רבה גרמניה.
• המדיניות השאפתנית, והמרשימה יש להודות, שאירופה קידמה ביחס למשבר האקלים והמעבר לאנרגיה ירוקה (ה-Green Deal,שאומץ ב-2019) נדחקה הצידה במהירות רבה, לנוכח המשבר האנרגטי חסר התקדים. ניתן אמנם להיות ציני ולמתוח ביקורת חריפה על אירופה לנוכח שינוי הכיוון החד שעשתה בהקשר זה, אולם להגנתה ניתן לייחס את תהפוכותיה של ההיסטוריה (ושל רוסיה בעיקר).

כפועל יוצא מכך, החל מרוץ קדחתני בניסיון להבטיח מקורות אנרגיה חלופיים, על פני אלו מרוסיה. ספקי האנרגיה העיקריים בשעה זו לאירופה הינם: ארה"ב, באמצעות גז מונזל (LNG) ונורווגיה (שהפכה להיות יצואנית הגז הגדולה ביותר עבור אירופה).

במקביל, נעשים מאמצים אינטנסיביים להבטיח אספקת גז ונפט מן המפרץ הפרסי, צפון אפריקה (אלג'יריה בעיקר, ומאמצים כבירים להבטיח אספקה רציפה מלוב, למרות הלחימה והשסע הפנימי) ואזרבייג'ן.

מזרח הים-התיכון זוכה גם-כן לעדנה (מזכר ההבנות שנחתם זה לא מכבר בין ישראל, מצרים והאיחוד האירופי), למרות שלא מדובר עדיין בכמויות "שוברות שוויון".

בטווח הזמן המיידי-קצר ההשלכות ברורות: לא ניתן להתנתק לחלוטין מן הגז הרוסי (אלא אם-כן רוסיה תסגור את הברז באופן מוחלט); ניסיון קדחתני להבטיח אספקת גז נוספת ממקורות קיימים שיכולים אולי להגדיל את היצוא לאירופה במהירות רבה (אזרבייג'ן, נורבגיה, מזרח הים-התיכון) מאמץ אירופי אינטנסיבי לשפר את יכולת האגירה של אנרגיה לקראת החורף הקרב (למעשה החורפים הקרובים); צעדים שונים בנוסח קיצוב של אספקת אנרגיה, תמיכה ממשלתית מסיבית לחברות אנרגיה ומשקי בית, וניסיון לאמץ מדיניות מוסכמת-מתואמת על כלל חברות האיחוד האירופי; וכמובן הסתמכות (או חזרה) להפקת חשמל מפחם, כמו גם מתחנות כוח גרעיניות, בצרפת בעיקר.

נראה, שאירופה תצלח את החורף הקרוב, כאמור עם מחירי אנרגיה גבוהים ללא הכר, ועם השלכות כלכליות כבדות-משקל.

בטווח הזמן הבינוני הדילמות חריפות ביותר: האם לשוב ולהסתמך על פחם (כאשר דומה היה שעידן זה חלף מן העולם); האם לעבור לאנרגיה המופקת מתחנות כוח גרעיניות (צרפת, המדינה הבולטת ביותר, שיש באמתחתה תחנות כוח גרעיניות תידרש, אם אכן תחליט כך, לשדרג אותם באופן משמעותי עקב "הוותק" הרב שלהן); האם לשוב ולהשקיע בחיפושי גז ונפט בשנים הקרובות, ובמקביל חיפוש נקודות משען חלופיות לרוסיה בשנים הקרובות (המזרח-התיכון? מזרח הים-התיכון? הים הצפוני?).

מאליו מובן, כי מדובר בהחלטות אסטרטגיות שאימוצן, בהרכב זה או אחר, יכתיב שינויי מדיניות וחבירה לקואליציות אחרות מאלו שהכרנו בשנים האחרונות. אין זה המקום לנתח את ההתפתחויות האפשריות (או המועדפות) סביב המלחמה באוקראינה, אולם ברור שלפחות מבחינתה של מוסקבה, התקווה הינה שההשלכות האנרגטיות הקשות עבור אירופה יסייעו לשנות את עמדתה, או של חלק מן המדינות בקרבה, כלפיה.

ברור שלפחות מבחינתה של מוסקבה, התקווה הינה שההשלכות האנרגטיות הקשות עבור אירופה יסייעו לשנות את עמדתה, או של חלק מן המדינות בקרבה, כלפיה

בשלב הנוכחי, לא ניתן לשער לאן תפנה אירופה במישור האנרגטי, ואלו אמצעים תנקוט, בעיקר בטווח הזמן המתקדם. החלופות הניצבות בפניה קשות כולן.

מהן ההשלכות עבור מזרח הים-התיכון בכלל, וישראל בפרט?

מבחינת ישראל מדובר בהזדמנות מדינית-אנרגטית לחזק את מעמדה ואת חיוניותה עבור אירופה. אף אם לא מדובר בכמויות גז שיכולות לשנות מהותית, בשעה זו לפחות, את הביקוש האירופי. מבחינתה של אירופה מדובר עדיין במקור חיוני ולא מבוטל. כאמור, מזכר ההבנות המשולש, שנחתם בחודש יוני, ממחיש זאת היטב.

ההסכם המסתמן בין ישראל ולבנון, סביב קו הגבול הימי, מונע במידה רבה מאוד מן המשבר הכלכלי והפוליטי חסר התקדים בלבנון, אולם האטרקטיביות של מזרח הים-התיכון עבור אירופה בנסיבות הנתונות מסייעת לו גם-כן.

ישראל מצויה בצומת מדינית-אנרגטית נוחה ואטרקטיבית, אולם כזו שמחייבת קבלת החלטות מאתגרות. במישור האנרגטי תצטרך להחליט האם וכיצד להגביר את יכולת היצוא שלה. זה יחייב השקעות נוספות בפיתוח המאגרים הקיימים, בגילוי מאגרים חדשים (סבב המכרזים הרביעי עליו הכריזה שרת האנרגיה זה לא מכבר), וכמובן באימוץ מדיניות חדשה (או עדכון מדיניות) ביחס ליצוא הגז מישראל.

ישראל מצויה בצומת מדינית-אנרגטית נוחה ואטרקטיבית, אולם כזו שמחייבת קבלת החלטות מאתגרות. במישור האנרגטי, ישראל תצטרך להחליט האם וכיצד להגביר את יכולת היצוא שלה. זה יחייב השקעות נוספות

במישור המדיני-אסטרטגי, שיפור היחסים עם טורקיה פותח בפניה אפשרויות נוספות לגוון את שיתוף-הפעולה האזורי, באופן שלא עומד בהכרח בסתירה עם הארכיטקטורה האזורית שנבנתה בהצלחה לא מבוטלת בעשור האחרון.

טורקיה תצטרך מצידה להוכיח, כי יש ביכולתה להוות מדינת מעבר (אנרגטית) מהימנה, הן לגז האזרי שאירופה רוצה להגדיל את הכמויות המיוצאות דרך טורקיה אליה, והן לגז ישראלי שהיא רוצה בו עד מאוד.

צינור ה-East Med מחייב חשיבה מחודשת, בעיקר מבחינתן של אירופה וארה"ב, בדגש על מידת נכונותה של אירופה להתחייבות ארוכת-טווח, שתשנה את שאלת הכדאיות הכלכלית של פרויקט שאפתני זה.

בשורה התחתונה נראה, כי יותר מתמיד מתפתחת תחרות עזה בין אירופה ואסיה על מקורות אנרגיה. מוקדם עדיין להצביע בבירור על השלכותיה האפשריות. ההחלטות המתבקשות יושפעו מן ההתפתחויות סביב המלחמה באוקראינה, וממהלכיה הבאים של מוסקבה. המערב, כך נראה, אימץ מדיניות ברורה, שיהיה לו קשה לסגת ממנה, לנוכח ההתנהלות הרוסית הלעומתית.

ישראל, המצויה כאמור במצב נוח ואטרקטיבי, צריכה לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, על מנת לנצל את שעת הכושר, שנראה כי נקרתה לה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/