הם לא ידעו את זה אבל זה קרה בדיוק לפני ליל הסדר. בשעה 14:00, ב־7 באפריל 1944, רודולף ורבה בן ה־19 וחברו פרד וצלר בן ה־25 התחילו במסע ארוך ומסוכן, ששיאו בחשיפת הזוועות של אושוויץ.

המסע הזה התחיל בחור קטן, צפוף ואפל מתחת לערמת עצים במחנה ההשמדה והסתיים בדוח ראשון מסוגו המתאר את מכונת ההשמדה הנאצית. הדוח, שהגיע לידי בנות הברית, סייע – באמצעות שלל מהלכים דיפלומטיים – בהצלת 200 אלף יהודים מבודפשט.

המסע הזה התחיל בחור קטן, צפוף ואפל מתחת לערמת עצים במחנה ההשמדה והסתיים בדוח ראשון מסוגו המתאר את מכונת ההשמדה הנאצית

סיפור הבריחה המדהים של ורבה ווצלר – מהמעטים שהצליחו לברוח מאושוויץ – והניסיון שלהם לחשוף את פשעי הנאצים ואת תוכנית הפתרון הסופי – נותר לא מוכר במשך כשבעה עשורים. הסופר והעיתונאי הבריטי ג'ונתן פרידלנד מנסה לתקן זאת בספר חדש בשם The Escape Artist ("אומן הבריחה"), שעוסק בסיפורו הלא ייאמן של ורבה.

פרידלנד, בעל טור בעיתון הגרדיאן, מנחה של תוכנית היסטוריה פופולרית ב־BBC וגם מגיש עם יונית לוי את ההסכת "Unholy", מספר בריאיון לזמן ישראל כי מטרת הספר היא להבטיח שוורבה יקבל סוף־סוף "מקום בפנתיאון גיבורי השואה".

ג'ונתן פרידלנד (צילום: Philippa Gedge)

פרידלנד אומר כי לא מדובר רק בעוד סיפור על העבר. לדבריו, האמונה של ורבה בכוח הטמון בחשיפת הסודות האפלים של אושוויץ היא לקח עבורנו "בעידן הפוסט־אמת".

לנסות ואז לנסות שוב

ורבה נולד בשם ולטר רוזנברג בשנת 1924 במערב סלובקיה. השם "ורבה" ניתן לו כדי להסתיר את זהותו אחרי שברח מאושוויץ. הוא היה ילד מפותח עם כישרון לשפות ולמתמטיקה אך סולק מבית הספר בגיל 14, כשממשלת הבובות של סלובקיה – שיוסדה אחרי שאדולף היטלר פירק את צ'כוסלובקיה ב־1939 – חוקקה שורה של חוקים אנטישמיים.

רודולף ורבה במדי צבא בתמונה לא מתוארכת (צילום: באדיבות רובין ורבה)

בפברואר 1942 קיבל ורבה פקודה להתייצב ל"יישוב מחדש". הוא חשב לברוח לאנגליה ולהצטרף לצבא הצ'כוסלובקי הגולה אך כשל והצליח להגיע רק עד לבודפשט, שם יצר קשר עם המחתרת. בסופו של דבר, אחרי שהוכה על ידי כוחות הונגרים, הוא הוחזר לידי הסלובקים ונשלח למחנה הריכוז נובקי.

נחישותו ורצונו להימלט לא התעמעמו במחנה הריכוז. למעשה, הוא הצליח לברוח מנובקי ביחד עם יוזף קנאפ, גבר צעיר מעיר הולדתו. אך קנאפ בגד בו והוא נתפס והוחזר למחנה. אולם, הדבר הזה לימד את בן ה־17 לקח חשבון שיעזור לו לשרוד את העתיד לבוא – אסור לסמוך על אף אחד.

נחישותו ורצונו להימלט לא התעמעמו במחנה הריכוז. למעשה, הוא הצליח לברוח מנובקי ביחד עם יוזף קנאפ, גבר צעיר מעיר הולדתו. אך קנאפ בגד בו והוא נתפס והוחזר למחנה

כשנשלח לאושוויץ ביוני 1942, הבין ורבה מהר מאוד שכל מחשבה על בריחה תהיה משנית לזו ההישרדותית. לא רק חוסר אמון סייע בהישרדותו של ורבה – שיחק לו גם המזל. ורבה נשלח לעבוד במפעל בונה־ורקה, מחנה עבודה אכזרי של תאגיד אי גה פארבן, אך גויס על ידי אזרח צרפתי לבצע משימות מפרכות פחות.

מאוחר יותר הועבר ורבה מבורות החצץ לתפקיד של צביעת מגלשי סקי למען הכוחות בחזית המזרחית. גם כשנידון להוצאה להורג במהלך מגפת הטיפוס שפרצה במחנה באוגוסט 1942, שבה נרצחו 746 גברים, הוא הוצל על ידי קאפו.

אולם, ייתכן שהמזל הגדול ביותר של ורבה היה שנשלח לעבוד ב"קנדה", היחידה שבה אחסנו ומיינו את כל חפצי הקורבנות המגיעים לאושוויץ. העבודה כללה ריקון תיקים ומעבר על חפצי ערך שהכילו על פי החשד יהלומים וכסף. האסירים שעבדו שם יכלו לגנוב את המזון שהביאו איתם האסירים החדשים למחנה.

התקופה של ורבה ב"קנדה" הובילה אותו להכרה המחרידה – אושוויץ הייתה, כפי שפרידלנד מנסח זאת, לא רק מחנה עבודה בכפייה או מחנה ריכוז, אלא "מפעל מוות". הוא גם הגיע להכרה המחליאה שכל חפצי הערך שנמצאו ב"קנדה" נשלחו ברכבות לגרמניה. כלומר, הנאצים ניסו להרוויח ממדיניות הרצח ההמוני שלהם.

יהודים בסלקציה על הרמפות באושוויץ, 1944 (צילום: רשות הציבור)

הונאה בדרך למוות

העבודה ב"רמפה" – שם שהה כעשרה חודשים בהעברת כבודה של אסירים חדשים ובניקיון קרונות בקר – הובילה אותה להבנה חשובה בקשר למפעל המוות הזה: להונאה יש תפקיד מרכזי.

המגורשים, שלא היו מודעים לגורלם, צייתו לרוב להוראות הנאצים ועל ידי כך שמרו על הסדר, שהיה חיוני עבור ממדי הרצח. כדי להאט את גלגליה של מכונת ההריגה האמין ורבה כי יש להסיר את מעטה החשאיות מעיני היהודים.

כששמע על המתרחש ב"מחנה המשפחות" – שהוקם כדי להונות יהודים צ'כים למקרה שהצלב האדום יגיע לביקור – החליט ורבה לשנות את הגישה שלו. המחתרת יידעה את היהודים הצ'כים שהם עומדים להירצח בעוד כשישה חודשים – אבל הם בכל זאת לא עשו דבר.

ורבה הבין שלא מספיק לדעת על המעשים אלא צריך שתהיה גם אפשרות לברוח מהרוצחים הנאצים. הוא חשב שזה אולי כמעט בלתי אפשרי ליהודים שהגיעו לאושוויץ אבל עדיין אפשרי ליהודים שעוד לא עלו על הרכבות – ולכן יש להזהיר אותם.

יהודים הונגרים מגיעים לאשוויץ ב־1944 (צילום: רשות הציבור)

ורבה הבין שלא מספיק לדעת על המעשים אלא צריך שתהיה גם אפשרות לברוח מהרוצחים הנאצים. הוא חשב שזה אולי כמעט בלתי אפשרי ליהודים שהגיעו לאושוויץ אבל עדיין אפשרי ליהודים שעוד לא עלו על הרכבות

כאן הבין ורבה שמשימת הבריחה שלו חשובה יותר מעצם הישרדותו. הוא רצה לנפץ את חומת השקרים שבנו הנאצים – חומה שהקיפה את הקורבנות בכל שלב בדרך לתאי הגזים. למרות גילו הצעיר, ורבה היה מצויד בכלים הדרושים למשימה.

חוץ מכושר העמידות שלו, הוא חונן ביכולות חישוביות ומדעיות גבוהות ובכישרון לא טבעי לאיסוף מידע. היה לו גם את מה שפרידלנד מכנה "תצפית פנורמית כמעט ייחודית" על אושוויץ. חוץ מהעבודות במפעל, בבורות החצץ, ב"קנדה" וב"רמפות" (שם ספר וזכר פרטים בנוגע לסלקציות) – הוא הפך – באמצעות הקשרים שלו במחתרת – לפקיד באזור הבידוד של המחנה.

כפקיד הייתה לו ההזדמנות לא רק לשוטט בחופשיות באושוויץ – ולזכור את צורת המחנה ואיך הוא פועל – אלא הייתה לו גם גישה לרישומים של הפקיד הראשי, שבו הופיעו פרטים מפורטים לגבי הטרנספורטים.

מבחינה סטטיסטית, סיכויי הבריחה של ורבה היו אפסיים. אף יהודי לפניו לא הצליח לברוח. אך, כפי שפרידלנד מציין, הוא היה צעיר – והודות לעבודתו הפקידותית הוא היה גם בריא וחזק יותר מרוב האסירים. ב"קנדה" הוא מצא אטלס של ילדים ושינן באמצעותו את הדרך מאושוויץ לגבול הסלובקי.

מחנה הריכוז אושוויץ (צילום: יצחק הררי, פלאש 90)

הוא גם זכה למנטור בדמות אסיר רוסי בשם דמיטרי וולקוב, שברח פעם ממחנה הריכוז זקסנהאוזן. וולקוב העניק לו את אחד מהטיפים החושבים ביותר: כשטובלים מחורקה – סוג של טבק סובייטי – בדלק ואז מייבשים אותו – זה מסיח את דעתם של כלבי הגישוש ומונע מהם לעקוב אחר ריח הנמלטים.

הוא גם זכה למנטור בדמות אסיר רוסי בשם דמיטרי וולקוב, שברח פעם ממחנה הריכוז זקסנהאוזן. וולקוב ייעץ לטבול מחורקה – סוג של טבק סובייטי – בדלק ואז לייבש אותו. לדבריו, זה מסיח את דעתם של כלבי הגישוש

השעון תקתק גם לוורבה. בינואר 1944 הוא גילה כי הוקם קו רכבת חדש שממשיך ישר לקרמטוריום. הוא נבנה לקראת הגעתם של כמיליון יהודים הונגרים. עד אז היהודים בהונגריה היו מוגנים יחסית מהחלקים המחרידים ביותר של הפתרון הסופי. אולם, כל זה השתנה כשהיטלר כבש את המדינה ב־1944.

היטלר חיסל כל כיס התנגדות או שארית של עצמאות הונגרית וחייב את מנהיג המדינה האופורטוניסטי אדמירל מיקלוש הורטי לבחור בראש ממשלה פרו־נאצי.

ניסיון נואש לחופש

אחרי פחות משלושה שבועות התחיל ורבה את מסעו לחופש. וצלר, גבר צעיר מעיירת הולדתו, איתו התיידד במחנה, התלווה אליו. הם הכירו היטב את נהלי הנאצים בנושא בריחת אסירים: במשך 72 שעות המחנה נכנס לכוננות גבוהה ומתבצע בו חיפוש יסודי.

מחנה אושוויץ־בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

לאחר מכן הנאצים מחזירים את המחנה החיצוני – שם עבדו האסירים לפני שהובלו למחנה המרכזי בלילה – לנהלי הביטחון הפחות קפדניים. התוכנית הייתה להתחבא בבונקר מאולתר – מתחת לערימת עצים – במחנה החיצוני, ואז, עם תום החיפושים, לברוח בחסות החשכה.

במשך שלושה ימים ושלושה לילות שכבו ורבה ווצלר זה לצד זה בבור. המזל עמד שוב לצדו של ורבה. על אף שהמחורקה מנעה מהכלבים למצוא אותם, שני שומרים זיהו את מצבור העצים אך דעתם הוסחה

במשך שלושה ימים ושלושה לילות שכבו ורבה ווצלר זה לצד זה בבור. המזל עמד שוב לצדו של ורבה. על אף שהמחורקה מנעה מהכלבים למצוא אותם, שני שומרים זיהו את מצבור העצים והתחילו להסיר קורות. אולם, דעתם הוסחה על ידי מהומה במקום אחר והם נעלמו בלי לשוב.

כששלושת הימים התקרבו לסיומם, ורבה ווצלר הבינו שהעצים שהסתירו אותם היו הרבה יותר קשים להזזה משצפו. אם שומרי האס אס לא היו מזיזים את השכבות הראשונות – שני הגברים היו ככל הנראה נשארים כלואים בבור.

המזל של ורבה ליווה אותו גם כשהחל במסע בן 80 הקילומטרים דרומה לאורך נהר הסולה לכיוון סלובקיה. אף שהקפידו לנוע רק בחשכה – היו מקרים רבים שבהם כמעט נתפסו. השניים הגיעו בטעות לאזור המחנה של הנוער ההיטלראי והתקרבו בצורה מסוכנת למחנה המשנה Jawiszowice הסמוך לאושוויץ.

צילום לא מתוארך של צעדת מוות שהובילו נאצים (צילום: באדיבות מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)

השניים אף התעוררו בוקר אחד וגילו שהם נמצאים בפארק ציבורי שבו נהנו אנשי האס אס עם בני משפחותיהם מסוף שבוע של חופשת הפסחא – ולא בחורשת עצים מבודדת כפי שחשבו. הם אפילו נרדפו ונורו על ידי סיור של חיילים גרמנים.

ההימורים שלקחו – חיוניים, גם אם מסוכנים – השתלמו. אישה פולנייה, שהאמינה שהם שבויי מלחמה רוסיים, העניקה להם מקלט כשהתקשו למצוא מקום מסתור. עשרה ימים לאחר מכן, פולנייה נוספת אפשרה להם להישאר בדיר העזים שלה, סיפקה להם מזון והפגישה אותם עם גבר שהוביל אותם בהרים לעבר הגבול עם סלובקיה.

יוצרים קשרים, מצילים חיים

החזרה למולדת – הבטוחה יחסית – מעולם לא הייתה המטרה היחידה של ורבה. ברגע שחצה את הגבול הוא יצר קשר עם הנהגת הקהילה היהודית של סלובקיה, הארגון היהודי היחיד שהורשה עדיין לפעול במדינה. שני הגברים נחקרו במשך 48 שעות בחקירות מפרכות גם כדי לבסס את האמינות שלהם וגם כדי לתעד את סיפורם.

התיעוד הזה הוביל את אוסקר קרסנסקי – אחד החברים הבכירים בהנהגה – ליצור מסמך באורך של 32 עמודים, מלווה בשרטוטים מקצועיים על פי העדויות של וצלר וורבה. לפי ורבה, המסמך היה "חשוף ונקי, חף מאש רטורית. הוא התמקד בעובדות ולא ברגשות".

שרידים של תא גזים/מתחם שרפת גופות באושוויץ־בירקנאו, אוקטובר 2017 (צילום: מאט ליבוביץ')

התיעוד הזה הוביל את אוסקר קרסנסקי – אחד החברים הבכירים בהנהגה – ליצור מסמך באורך של 32 עמודים, מלווה בשרטוטים מקצועיים על פי העדויות של וצלר וורבה

כך או כך, הדוח פירט בצורה שיטתית את הזוועות שנעשו באושוויץ ואת הבדיות שהפיצו הנאצים מהרגע שדלתות קרונות הבקר נטרקו בנקודת האיסוף ועד שננעלו דלתות תאי הגזים. הודות לזיכרון יוצא הדופן של ורבה, הדוח סיפק פרטים על טרנספורטים ספציפיים, כולל על סלקציות לפי מדינה והערכה של מספר המתים במהלך שהותו במחנה.

אולם, למרות התנגדויותיו העזות של ורבה, הדוח לא כלל בתוכו אזהרה ספציפית ליהודי הונגריה – שהמחנה נערך להשמדתם. קרסנסקי התעקש: המסמך צריך לתעד רק את מה שאירע ולא לספק תחזיות לעתיד.

יחד עם זאת, כששני יהודים נוספים נמלטו מאושוויץ כשבעה שבועות לאחר מכן – קרסנסקי הוסיף נספח לדוח באורך של שבעה עמודים שבו תיאר את רצח יהודי הונגריה על פי עדותם, כשהטרנספורטים התחילו להגיע מהמדינה הכבושה במאי 1944. ורבה היה כמובן מתוסכל שהאזהרה שהתאמץ להפיץ לא הגיעה בזמן לקורבנות האחרונים של הפתרון הסופי. אבל זה לא היה כל הסיפור.

בתוך שעות מכתיבת הדוח, קרסנסקי מסר את המסמך באופן אישי לרז'ה קסטנר, המנהיג בפועל של יהדות הונגריה. במקביל, אחרי שהשיגו עותק של הדוח, מוקדי ההתנגדות לנאצים במדינה פנו לבישופים הפרוטסטנטים והקתולים הבכירים ביותר בבודפשט כדי שיפעלו מול הממשלה בשם היהודים.

מיקלוש הורטי בקושיצה, סלובקיה, 11 בנובמבר 1938 (צילום: Ladislav Luppa/ CC BY-SA 3.0)

למרות התנגדויותיו העזות של ורבה, הדוח לא כלל בתוכו אזהרה ספציפית ליהודי הונגריה – שהמחנה נערך להשמדתם. קרסנסקי התעקש: המסמך צריך לתעד רק את מה שאירע ולא לספק תחזיות

הראשון פעל מייד, השני התמהמה ואמר שזה עניין שהאפיפיור צריך לעסוק בו. הודות למאמציו של עיתונאי בריטי שפעל משווייץ – שהפך את השפה היבשה יחסית של הדוח לפרסומים חדשותיים מרתקים – הגילויים של ורבה התחילו לחלחל לתקשורת, בין היתר לניו יורק טיימס ואז לשירות החוץ של ה־BBC. ורבה עצמו הוזמן לתדרך שגריר של האפיפיור שביקר בסלובקיה.

ללחוץ על המשטר

המשטר של הורטי היה מבוסס אומנם על היסטוריה ארוכה של אנטישמיות, אבל ליהודים הייתה תמיכה במוקד הכוח – כלתו של השליט. הדוכסית אילונה אדלסהיים גוייאני העבירה את המסמך להורטי עצמו. השליט הכריז שהוא מזועזע ומהר מאוד הופעלו עליו לחצים מצד האפיפיור, ארה"ב ומלך שוודיה – בדרישה לעצור את השילוחים.

בזמן שבוותיקן דיברו בקודים, ממשל רוזוולט הזהיר באופן חד משמעי ש"כל אלה שאחראים על ביצוע פשעים כאלה יטופלו". באיטיות מכאיבה התחיל הורטי לחזק את סמכותו הרופפת, ציווה על עצירת השילוחים ועיכב את תוכניתו של אדולף אייכמן לשלוח כ־200 אלף יהודיים מבודפשט לאושוויץ.

באיטיות מכאיבה התחיל הורטי לחזק את סמכותו הרופפת, ציווה על עצירת השילוחים ועיכב את תוכניתו של אדולף אייכמן לשלוח כ־200 אלף יהודיים מבודפשט לאושוויץ

כמובן שעבור 400 אלף היהודים שגרו מחוץ לבירת הונגריה זה כבר היה מאוחר מדי. כשהנאצים סילקו את הורטי מכיסאו בסתיו – מפלגת צלב החץ ניהלה משטר טרור שבמסגרתו נרצחו עשרות אלפי יהודי הבירה. אבל ורבה השיג מספיק זמן כדי להבטיח את חייהם של כ־200 אלף יהודים הונגרים.

מיקלוש הורטי ואדולף אייכמן ב־1938 (צילום: Wikimedia commons/ Mareček2000/ CC BY-SA)

התחושה שאפשר היה – וצריך היה – לעשות יותר, רדפה את ורבה לשארית חייו. למשל, הוא מעולם לא סלח לקסטנר על כך שכחלק מהעסקה השנויה במחלוקת שלו עם הגרמנים הוא הבטיח אישורי יציאה ל־1,700 יהודים הונגרים בתמורה לשתיקה שלו ושל הסובבים אותו בנוגע לדברים שגילו בדוח. בדרך זאת, כותב פרידלנד, קסטנר נתן לאייכמן ולאס אס "את הדבר היחיד שהם תפסו כחיוני לעבודתם… סדר ושקט".

בנות הברית לא פועלות

ומה בנוגע לתגובת בנות הברית לדוח? הדוח הגיע ללונדון במהירות ונקרא על ידי וינסטון צ'רצ'יל, שמייד הסכים לבקשת מזכיר החוץ אנתוני אידן להפציץ את פסי הרכבת בין בודפשט לאושוויץ. אולם, מרגע שההנחיה ירדה בשרשרת הפיקוד, התחילו התנגדויות צבאיות על בסיס חוסר היכולת לבצע אותה.

גם ארה"ב בחרה לא לעשות כלום. "העבירו ניירת מיד ליד בבירוקרטיה חסרת תועלת", כפי שפרידלנד מנסח זאת. דרישות בהולות להפצצה שהגיעו מהקהילה היהודית בארה"ב נתקלו בחומת התנגדות. רוזוולט עצמו חשב שארה"ב עלולה להיות מואשמת "בהשתתפות בכל העסק המחריד הזה" – אם ההפצצות יהרגו יהודים.

התגובות לדוח בלונדון ובוושינגטון חשפו כי על אף הזוועות המתוארת – הדעות הישנות נותרו ללא פגע. מגזין הצבא האמריקאי Yank, למשל, סירב להשתמש בדוח בכתבה על פשעי המלחמה הנאציים, וביקש "תיאור פחות יהודי"

התגובות לדוח בלונדון ובוושינגטון חשפו כי על אף הזוועות המתוארת – הדעות הישנות נותרו ללא פגע. מגזין הצבא האמריקאי Yank, למשל, סירב להשתמש בדוח בכתבה על פשעי המלחמה הנאציים, וביקש, במקומו, "תיאור פחות יהודי". בינתיים, במשרד החוץ הבריטי, הפקידים תיארו אותו בתור "ההגזמות היהודיות הרגילות", והתלוננו על הזמן שהוקדש ל"יהודים הבכיינים האלה".

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט (צילום: Courtesy of PerlePress Productions)

עם זאת, לצד התגובות האלה, עורר הדוח מערבולת של אי־אמון – שהשפיעה לא רק על בנות הברית אלא גם על היהודים עצמם. המערבולת הזאת מתוארת בצורה מדויקת במילותיו של הפילוסוף הצרפתי־יהודי רמון ארון: "ידעתי אבל לא האמנתי. ובגלל שלא האמנתי – לא ידעתי".

"אני חושב שזה מתאר משהו עמוק מאוד לגבי הטבע האנושי והיכולת המוגבלת שלנו להתמודד עם חדשות איומות", אומר פרידלנד. "אנחנו יכולים לשמוע מידע בלי שזה יהפוך למשהו שאנחנו באמת מאמינים בו".

העובדות, הוא אומר, צריכות להיטמע בתפיסות הקיימות לפני שהן הופכות למידע חדש, שהוא המניע לפעולה. עם כל התובנות לגבי הונאת הנאצים ברקע הפשעים המחרידים שלהם – ורבה לא הצליח לעורר את הרגשות הנחוצים לפעולה.

"אולטרה עד" עם עדות לא נעימה

אחרי המלחמה ורבה חזר לארץ הולדתו צ'כוסלובקיה. לאחר מכן הוא היגר לישראל ולבריטניה לפני שהתיישב בקנדה. הוא נישא פעמיים – מחבר הספר ריאיין את אשתו הראשונה והשנייה, גרטה ורובין – והוליד שתי בנות, הלנה וז'וז'ה. ורבה ניהל גם קריירה אקדמית מוצלחת כביו־כימאי.

רודולף ורבה ונכדו יאן בקיימברידג' בשנות ה־90 (צילום: באדיבות רובין ורבה)

הוא גם הפך למה שפרידלנד מכנה "אולטרה עד": הוא כתב את זיכרונותיו, מסר עדות מומחה במקרים מורכבים של פשעי מלחמה ומכחישי שואה – ושיתף את התובנות הייחודיות שלו מאושוויץ עם המתעדים המובילים של השואה, ביניהם ההיסטוריון מרטין גילברט ויוצר הקולנוע קלוד לנצמן.

הסיפור של ורבה מעולם לא זכה להכרה רחבה או למעמד של מצילים אחרים כמו אוסקר שינדלר או של ניצולים כמו אלי ויזל ופרימו לוי. "אני חושב שזה בגלל שהוא היה עד מוזר, לא נוח, שסיפר אמיתות לא נעימות"

אולם, הסיפור של ורבה מעולם לא זכה להכרה רחבה או למעמד של מצילים אחרים כמו אוסקר שינדלר או של ניצולים כמו אלי ויזל ופרימו לוי. "אני חושב שזה בגלל שהוא היה עד מוזר, לא נוח, שדיבר וסיפר אמיתות מוזרות ולא נעימות", אומר פרידלנד.

"הוא שלח אצבע מאשימה גם לווייטהול וגם לוושינגטון אבל גם – וזאת הייתה הנקודה הרגישה – למנהיגים מהקהילות היהודיות, בעיקר מבודפשט. זה לא היה סיפור שאנשים רצו לשמוע בימי חייו של רודולף ורבה".

אבל, כמו שפרידלנד אומר, התגובות לסיפור של ורבה משקפות סוגיה רחבה יותר ביחס שקיבלו ניצולי השואה. "אני חושב שאנחנו, התקשורת, אנשי החינוך וגורמים אחרים, הפעלנו לחץ לא הוגן על ניצולי השואה – להגיש לנו איזו תבונה מנחמת, מרפאת, ולגרום לנו להרגיש טוב יותר בזכות העדות ששמענו", הוא אומר.

רודולף ורבה עם בתו הלנה ונכדתו גרטה (צילום: באדיבות קרוליין הילטון)

הלחץ הזה, לדבריו, מנע מהניצולים את ההזדמנות לבטא "מגוון של תגובות לטראומה האיומה ביותר שניתן לתאר, כמו למשל זעם". תגובתו של ורבה, כמובן, הייתה זעם, זעם שמעטים מקוראי הספר יחשבו שהיה לא מוצדק. פרידלנד מאמין שאסור לשפוט את ורבה, שאותו הוא מכנה "גיבור בן זמננו", רק על סמך גבורת העבר שלו – אלא גם בזכות הרלוונטיות שלו לזמננו.

בעידן הפוסט־אמת – עידן של שקרים שמתרבים ומופצים באמצעות הרשתות החברתיות על ידי תעמולה ודיסאינפורמציה מכוונת – הסיפור של הנער הזה משנות ה־40 מזכיר לנו ש"ההבדל בין אמת לשקר יכול להיות גם הבדל של בין חיים למוות", הוא אומר. "זה מה שעושה את רודולף ורבה לדמות בת זמננו, ובמובנים מסוימים – דמות מעוררת השראה".